נוער אבוד בקורונה Featured

 m 4 Zula
 
חשבתם פעם מה עושה שנה של סגרים לנערים ונערות שהמקום היחיד שבו הם מוצאים את עצמם הוא אחד משלושים הסניפים שנפתחו בעקבות הזולה של חצרוני? * אנשי הנוער של OU ישראל משתפים באתגרים המדוברים פחות של השנה האחרונה * ויש בהחלט איך לתת יד לנוער הזה

 

נדב גדליה

 

בתקופה הנוכחית לא נותרה ברירה אלא לצמוח או לשקוע, ומי שתרגל צמיחה ביומיום קיבל מקפצה גדולה. אולי קשה, אבל בטוח מגדילה. מנגד, למי שהבחירה בבריחה הפכה לו לדרך חיים הייתה תקופת הקורונה כואבת יותר וחסרת אונים. לא כיף שהמציאות מאלצת אותך להפוך את המכאובים לכאבי גדילה, ולא תמיד בא לך שזה יקרה בתזמון מפתיע.

 

עד הקורונה מצאו את עצמם במקומות לא טובים לא מעט בני נוער שחוו משבר. משם הדרך הייתה קשה אך אפשרית לזולה של חצרוני, ומשם לדרך החיים. הפעם גם הזולה הייתה סגורה. "הקורונה הביאה את כל הנוער לנקודת בחירה", מספר הראל חצרוני, מייסד הזולה. "פתאום כל הפאבים והמועדונים שאפשרו לנוער להיזרק ולהתמסטל נסגרו. פתאום אי אפשר להגיע לעיר. זה הביא את הנוער למצב של בחירה".

 

מה זה עשה לחבר'ה בשטח?

 

"חלק מהם, מעצם העובדה שנפגשו עם המציאות ואין להם איך לברוח מעצמם, הבינו שחייבים לעשות משהו עם עצמם ולפתור את הכאבים אחרת. הרבה עשו מהתקופה הזאת מנוף לעלייה; התחילו לרצות לעשות שינוי או התחילו לעשות אותו בפועל. היה לנו עומס עצום כי לפתע היינו צריכים לעזור לאנשים שרצו להתקדם, ולמי שרק התעוררו על עצמם ועדיין לא החליטו לעשות תהליך רציני היינו צריכים לתת את הדחיפה. בשנה האחרונה הייתה ירידה גדולה מאוד בתרומות ל-OU ישראל, ולצערנו הרב עצרנו חלק מהפעילויות ומהתוכניות לתמיכה בבני הנוער".

 

בסגר עושים נפשות ולא חוטפים דו"חות

 

ביומיום חצרוני נוהג להסתובב בשטחי אש, במקומות חשוכים, לשלות מהם נשמות טהורות ולהעלות אותן על דרך הישר. בקורונה זה קשה הרבה יותר. "הסתובבנו כל הזמן, כמעט חטפנו דו"חות כי החבר'ה המשיכו להסתובב, והלכנו אחריהם. זה כבר לא להסתובב בעיר או לפתוח את הזולה. כעת אנחנו פתוחים ויושבים בחוץ על פי ההנחיות. מה שאנחנו יכולים לעשות אנחנו עושים".

 

במה הציבור יכול לסייע לעשייה?

 

"הלוואי שיבינו את הערך של מה שנעשה פה. אני פחות עסוק בקטעים של הכסף, אבל הלוואי שאנשים יתרמו לדברים שאנחנו עושים. חבר'ה מגיעים למקומות קשים, ולצערנו קרו דברים עצובים מאוד. התקציבים מאפשרים למדריכים שלנו, שממילא עובדים במסירות ענקית, להעניק עוד יותר מהזמן שלהם למען הנוער.

 

"שאלתי את הרב שמואל אליהו מה לעשות, והוא אמר לי שבעת הזאת נדרשת מסירות נפש, וכמו שבמסירות נפש עם ישראל יצא ממצרים והקב"ה קרע להם את הים, גם עכשיו זה מה שנדרש, להיות כמו נחשון בן עמינדב. החבר'ה מעריכים את מסירות הנפש הזאת, ואני רואה שהם נפתחים יותר מאי-פעם. קורים דברים טובים, והלבבות נפתחים".

 

ארגון OU ישראל, בראשות המנכ"ל הרב אבי ברמן, מפעיל מגוון רחב של תוכניות ומיזמים לקידום נוער ברחבי הארץ, ובהם מרכזי הנוער מקום בלב ודאורייתא, הזולה של חצרוני, מיזם הדירות דרור לנערות בסיכון ועוד מגוון רחב של תוכניות ומיזמים לקליטת עולים דוברי אנגלית.

 

הארגון הסתמך לאורך עשרות שנים על תרומות מעבר לים, אך השנה בעקבות משבר הקורונה חווה ירידה דרמטית בהיקף התרומות, ולפיכך הוקפאו חלק מתוכניות הסיוע למען נוער בסיכון. לקראת הפורים יצא מנכ"ל הארגון הרב ברמן בקריאה להעניק את כספי הצדקה של זכר למחצית השקל לתרומה לתוכניות ההעצמה והסיוע למען נוער בסיכון (אפשר לתרום באתר ארגון OU ישראל- www.ouisrael.org/donate).

 

התרגלו להיות משבצת בזום

 

"היום כולנו מבינים שהקורונה שינתה את פני העולם", אומר רפאל סלאב, מנהל מחוז צפון של מרכזי דאורייתא של OU ישראל, הפרוסים בעשרות רשויות בישראל. "כל ההרגלים שאנו נשענים עליהם מימי קדם השתנו לבלי הכר.

 

"בעולם החינוך הרגלים הם שם המשחק: הרגלי למידה, התנהגות ועוד. הנוער בשנה האחרונה עבר מהפכה רצינית ביותר ביחס שלו ללימודים, לחיי חברה, למשפחתו ולעתידו. לצערי, אפשר ממש להרגיש ולראות את התופעות הכואבות בשטח. את תחושת חוסר השייכות, את השעות ההזויות שבני הנוער נמצאים בהן בחוץ, מטיילים ברחובות ומחפשים תחליף לחיי חברה".

 

רפאל סלאב: בסגר השני באחת מסיירות הלילה בפארקים מצאנו כמה בני נוער שישבו יחד לפנות בוקר. עצרנו לידם וביקשנו להצטרף אליהם, והם שמחו מאוד בחברה החדשה. במהלך השיח, שבו הכנו קפה ותה חם לנערים ולנערות, זיהיתי אלכוהול באחד התיקים המרוחקים, אבל בחרתי שלא לדבר על זה. בינתיים, בפרק הזמן הקצר שהיינו שם, הייתה נערה שעישנה בשרשרת משהו כמו שמונה-תשע סיגריות. עצרתי ושאלתי בעדינות: 'לא שזה ענייני, אבל תמיד היית מעשנת ככה?' לתשובה שלה לא הייתי מוכן בכלל. בחצי חיוך מבויש היא ענתה לי: 'לפני הקורונה יצא לי לעשן אולי שלוש-ארבע פעמים

 

במה זה מתבטא לדוגמה?

 

"בסגר השני באחת מסיירות הלילה בפארקים מצאנו כמה בני נוער שישבו יחד לפנות בוקר. עצרנו לידם וביקשנו להצטרף אליהם, והם שמחו מאוד בחברה החדשה. במהלך השיח, שבו הכנו קפה ותה חם לנערים ולנערות, זיהיתי אלכוהול באחד התיקים המרוחקים, אבל בחרתי שלא לדבר על זה.

 

"בינתיים, בפרק הזמן הקצר שהיינו שם, הייתה נערה שעישנה בשרשרת משהו כמו שמונה-תשע סיגריות. עצרתי ושאלתי בעדינות: 'לא שזה ענייני, אבל תמיד היית מעשנת ככה?' לתשובה שלה לא הייתי מוכן בכלל. בחצי חיוך מבויש היא ענתה לי: 'לפני הקורונה יצא לי לעשן אולי שלוש-ארבע פעמים'".

 

מה לדעתך אפשר לעשות בתכלס למען הנוער?

 

"גם אנחנו המבוגרים האחראים בסיפור נמצאים בתסריט מורכב מאוד. פרנסה, חברה והמון רגעי ייאוש וקריאה לאוויר לנשימה. בדיוק כמו שאמר שולם שטיסל לבן שלו עקיבא לאחר שזה עזר לו בעיסוקיו: 'אני אמשיך מכאן לבד, גם לי יש את הפעקלאך שלי'.

 

"אחד הדברים שחיים פלזנר (סמנכ"ל OU ישראל, נ"ג) אומר לנו תמיד הוא שהר והר לא נפגשים, אדם ואדם נפגשים. אנו צריכים להסתכל להם בלבן של העיניים, לתת להם להבין שרואים אותם, שסופרים אותם, להיות גמישים בהתנהגות שלנו ולהתאים אותה לצרכים שלהם. כמרכז נוער יוצא לנו הרבה לחרוג מהמעגלים החברתיים שלשמם התכנסנו. אנחנו מסייעים בימים אלו גם בלימודים, היו אף מקרים שמדריכים קנו חניכים נעליים ובגדים מכספם האישי.

 

"חובה על כל מי שיש לו קשר עם נוער בימים אלו להיפגש איתם במידת האפשר, לשמור על קשר אישי, להגיע לביקורי חצר ולהביא פתק ומשהו קטן שמראה כמה בני הנוער חשובים לנו. שירגישו שאנחנו כאן בשבילם".

 

הנוער ער לעוצמת הקושי שלו?

 

"לשמחתי יוצא לי לדבר לא מעט עם בני הנוער על קשיי הקורונה, ורבים מהם עונים לי בסתמיות שהכול בסדר. המילה שחוזרת על עצמה בשיחה היא 'כלום'. הם נותנים לי ולעצמם את ההרגשה שלא קשה להם כלום. וזה בדיוק העניין, הקושי האמיתי הוא שנכנס פה עניין ההרגלים שהם כל כך כמהים להם".

 

יש גם דברים טובים בשטח?

 

"בהחלט. דווקא מתוך אותה נקודה מאתגרת אפשר לראות גם את הכוח העצום שטמון בנוער. חלק לא מבוטל מהם מנצל את הזמן להתנדבות כמעט בכל אפשרות – לספק ציוד ואוכל למבודדים, לשמח קשישים ולדרוש בשלומם, להפיק סרטוני חיזוק לחברים החולים ועוד.

 

"אחד האירועים המרגשים שחוויתי היה לקראת ט"ו בשבט, כשבמהלך מיזם שתילה בחצרות הבניינים של החניכים דיברתי עם החניכים על חשיבות החיבור לעיר שאנחנו גדלים בה ועל הרצון לנטוע שתילים פיזיים וגם רוחניים, כאלה שיגרמו להם להביט לעתיד ויגשימו להם חלומות.

 

"באחד המקומות אימא של אחד החניכים הגיעה לשתול איתנו וגם הביאה איתה את מה שהייתה מעוניינת לשתול. הילד שלה לא היה במסגרת כמעט שנה למעט כמה ימים, והיא כל כך הודתה למדריך שלו על הפעילויות, על החברה ועל האוזן הקשבת שהוא נותן לו. זה היה ללא ספק אחד הרגעים המרגשים, ובו אמרתי לעצמי: יש דרך לנצח את המשבר, והיא חייבת להיות בחיבור חזק בגובה העיניים לנערים. שיתרגלו הם לכמויות הכלה, הבנה והכי חשוב – אהבה".

 

אפשר לתקן: פגישות במוסך של עצמך

 

"הקורונה עשתה לנוער מה שהיא עשתה לכולנו: הפגישה אותנו בעוצמה גדולה עם עצמנו בלי הסחות דעת", אומרת טליה גפן, מדריכת נוער ומנהלת דירות במיזם דרור, שמשכן נערות בסיכון בדירות של ה-OU ומעניק להן תמיכה וליווי אישי באמצעות מדריכות נוער. "זה יוצר תחושה שהכול סוגר עלינו, במיוחד בתקופות של בירור ומחשבות. נוסף על כך אנשים נועדו לחיות בחברה, ללמוד זה מזה ולקבל כוח.

בנימין צימרמן: אימא שלי התחילה לעבוד פחות בגלל צמצום המשמרות, ואחר כך חלתה בקורונה והייתה רק בבית. זה הגיע למצב של פחד מהקושי לעמוד בתשלום השכירות וחשש שלא נוכל לקנות את כל מוצרי המזון שהיינו רגילים אליהם. זה גם השפיע על מצב הרוח שלה בבית וגם פגע בנו וגרם למתח ועצבים נוראיים, בעיקר כי לא יכולתי לעזור לה

 

 

"הבידוד החברתי וחוסר המסגרת חשפו באופן עוצמתי ולא מאוזן מקומות שהיו לא פתורים אצלנו. כשאדם מלא בטוב, חמוש בעולם פנימי עשיר, ברגעים קשים הטוב הגנוז יוצא. הוא לא מחפש תחליפים ומילוי חיצוני, אלא עכשיו זה הזמן שלו להיות חירותי, עצמאי ויצירתי עם כל הטוב שנמצא בו. אבל כשיש חלל ריק מבפנים, כשאין משהו מבחוץ שיחזיק או ימלא, השעמום והחולשה תופסים את מקומם".

 

איפה זה פגש אותך במפגשי בשטח עם הנוער?

 

"בר (שם בדוי), תלמידה בכיתה ט', התחילה את השנה באולפנה שהיא רצתה מאוד להגיע אליה, אבל היא לא ממש למדה השנה. היא ניסתה ללמוד דרך הזום, אבל זה לא ממש הצליח, והיא פשוט הרגישה מחוץ לעניינים. היא התחילה קצת להפוך את היום והלילה ולהסתובב. השבוע כשנפגשנו הבנו ביחד עד כמה רחוק היא הלכה; היא בסך הכול רצתה לקפוץ ללילה לחבר'ה שהכירה לאחרונה, וההתמודדות בין מה שרוצים למה שמושך למטה קשה מאוד.

 

"מסגרות חינוך ותקופת הבגרויות והלימודים מחזיקות את התלמידים חזק חזק. אני חושבת שהגיע הזמן לחזור אל הרצונות שלנו, אל המקומות העמוקים והפשוטים שמניעים אותנו, וברגע שנפעל מתוכם לא נצטרך גורם חיצוני שיפעיל אותנו ויציב לנו גבולות או משימות אלא נדע להפעיל את עצמנו מבפנים באמצעות מנוע חזק שמטביע את החותם שלו בעולם. צריך גם גמישות, קשרים הדדיים חזקים ואמיתיים, יעדים אישיים בלי לפזול לצדדים, מישהו שמעריכים ואפשר לדבר איתו".

 

כמיהה למגע האנושי

 

"הקורונה הפכה אותנו עצלנים יותר", אומרת בכנות שרה מקריית שמונה, חניכה במרכז הנוער דאורייתא. היא מביאה את הצד של הנוער בסיפור התקופה הנוכחית, משהו שנדמה שקצת שכחנו בקלחת הזום והטכניקה של הלמידה מרחוק שנחתה עלינו.

 

"אנחנו פחות מתחברים ללימודים למרות שמשתדלים ללמוד, ומתחברים יותר למסכים. הקורונה הביאה שעמום ארוך מאוד; לא נפגשים עם החברים, דברים שאנחנו מתכננים לעשות מתבטלים, ובגלל הקורונה אי אפשר לעשות בקבוצה שום דבר לימודי או חווייתי. אי אפשר לעשות מבחנים נורמליים ולהתכונן כמו שצריך. בית הספר מספק לנו עזרה פרטנית להשלים את החומר, אבל עדיין קשה מאוד לעמוד בקצב".

 

מילה לנוער שחווה את הדברים?

 

"המסר שלי לנוער זה להסתכל קדימה, לעבור את התקופה הזאת ולדעת שהכול יעבור ונחזור לחיים נורמליים. יש גם הרבה יתרונות בזה שלא צריך לקום מוקדם בכל בוקר וההתארגנות ללימודים מהירה יותר. אפשר לאכול תוך כדי לימוד בזום, והכי חשוב, אפשר לבלות זמן רב יותר עם המשפחה".

 

שרה נעצרת לרגע, חשוב לה גם לתת מסר למבוגרים. "אני מבקשת מהמבוגרים לנסות להבין אותנו ולשמוע אותנו, להיות איתנו בקשר. כדי לשפר את המצב הכי הייתי רוצה לחזור ללמוד בבית הספר בקפסולות בשמירה על ההנחיות. אפילו בחוץ, אין לי בעיה, העיקר שנלמד פנים אל פנים, שיראו אותנו.

 

"אני שמחה שיש לי מדריכות בדאורייתא. בכל שבוע הן מכינות לנו פעילות שווה, וזה המפגש היחיד שלנו עם עוד בנות. הן עוזרות לנו גם בלימודים. מרים ושירה המדריכות נותנות לנו המון מוטיבציה וטיפים לחיים. הן תמיד אומרות 'זה הזמן שלכן ללמוד, אל תוותרו, כשתהיו גדולות זה יהיה קשה יותר. אם תתאמצו עכשיו, יהיה לכן קל יותר למצוא עבודות ולהסתדר בחיים'".

 

כשהמסך יוצא מהאף

 

אחד הדברים היפים בנוער שלנו, ויש הרבה, הוא הכנות והשלכת המציאות על מפת השולחן החגיגית. "הקורונה השפיעה לרעה", אומר בנימין צימרמן, חניך ממרכז דאורתייא בעכו, ומפרט בלי משוא פנים ובלי צורך לייפות. "החבר'ה שלי פשוט סובלים מהבדידות. כל הישיבות עם החברים נעצרו בגלל הקורונה. אנחנו לא נוער שמדבר בטלפון. אנחנו נערים שמדברים רק פנים אל פנים".

 

ובבית?

 

"אימא שלי התחילה לעבוד פחות בגלל צמצום המשמרות, ואחר כך חלתה בקורונה והייתה רק בבית. זה הגיע למצב של פחד מהקושי לעמוד בתשלום השכירות וחשש שלא נוכל לקנות את כל מוצרי המזון שהיינו רגילים אליהם. זה גם השפיע על מצב הרוח שלה בבית וגם פגע בנו וגרם למתח ועצבים נוראיים, בעיקר כי לא יכולתי לעזור לה. אני מכיר חברים אחרים עם סיפור דומה לשלי, שפתאום לא יכלו לקבל כסף או לקנות את מה שהיו רגילים לקנות. ואז הם פשוט מתאדים, כי הם לא יכלו להגיע למפגש בלי להביא משהו. זה פשוט שובר נערים".

 

בנימין, הבמה שלך. מה עלינו לעשות?

 

"המסר שלי הוא שלא לעזוב את הנוער בימים הקשים האלה. לעשות יותר פעילות שתעסיק אותם כדי שלא ירגישו בודדים. במצבים כאלה החברים יכולים לעבור על החוק ולהיפגש בלי ריחוק ובלי מסכות כדי להפיג את הבדידות. לבוגרים עוד הייתה עבודה, אבל לצעירים חוץ מלשחק במחשב ולראות טלוויזיה אין שום דבר.

 

"ללמוד בזום? יותר מדכא, כי גם כשלא היה זום זה היה קשה ממילא, אז הזום רק כינס אותנו פנימה עוד יותר. אין קשר לשיעור. לדעתי גם צריך יותר פעילות לנוער, יותר תקשורת עם המדריכים כדי שלא נרגיש בודדים בימים האלה, ולנצל כמה שיותר ימים ללא סגר כדי להיפגש".

 

תגיד, משהו טוב בכל זאת קרה למרות התקופה המורכבת?

 

"גיליתי שאימא שלי מאוד יצירתית", הוא מוסיף. "היא אוהבת לשתול ירקות, לטפח את הגינה ולעשות משהו חיובי כדי להפיג את המתח שהיה בבית. גם המפגשים במועדון מאוד עזרו. אומנם נפגשנו בקבוצות קטנות מאוד, אבל כשלא יכולנו המדריכים היו מגיעים אלינו ומביאים שוקולדים או פיצה רק כדי להגיד שלום. כמה שמוזר להגיד את זה, הייתי ממש מצפה לזה, כי אלו רגעים שהיו מעלים בי חיוך. פשוט לפגוש בן אדם פנים אל פנים, במיוחד בן אדם שחושב עליך, מתעניין בך ונפגש איתך מדי שבוע".

 

"כתוב על התקופה של המשיח שאור וחושך משמשים בערבוביה", אומר חצרוני. "כל האור נועד להאיר את כל החושך. צריך להיות חזקים ולא להתבלבל. להאמין בחבר'ה. להבין שהרע שבהם הוא רק חיצוני, וגם מי שיורד עוד יותר זה לא כי הוא רע אלא מפני שהוא מחפש את החלופה, ותפקידנו להראות לו את הדרך.

 

"אנחנו לא יכולים לדבר בזום. שיחות כאלה לא עושים דרך המחשב. לא לכל מקום אפשר להגיע דרך המסך, וזה דורש כוח אדם. כששוטרים פגשו אותי בדרכים בשעת הסגר הסברתי להם שאנחנו עובדים חיוניים. היה לי אישור מסודר, והם גם היו מעלים את השם שלי במחשב ומבינים מה אנחנו עושים בעז"ה. אף פעם אחת לא קיבלתי דו"ח".

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עצמאות הרבנות

  מאמר מאת הרב אברהם...

תחפושות לכל עת אמת

  סיפור מאת מיכל

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם