Print this page

החיים של סבא וסבתא Featured

 8 saba

החיים של סבא וסבתא – סדרה של ביקורים קצרים אצל אנשים מבוגרים
 
שיעורי סבא – ארנון סגל מבקר את סבא אורי הירש
 
סבא שלי עלה ארצה בן קרוב לשבעים, הוא חי כעת בגפו אבל לא משתעמם לרגע. הוא לומד ומלמד, מסתדר מצוין עם אמצעי הטכנולוגיה החדשים. "אני מסתפק במה שדרוש לי בפועל ובמזכרות מהמשפחה. את מה שאני לא צריך, אני גם לא רוצה".

 

ארנון סגל

 

לפני 13 שנים החליט סבא שלי, אורי הירש (82), לעלות ארצה מארצות הברית, אחרי יותר משישים שנות מגורים שם. ניסיון קודם לעלות ארצה, בשנת 73', הסתיים כעבור שלוש שנים בשל אילוצים כלכליים. הפעם, למרות הקורונה וקשייה, אין לסבא אורי מחשבות לשוב לאמריקה הגדולה.

 

"גרתי בקליפורניה במשך חצי מחיי, אבל אני לא מתגעגע לשם. אין לי כל תוכנית לחזור לאמריקה. גם לא לביקור – מלבד כדי לבקר שם את המשפחה, למשל את בתי הקטנה תמר ואת אחי הגדול יוסף שגרים שם".

 

לסבא אורי ארבע בנות, 12 נכדים ו-15 נינים עד כה. רק שלושה מהנינים, אגב, חיים בחו"ל. נינתו ה-15 היא גם הצאצא ה-601 של ההורים שלו, שחיו אף הם בירושלים והלכו לעולמם לפני עשרות שנים. כיום מתגורר סבא בירושלים, סמוך לרחוב הפלמ"ח. כמעט לאורך כל חייו הבוגרים היה מורה, ובזאת הוא מתמיד גם כיום. סדר היום שלו משתנה לפי הביקוש של התלמידים. בנקודת הזמן הנוכחית הוא מלמד במשך השבוע כמה וכמה שיעורי אנגלית – שבעידן הקורונה מתבצעים בעיקר באמצעות תוכנת "זום".

 

סבא נולד בהמבורג שבגרמניה בשנת 1938, אולם עוד לפני שמלאו לו שנתיים נמלטה המשפחה מאימת הנאצים לאנגליה ואחר כך לארצות הברית. "השם שלי הוא אורי, וזה היה באותו הזמן שם נדיר יחסית, כי הנאצים חוקקו חוק שכל בן יהודי שנולד ייקרא בשם 'ישראל' וכל בת תיקרא 'שרה'. כך רצו לזהות את היהודים. יש לי אח שנולד לפניי ושמו ישראל, ולכן ההורים שלי נזקקו לאישור מיוחד כדי לקרוא לי בשם אחר מזה שהנאצים קבעו".

 

לארצות הברית הגיע סבא כשהוא בן חמש, באונייה אמריקנית שהובילה חיילים מהמלחמה. לאורך כל ההפלגה התחמק רב החובל מהצוללות הגרמניות שאיימו להטביע אותה. את שלושים השנים הבאות העביר באמריקה הגדולה. שם התחתן עם סבתא רותי ונולדו להם שלוש בנות.

אני טיפוס שמקבל את המצב כפי שהוא. אני גר בבניין שהוא בן כשבעים שנה. זה אמנם לא העדיפות הראשונה שלי והייתי יכול להיות מריר בגלל זה, אבל אני מקבל את המציאות בהשלמה

 

 

"בשנת 1973 עלינו ארצה והתגוררנו בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים. כאן נולדה לנו תמר. גרנו שם במשך שלוש שנים ואני עבדתי בייעוץ חינוכי. עלינו כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, ואחריה פרץ בארץ משבר כלכלי גדול. הכסף שהרווחנו לא הספיק כדי לפרנס את המשפחה, ולכן אחרי שלוש שנים חזרנו לארצות הברית, מלבד הבת הגדולה שלי – אימא שלך, שהייתה בת 16 והחליטה להישאר בארץ לבדה. בכל קיץ היינו מגיעים לבקר אותה והיינו מבלים כאן את כל הקיץ. רציתי מאוד לגור בארץ. היה חשוב לי מאוד לחיות בארץ, אבל רק בשנת 2007 הצלחתי סוף סוף לממש זאת".

 

"בעל הבית וגם בעלת הבית"

 

ובחזרה לימינו. לאורך השבוע סבא מלמד נערים שזקוקים לשיעורים פרטיים לקראת הבגרות באנגלית, וגם מבוגרים שמעוניינים לשפר את רמת השפה. אחת מתלמידותיו, אגב, היא ערבייה שלומדת באקדמיה לאומנות בצלאל. לפני הקורונה הדריך סבא חבורת לימוד באנגלית למבוגרים, ואחת התלמידות הייתה בת 103.

 

בין שיעור לשיעור, סבא משלב גם שיעורים שבהם הוא תלמיד. בכל בוקר ב-11:00, הוא משתתף בשיעור יומי במסכת בבא בתרא המועבר באנגלית – עד פרוץ הקורונה בשטיבלך בקטמון, וכיום בזום. בקבוצה הלומדת 15 משתתפים, ומתברר שהרב המלמד למד אצל סבא לקרוא בתורה בבר המצווה שלו, שהתקיימה באמריקה לפני עשרות שנים. לימים הוא שימש רב בית הכנסת שבו התפלל סבא עד לעלייתו.

 

עד פרוץ הקורונה התפלל סבא בכל שבת בבוקר בכולל "ארץ חמדה" הסמוך לביתו. לפני התפילה הועבר שם שיעור של 45 דקות באנגלית בפרשת השבוע. כעת, כשהכולל מושבת, עברו השיעורים לאינטרנט או מצולמים ומוקלטים. אחד ממעבירי השיעורים היה אף הוא תלמיד של סבא בעבר, כשלמד בכיתה ג'.

 

זה המקום להזכיר שגם אני עצמי למדתי מסבא לקרוא בתורה. הוא חי באותה עת בארצות הברית, ואת הקריאה הוא לימד אותי באמצעות קלטות שנשלחו בדואר. שני בניי הגדולים למדו גם הם מסבא, הפעם כבר פנים אל פנים בירושלים עיר הקודש.

 

בין לבין, כשזה לא מתנגש עם שיעורי האנגלית שעליו ללמד, מנסה סבא להשתתף גם בשיעורי הדף היומי האינטרנטיים של הישיבה יוניברסיטי בארה"ב. סבא חי כיום לבדו. הוא עורך את הקניות והוא גם המבשל. "אני בעלת הבית וגם בעל הבית", מגדיר זאת סבא. "תמיד נהגתי לבשל. אני לא יודע להכין ארוחות גורמה אבל מבשל דברים פשוטים שמספיקים לי".

 

האם היית רוצה לחיות בסביבה שיש בה גם אחרים מלבדך?

 

סבא מתמרד מעט כנגד מה שעלול להשתמע כטענה שהוא סובל מבדידות: "מלבד העובדה שאני גר לבד אני הולך לתפילה פעמיים ביום, אני משתתף בחוג ופוגש את המכרים שלי בזום. אני לא מרגיש בודד".

 

המינון החברתי הזה מספיק לך?

 

"כן. אני טיפוס שמקבל את המצב כפי שהוא. אני גר בבניין שהוא בן כשבעים שנה. זה אמנם לא העדיפות הראשונה שלי והייתי יכול להיות מריר בגלל זה, אבל אני מקבל את המציאות בהשלמה. לפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שיש לי בבית יותר ציוד ממה שדרוש לי. פיניתי הרבה בגדים, רהיטים ואביזרים שאין לי צורך בהם. אני מסתפק במה שדרוש לי בפועל ובמזכרות מהמשפחה, כדוגמת כוס הקידוש של אבא שלי, חנוכיות שקיבלתי וכדומה. את מה שאני לא צריך, אני גם לא רוצה".

 

יש רגעים של שעמום?

 

"היו, אבל לזמן קצר מאוד, ברוך ה'. הייתי מורה בחברת 'קדימה מדע' ולימדתי ילדים חולים בביתם. זה היה כך בארבע וחצי השנים האחרונות, ולאחרונה החברה הזאת התפרקה. דרך 'קדימה מדע' הגעתי למספר משמעותי של תלמידים, ועם ההתפרקות של החברה נוצר מצב שמלבד כמה שיעורים פרטניים שעוד העברתי התפנו פתאום שעות ארוכות בכל יום. ניצלתי אותן כדי לקרוא, להתעמק באינטרנט בדברים שחשובים לי ואפילו כדי לישון מעט במהלך היום, אבל אף פעם לא ישבתי והסתכלתי על הקירות בלי לעשות דבר.

 

"מאז קיבלתי עבודות מחבָרות אחרות ולכן אני עסוק יותר. פה ושם נוצרים חללים של כמה שעות שאין לי מה לעשות בהן, אבל אני מוצא לי עיסוקים".

 

  • תודה לטל חיים סגל על הסיוע בהכנת הכתבה

 


 

אולי יעניין אותך גם