עמונה

8amona

 רועי אהרוני

הוויכוח סביב גורלו של עמונה מלווה את החברה הישראלית כעשור, וכולם מבינים שהסיפור המשפטי אינו יותר מכסות לוויכוח ערכי ונוקב, הרבה יותר ממה שחלקנו רוצה להאמין * מהמיקום של השיחה שלפניכם, אפשר לצפות רחוק. ממש עד לחרמון * קווים לפנים החברתיות, המדיניות והערכיות של צומת עמונה

שלושה ילדים לקחו אתי טרמפ קצר כדי להגיע אל ראש הגבעה היפהפייה המתנשאת מעל ראשי הבתים של עפרה: היישוב עמונה. סיפרתי להם שאני בדרכי לבקר בעמונה ושאלתי אותם אם הם יודעים משהו על הפינוי שעלול להתרחש. "אני לא יודע בזה כלום", ענה אחד הבנים. "פעם אבא שלי ניסה להסביר למישהו חצי שעה, וניסיתי להקשיב אבל לא הצלחתי". "אני דווקא כן יודעת", אמרה הילדה, "אבל לא מתעסקת בזה יותר מדי". שלושתם העידו על ילדות מאושרת על פסגת הגבעה, כמו אינם מרגישים באדמה הרועדת מתחת לרגליהם הקטנות.
הילדים כיוונו אותי לבית הכנסת של היישוב, כדי שאוכל לברך "ברוך מציב גבול אלמנה". לאחר מכן שמתי פעמיי אל ביתו של אלעד זיו, וילדים מתרוצצים קידמו את פניי. כמו רוב עם ישראל, מעולם לא ביקרתי בעמונה לפני כן, ושמעתי על המקום בעיקר בהקשריו המשפטיים: הפינוי האלים בחורף תשס"ו, והחרב החדה המונחת על צווארו בימים הללו. זאת, אף שברור לכול שהסיפור כאן אינו סכסוך בין רועי צאן על שטחי המרעה שלהם, אלא עוד זירה שבה מתנהלת המלחמה על הסטת הגה הספינה הישראלית לכיוונים שונים.


על הפסגה הגבוהה, שרוחות אלול כבר החלו מנשבות בה, ישבתי עם כמה מחברי היישוב כדי לנסות להתרומם מעל למאבקים המשפטיים שאותם קשה לילדי עמונה להבין; לנסות להוריד את המסכה המשפטית שעטה הסיפור של עמונה על פרצופו, ולגלות את המאבק האמתי שמתחולל כאן, שבו עמונה הוא רק קצה הקרחון.
אנחנו יושבים תחת הפרגולה הציורית של משפחת זיו. אלעד זיו (46), אבי המשפחה, הוא אדריכל שנולד בקיבוץ איילת השחר בצפון. "הייתי חילוני, והסכמי אוסלו הטריפו אותי", מספר אלעד, שהוא בן לאחד מחבורת מפא"י. "אחרי הרצח של הרב רענן מחברון, אשתי ואני התלבטנו איך להיות יותר שותפים בהתנחלות בארץ. עשינו סיור פה באזור, ולבסוף נחתנו כאן ונשארנו כבר 18 שנים".


לצדו יושב יוסי בן ברוך (36), במקור מנתניה, ואחרי שנדד בדרום הר חברון, בבית אל ובירושלים, הגיע לפני ארבע שנים לעמונה. "חיפשנו מקום שיתאים לנו, ומצאנו ברוך ה'", הוא אומר. יוסי עובד בארגון 'לביא', שעוסק לדבריו במניעה של הטיה פוליטית במערכות שלטון, הטיה שאליה נחזור עוד רבות בשיחתנו.
נחום שוורץ (42) נולד בעפרה, השכנה מלמטה. "בילדותי היינו מטיילים לפה בשבתות", הוא נזכר. "הכול אז היה שומם. גם אם מסתכלים על ההרים מסביב, אפשר לראות שלא צפוף פה יותר מדי". "ואין סימנים של חקלאות", מוסיף אלעד, כדי להדגיש שלא עיבדו כאן את האדמות. היום יש לנחום בעמונה דיר של כבשים והוא מגדל פטל. "כל החיים שלי מרוכזים פה, מאל"ף ועד תי"ו", הוא מעיד.


הלל וידל (33), הצעיר שבחבורה, גדל גם הוא לא רחוק מעמונה, ביישוב עלי, והגיע לפני תשע שנים כשעוד היה סטודנט למדעי הרוח. בהמשך מצטרף גם אליעזר (אלי) גרינברג (43), דוקטורנט לתנ"ך, במקור מהקריות. הוא ואשתו גרו 11 שנים בבית אל, ועברו לעמונה לפני כ-12 שנים. "כשאתה גר בבית אל, אתה יודע שאתה עושה משהו ש-98 אחוזים מהעם לא עושה, ועדיין מרגיש לא-בסדר כי לא יורד לך גשם על הראש", הוא אומר בחיוך. "אתה מחפש את האקסטרה. גם האנשים שיושבים פה מסתכלים על החבר'ה שגרים בגב ההר, ואומרים – הם באמת מוסרים את הנפש, ואנחנו בורגניים, יש לנו כביש וחשמל בבית בלי גנרטור".
אחרון מצטרף אביחי בוארון (43), יו"ר מטה המאבק. "באתי לפה כסטודנט, עזבתי לשנתיים ואחרי שהתחתנתי חזרתי לפה", מספר אביחי. "באתי לפה גם כי זה אחלה מקום מבחינת היופי הבראשיתי שלו, וכמובן בגלל האידיאולוגיה הציונית ויישוב הארץ.
"המקרה של עמונה הוא מקרה של קריאת כיוון", טוען אביחי. "מדוע מקרה של ארבעים משפחות מלחיץ את הממשל האמריקאי שקורא שלא להסדיר פה את היישוב? נראה שארבעים המשפחות הללו יושבות על הר של מטען אידיאולוגי, ואולי על שאלת 'דרכנו לאן'".

 

מי קובע את סדר היום


"מדובר באותו מאבק שיש לו הופעות שונות", מסביר אלעד. "הוא מופיע ביהודה ושומרון, מופיע במערכת המשפט, מופיע בצבא עם סגירת 'תודעה יהודית' וסיפור הזקנים. הוא ימשיך ויופיע בהרבה מאוד צמתים, כי יש פה מאבק איתנים בין שתי קבוצות שאפשר לכנות אותן 'אליטה ישנה' ו'אליטה חדשה'.
"בכל פעם מוקד הפיצוץ נמצא במקום אחר, ולכאורה האירועים לא קשורים, אבל מדובר באותן שתי קבוצות שמתעמתות. הקבוצה הראשונה היא עם ישראל, הרוב הדומם, שיש בו ספקטרום רחב - גם כמותית וגם מבחינת הדעות. הקבוצה השנייה היא מיעוט קטנטן ולא ציוני, שממומן בריש גלי על ידי מדינות זרות וגופים זרים, והוא מממש את האג'נדה של הכסף הזה. הכסף הזה מושקע בשביל מטרה אחת: לפורר את הציונות. מה שמאפיין את הקבוצה הזו הוא שיש לה כסף זר ואין לה חיילים, כי אין להם ציבור והם לא מולידים ילדים. אבל הם יודעים להתברג במקומות הנכונים, כמו למשל בבית המשפט העליון שמשבט את שופטיו. מבחינתם, שעם ישראל יוליד להם צבא והם כבר ינווטו את הגדודים לכיוון שלהם".
"מה שפועל נגדנו פה זה שולי שוליים, רק שהם מאוד חזקים", מוסיף נחום. "בבחירות האחרונות ראינו שהחברה הישראלית בגדול רוצה שעמונה יישאר, בעד נוכחות יהודית ביהודה ושומרון, בעד מסורת ישראל הקלאסית. צריך להבין את הכוחות הפועלים פה ואת השפעתם על החברה, שהיא השפעה מלמעלה ולא ריאקציה חברתית המשקפת כהוא זה את החלוקה החברתית".


על פי מה אתם מנכסים את הרוב הגדול לצד שלכם? אולי נכון יותר לטעון שיש פה קרב בין שתי קבוצות מיעוט קטנות, בין המתנחלים מעמונה אל מול המיעוט האנטי-ציוני, ועם ישראל דווקא נמצא בתווך?


"מי שיזם את המהלך הזה ומלווה אותו לאורך הזמן הוא עו"ד מיכאל ספרד", משיב יוסי. "הוא מדבר במועצת הביטחון של האו"ם נגד מדינת ישראל. כשנפגעי טרור תבעו את הרשות הפלשתינית בגלל השותפות שלה בפיגוע טרור, הוא היה עד מטעם ההגנה, כלומר מטעם הרשות הפלשתינית. דהיינו: מדובר באדם שהוא הקצה של הקצה של השמאל, שהוא פרו-פלשתיני. היריב שלנו לא נלחם מול מיעוט של מתנחלים מעמונה. מבחינתו גם המג"בניקים והיס"מניקים והשוטרים הם אויבים בדיוק כמו המתנחלים מעמונה – כולם שייכים לימנים הבבונים. להבנתי, הוא מתייחס כך גם לבית המשפט העליון ולפוליטיקאים. מבחינתו כולנו בצד השני, והוא מבצע 'הפרד ומשול' או 'סכסך ומשול' בציבור שהוא הרוב".
"מציגים את זה כמאבק משפטי, שבו אנו מוצגים כגזלנים והם כתושבים הנרדפים והמסכנים", מתאר אלעד. "זאת, למרות שאף אחד לא ישב פה. רבים מקבלים את הנרטיב של השמאל הקיצוני, הקיקיוני והפנאטי, גם העיתונאים הימנים לצערי. יש בזה עצלנות מקצועית שמביאה לכך שלא נכנסים לתוך המסמכים, לא משווים בין מה שקורה פה לסכסוכים במדינות אחרות, וכך מאמצים את עמדת השמאל שמדובר במעשה לא-תקין. גם דוברים ימנים בראיונות ב'גלי ישראל' מרגישים חובה להגיד 'שלא ייפגעו פלשתינים' כאילו שזה לב העניין. המערכת מדברת בשפה אחת, השמאל קובע את סדר היום, והימין רץ אחריו ומתנצל".


נחום חושב שאדרבה, העובדה ששפת השמאל כל כך שלטת ועדיין יש רוב ימני, מראה שבאמת רוב העם עִם עמונה. "אני רואה את זה כפלא גדול", הוא אומר בהתרגשות. "העולם הנחשב של הטלוויזיה, הבידור והתקשורת מפעיל מכבש לחצים ענק, ולמרות זאת המפלגות יודעות שכדי להיבחר עליהן להראות שהן ימניות ומסורתיות. תכניות ההומור מלאות בציניות חודרת ומרעילה, ולמרות זאת לציבור יש בריאות נפשית, גם אם סביבו משתוללים וירוסים מטורפים. השמאל מזהה שהישראלי המצוי הוא בריא, ומזה נובעת חלק מההיסטריה שלו ולכן הוא מפרק את כל הכלים הדמוקרטיים. עמונה, כמו כל יהודה ושומרון, הוא חלק מהרעיון היהודי ולא סיפור ביטחוני. העם אתנו, עם הרעיון היהודי.


"אלאור אזריה הוא דוגמה קלאסית. הציבור מזהה שמדובר בחייל שלנו שירה באויב, ולא מעניין אותו כל הסיפור שמסביב. מי שמקדם את הרוח שמתנגדת לאלאור אזריה הוא מדרג מסוים בצבא, שברור מה משפיע על הצבא ולאילו חומרים הוא חשוף. מי שהשתחרר מהצבא ויכול להגיד את אשר על לבו הוא אומר דעה ברורה. מי שצריך לדפוק חשבון כדי להתקדם בצבא, יודע בדיוק איך הוא אמור לדבר. זו הסיבה שהסמ"פ שהשתחרר יכול להגיד מה שהוא מרגיש, והמ"פ שנשאר בצבא ורוצה להתקדם צריך לדבר אחרת.

 
"גם דוברים ימנים בראיונות ב'גלי ישראל' מרגישים חובה להגיד 'שלא ייפגעו פלשתינים' כאילו שזה לב העניין. המערכת מדברת בשפה אחת, השמאל קובע את סדר היום, והימין רץ אחריו ומתנצל"


"זו רק דוגמה אחת, אבל יש עוד רבות: עמונה הוא כמו מדור תודעה יהודית, ויהודה ושומרון, וארץ ישראל ודרום תל אביב - אלו רק פנים שונות של אותו סיפור גדול, שבו עם ישראל ניצב מול מיעוט שמנגח אותו, קבוצה קטנטנה אבל חכמה ומאוד משפיעה".
אז מדוע אתם נכנעים לשיח המשפטי ולא מדגישים את הדיון האידיאולוגי?
"אנחנו מנהלים דיון ברמה הערכית, אך צריכים גם להפריך את הסוגיות המשפטיות", עונה אביחי. "בדרך כלל גם מגלים דרך הדיון המשפטי שהבעיה היא ערכית ולא משפטית".


"גם ההתנהלות של הממשל האמריקאי, שלוחץ נגד פינוי סוסיא הערבית למרות שהם שנה בלבד על הקרקע, ובאותה נשימה לוחץ לפנות את עמונה למרות שמדובר ביישוב שעלה על הקרקע על ידי המדינה לפני 21 שנים, מראה שהסיפור איננו משפטי", מוסיף אביחי. "הסיפור סובב סביב השאלה האם יהיו יהודים ביהודה ושומרון או לא, ואולי מעבר לזה – ישראל לאן".


"אין בכלל צורך לחדד את זה", טוען יוסי, "רואים מי הדמויות שמנהלות את המשפט ומבינים את כל הסיפור".
אלי טוען שפינוי עמונה הרבה יותר גדול ממה שנוטים לייחס לו: "הצדקנות והטהרנות השמאלנית הן דפוס פעולה. היכולת להרגיש טוב ולהיות מוסרי בעיני עצמך אפשרית רק כל עוד אינך מקבל מנה גדושה של מציאות. המוסריות השמאלנית דוחפת את ראשה באדמה ואינה מסתכלת על מה שקורה במזרח התיכון". ולכן לטעמו מדובר ביישום תפיסת עולם שבפועל יהיו לה השלכות למאזני הכוחות במזרח התיכון כולו. "מדינת ישראל בכלל ועמונה בפרט מסמלים את העמידה האיתנה של עם ישראל בארצו ועל ערכיו. עמונה עומד היום כחוד חנית מול האסלאם המיליטנטי, הסוני והשיעי כאחד. הכסף שמגיע מאירופה דרך עמותות כדי להילחם בעמונה משרת את מלחמת האסלאם, כי אירופה עומדת על ברכיה ועסוקה בפיוס המוסלמים. בעוד כמה עשרות שנים היא עומדת להיות מדינת חסות מוסלמית. האם אנו רוצים שגורלנו יהיה כגורלם?
"כל האג'נדות המשפטיות והערכיות כאחת הן מעטפת של כניעה לאסלאם. יש להתנגד לפסק של בג"ץ אם ברצוננו לשמור על מדינת ישראל כגורם היציב היחיד במזרח התיכון, גורם שבסופו של דבר יציל גם את המערב".

איפה הרוב?
הלל לא מסכים עם הניתוח של חבריו על כך שתושבי עמונה הם חלק מקבוצת הרוב המוחץ. "אנחנו לא מיינסטרים, אנחנו מהפכנים", קובע הלל. "גם אם אנשים מצביעים 'ליכוד' בבחירות, אני לא חושב שזו ראיה למצב של העם. התודעה של רוב האנשים עדיין מאוד רחוקה מההבנה שיש כאן מלחמה על קיומו של עם ישראל. רוב האנשים אוהבים לחשוב שבסך הכול המציאות היא נורמלית, ואפשר לחיות חיים שלווים. הם לא מרגישים שהם נמצאים במאבק.
"בתל אביב ההרגשה היא של חיים כיפיים בעיר הגדולה. אפילו חברי כנסת מ'הליכוד' שביקרו פה, אף על פי שהם בלב העשייה ומעורים בחדשות יותר מהישראלי הממוצע, עדיין אפשר לראות שהם חיים בהוויה אחרת, כך שכאשר הם מגיעים למקום כמו עמונה - גם אם הם מעריכים את ההתיישבות - זה נראה להם משונה".
"אם תיקח אדם ברחוב ותפתח בפניו את הנושא, מה אתה חושב שתהיה דעתו?" טוען לעומתו נחום. "יש כל מיני רחובות", עונה הלל. "ואני לא יודע מה המדד שלך לדעת. קשה לנתח מתוצאות הבחירות מהו העולם הערכי של המצביעים. אתה לא יכול להגיד שהעיר תל אביב, עם כל מה שהיא מייצגת ועם העולם הערכי שלך, היא מיעוט זניח".

 

נחום: "אלאור אזריה הוא דוגמה קלאסית. הציבור מזהה שמדובר בחייל שלנו שירה באויב, ולא מעניין אותו כל הסיפור שמסביב. זו רק דוגמה אחת, אבל יש עוד רבות: עמונה הוא כמו מדור תודעה יהודית, ויהודה ושומרון, וארץ ישראל ודרום תל אביב - אלו רק פנים שונות של אותו סיפור גדול"


"תל אביב היא בכלל לא אוונגרד שמאלני", מוסיף אלעד, "הרוב שם רחוק מזה. נכון שיש בה צד שמאלני-פרוגרסיבי, אבל גם בתל אביב זה לא הרוב".
"אבל בתל אביב יש חוויה של מדינה נורמלית, טובה, שבה מתעסקים בדברים מסוימים ולא בקונפליקט", טוען הלל. "עם זאת, אני מסכים עם נחום שאי אפשר להשוות כל דבר למציאות של הכרך".
"תל אביב היא לא נקודת ההתייחסות שלי", אומר נחום, "ואני לא מרגיש שזה אנחנו מול תל אביב". "זה לא קשור רק לתל אביב", עונה הלל, "אתה צריך לשאול את עצמך האם בקריות למשל בוער לתושבים המאבק שלנו".
"המאבק הספציפי אולי לא בוער להם, אבל ההקשר הכללי כן", טוען נחום. "אם אתה יודע לעשות את החיבור הנכון להקשר הכללי, אתה כן תקבל שם הבנה".
"יצירת החיבור הזה דורשת עבודה", אומר הלל, "ולא נראה לי שאנחנו שם".
"לדעתי אנחנו צעד ורבע משם", עונה נחום. "וזה שטויות להגיע לזה, מכיוון שברוב המוחלט יש משהו בסיסי שנשאר בריא".
"אנחנו צריכים להביא מוסר אמתי, ליברלי ושמרני כאחד, עם אמירה ברורה", טוען אלי. "הדבר המוסרי ביותר בעולם הוא שמירה על מדינת ישראל חזקה כדי לעמוד נגד האסלאם הקיצוני שרוצה להפוך את העולם כולו למדבר. אירופה כבר הופכת למדבר, ודווקא היא, שאמורה להעריך אותנו על עמידתנו האיתנה – שבויה בקונספציה שלהם, כי היא איבדה לגמרי את מנגנוני ההגנה שלה. לכן אני רואה בעמונה אמירה של אחריות לאומית".
אז אולי עדיף להתנחל בלבבות במקום בגבעות?
"למה זה עומד בסתירה?" מסתייג אביחי. "צריך לעשות גם את זה וגם את זה. כל מי שיושב פה הוא גם מתנחל בגבעות וגם מתנחל בלבבות".
"כמעט כל הגרעינים התורניים יצאו מיהודה ושומרון", אומר נחום.
"לולא התנועה הזו שבאה ליהודה ושומרון, גם נגד דעת הקהל, הציבור הדתי-לאומי לא היה מגיע לעמדות השפעה ולא היה מתעורר בו הרצון להשפיע", טוען אלעד. "זה המהלך שהתניע את הכול. עצם זה שאתה הולך לחלק המזרחי והעתיק של ארץ ישראל, מקשר אותך באופן מסוים לימי הבית הראשון. יש לזה השפעות שאנחנו בכלל לא מתחילים להבין".
"זה הדבר שבנה את הציבור עם זהות עצמאית", מוסיף נחום, "ולא רק המקף שבין הדתי ללאומי".
"הדבר הזה מקרין חזרה לקו הירוק", אומר אלעד. "אחרת, היו נשארים רק דתיי המחמד, שהם דתיים בדל"ת אמותיהם והם טובים ונהדרים אבל לא רוצים להשפיע ולשנות את המציאות. האמירה החדשה יוצאת מכאן, מיהודה ושומרון".


למצוא מחדש את הצפון

 אלי: "הצדקנות והטהרנות השמאלנית הן דפוס פעולה. המוסריות הזו דוחפת את ראשה באדמה ואינה מסתכלת על מה שקורה במזרח התיכון".

"לי יש תובנה מהימים האחרונים", משתף אביחי את חבריו ליישוב. "יש לנו ג'ון לנון מצד אחד ואלי גרינברג מהצד השני". אלי, שיושב לצדו, מגחך. "יש פה מאבק על סדר היום: סדר היום האוניברסלי של ג'ון לנון עם השיר 'Imagine', או סדר יום לאומי-יהודי.
"כל המערכת, כולל הפוליטיקאים הכי ימניים והכי דתיים, מתנהלים בסד של הפוליטיקלי-קורקט של 'Imagine'. הגיע הזמן שנצביע על 'צפון' אחר, שלפיו הזכויות שלי כיהודי במדינת היהודים גדולות מהזכויות של בני עם אחר. היום כבר אי אפשר לתת מלגה לחייל משוחרר כדי לא להפלות. הטמיעו בתודעה שלנו, וזה משפיע גם על הטרמינולוגיה שלנו, שלומר 'אני יהודי וזו מדינת היהודים' זה גזעני ולא נאור. אנחנו אוהבים את כולם ומכבדים את כולם, אבל אנחנו משפחה אחת גדולה, וכמו בכל משפחה – לבני המשפחה יש יחס יותר חם וקרוב לבני המשפחה מאשר לאחרים שאינם חלק מאותה משפחה".


איך יוצרים שפה אחרת?
"כל מי שנושא על כתפיו את תורת התחייה, צריך להגדיר את הכיוון מחדש", עונה אביחי. "לא לכוונן את מקלדותינו לפי מה שאחרים כותבים. הרב קוק כותב שהעיתונות צריכה לעמוד מדרגה אחת מעל 'הדעה הקהלית', ולהביא את הדעה הקהלית לאותה מדרגה שבה היא נמצאת".
"וזה מה שהשמאל עושה", מסנן יוסי.
"בדיוק", ממשיך אביחי. "הגיע הזמן שאנחנו נגדיר את גבולות הגזרה של הדיון, שלפיהם זו קודם כול מדינה יהודית ואחרי זה גם דמוקרטית. לגר תושב יש זכויות, אבל לחייל יהודי ששירת בצה"ל יש יותר זכויות מהשאר. מדוע? כי הוא יהודי, כי הוא אח שלי. ליהודי שבא לגור ביהודה ושומרון יש זכויות לפחות כמו לערבי שגר כאן. חזרנו לארץ אחרי אלפיים שנה כדי שיהודים יעשו ציונות".
"טרמאפ נוסק בארצות הברית כי התווית שלו היא העובדה שהוא לא פוליטיקלי קורקט", מוסיף אלעד. "על הגל הזה הוא נישא, כנגד כל הסיכויים, כנגד המפלגה הדמוקרטית והתקשורת הממוסדת".
"הוא נישא על זרמים תת-קרקעיים מאוד חזקים", מצטרף אביחי, "כמו בבריטניה שפרשה מהאיחוד האירופי. אנשים רוצים לחזור לטבע שלהם".
אלי משרטט את חזונו לגבי הדרך שבה יש לצעוד כדי ליצור שפה חדשה: "הציבור הימני-שמרני חייב לאחוז שוב במוסר. עליו לבנות מכוני מחקר, להוציא ניירות עמדה, להתחיל לדבר בשפה מוסרית שהבסיס שלה הוא לאומי-ציוני-ישראלי, והיסוד שלה הוא הזכות הלאומית של עם ישראל על ארץ ישראל, זכות שמימית וארצית גם יחד. מתוך זה נוכל להביא התייחסות קונקרטית ורלוונטית לכל סוגיה".

 

אלעד: "בכל פעם מוקד הפיצוץ נמצא במקום אחר, ולכאורה האירועים לא קשורים, אבל מדובר באותן שתי קבוצות שמתעמתות. מה שמאפיין את הקבוצה הזו הוא שיש לה כסף זר ואין לה חיילים, כי אין להם ציבור והם לא מולידים ילדים. אבל הם יודעים להתברג במקומות הנכונים".


החול בשעון של עמונה הולך ואוזל, ועם זאת לא נראה שנבחרי הציבור מספיק קשובים לנפילת גרגריו. אולי זה קשור לעובדה שגם הציבור לא מספיק נלחם על עמונה, חרף הניתוח החברתי שהוצג קודם. לנחום יש השערה מדוע זה כך: "יש פוסט-טראומה אחרי גוש קטיף", הוא אומר. "עד גוש קטיף האמינו במאבק הדמוקרטי, והיום קצת מיואשים מהיכולת לשנות מציאות ברמה המדינית. הם אומרים – זה בג"ץ, זה נתניהו, ואין מה לעשות".
עם זאת, הם בטוחים שביום פקודה יגיעו לעמונה אלפים רבים של אנשים, שיעשו כל שביכולתם כדי למנוע את הפינוי. לטענתם, יהיה הרבה יותר חריף ממה שהיה לפני 11 שנה, בגלל כמה נסיבות, ביניהן שאז היה מדובר רק בתשעה בתים והיום ביישוב שלם, וכן שאז התכוננו למהלך במשך חודש, וכעת פועלים כבר במשך חודשים ארוכים.
"נראה לי שכל מי שמעורה בפוליטיקה הארצית מבין שזו תהיה נקודה משמעותית מאוד בחיי הממשלה הזו", אומר יוסי. "משבר הרכבת עם שר התחבורה הוא כסף קטן לעומת הזעזוע שעומד להיות מבחינה פוליטית".


איך לדעתכם הולך המאבק להסתיים?
"אנחנו מנהלים את קרב חיינו", עונה אביחי, "זה קרב על הבית הפרטי שלנו, על הקהילה והיישוב שלנו, וזה קרב על היישוב היהודי כולו ביהודה ושומרון. פינוי הוא פינוי, וזה לא משנה אם זה נעשה בנסיבות משפטיות או מדיניות. כשהתודעה הציבורית קולטת שאפשר לפנות, היום זה ממניעים משפטיים ומחר הוא יהיה ממניעים פוליטיים מדיניים. ברמת המאקרו – הסכר ייפרץ, אנחנו האצבע שבסכר. תחילת נפילה – נסיגה".
"צריך להעצים את המאבק על סיפוח", טוען נחום. "אחרי חמישים שנה הגיע הזמן להבין שאנחנו פה. זה אבסורד שאחרי חמישים שנה כדי להרחיב מרפסת באריאל צריך אישור של קצין. זה בנוסף לשאר המאבקים שצריך להילחם עליהם – ואחרי שייגמר המאבק על עמונה אני רואה את עצמי הולך להילחם גם על דרום תל אביב, כי גם היא חזית במאבק הרחב".
"אני חושב שהסיפור של עמונה הוא חלק מההתפכחות הישראלית", אומר אלי. "הוא חלק מתהליכים הרבה יותר גדולים מהסיפור של עמונה. המאבק על עמונה יימשך בלי שום קשר לשאלה האם ארבעים המשפחות ימשיכו לגור בו או לא. המאבק על עמונה יימשך, כי הסוגיות שעומדות בבסיסו כרוכות במערכה הכוללת על דמותה של מדינת ישראל".

 

 

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דת, מוסר ואושר

  מאת: אדם גולד  

יש מצע?

  הור המשפטי של שניאור...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם