היי צפונה

mu8map

ארנון סגל

 

לאור המציאות הסוערת מעבר לגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל, נראה שהגיע העת לערוך סיור ראשון בגבולות מדינת ישראל העתידית. אחרי הכול, אם ההבטחה על הרצליה ובאר שבע קוימה, אפשר להניח שה' לא התלוצץ לגבי היתר * אז קדימה, להדק חגורות * הכינו בגדים חמים וגם קלילים לשינויי מזג האוויר, אל תיבהלו יותר מדי מהקרבות שתראו בחלק מהמקומות, ותנו לחזון לעשות את העבודה


07:30 – תחנת הרכבת, רח' יפו, ירושלים

09:00 – הר ההר, רכס האמנוס, טורקיה

"וְזֶה יִהְיֶה... גְּבוּל צָפוֹן מִן הַיָּם הַגָּדֹל תְּתָאוּ לָכֶם הֹר הָהָר" (במדבר לד, ז).

הסיור שנקיים על הגבול הצפוני של ארץ ישראל יצא לדרך מקצהו המערבי בשעה 9:00. למרות המרחקים המשמעותיים שעלינו להספיק לגמוא במהלך היום לא נוכל לפתוח בשעה מוקדמת יותר, מפני שכדי להגיע אל היעד מתחנת הרכבת הירושלמית, המרוחקת מעט יותר מ-500 קילומטרים מהר מוסא דאג שבקצה רכס האמנוס, צריך לצאת ברכבת הריחוף המגנטית מירושלים כבר בשעה 7:30. בשנת 2016 רכבות מסוגלות אמנם לנוע במהירות 500 קמ"ש, וזה בהחלט מהיר, אבל עדיין דרושה יותר משעה כדי לצלוח את המרחק הזה שבין עיר הבירה לבין הגבול הצפוני של הארץ. לזמן הנסיעה יש להוסיף גם עצירות ביניים בחיפה, בבירות ובלטקיה הסורית – הלא היא לודקיה הנזכרת בדברי חז"ל, עיר שיהודים גרו בה בהמונים מאז ימי חז"ל ועד לעלייה הראשונה בסוף המאה ה-19. כיום היא מעוז של העלווים השולטים בסוריה ביד ברזל, כמו גם של הצבא הרוסי המאפשר לאסד להמשיך לטבוח באזרחיו ולהישאר בחיים.

כמה דקות לפני תשע כבר נעמוד מוכנים בפתח הרכבל המעפיל אל רכס האמנוס, הרי אֲמָנָה, שבשיא הגובה מתנשאים לרום 2,240 מטרים. ממרומי מוסא דאג – הר משה בתרגום מטורקית – שבשולי הרכס, נשקיף אל הים התיכון שממש מתחתנו בדיוק בנקודה שבה נשפך אליו נהר האורונטס – שבעברית הוא מכונה נהר ארנת. אם נביט דרומה ומזרחה, לרוחב כל האופק תיפרש למולנו ארץ ישראל. "תשורי מראש אמנה", נכתב בשיר השירים, ובשפה פיוטית פחות כתב כך גם הרמב"ם: "כל ששופע מטורי אמנה לפנים – ארץ ישראל. מטורי אמנה ולחוץ – חוץ לארץ".

רכס האמנוס מצוי כיום בתחומי טורקיה, והוא בעצם שלוחה ארוכה בת כ-150 קילומטרים היוצאת דרומה מרכס הטאורוס, שרשרת הרים גדולה עוד יותר הנמתחת לאורך 1,400 קילומטר ממרכז טורקיה למזרחה שבה נובעים הפרת וגם החידקל. ביחד, שני הרכסים הללו הרי הם הטאורוס-אמנוס, או טורי אמנון, או הרי אמנה – ובקיצור, הֹר ההר שתוחם את ארץ ישראל הגדולה והרחבה על פי מקורות חז"ל. באיזו נקודה בדיוק מצוי גבול הארץ? הרב ישראל אריאל שהקדיש שנים רבות למחקר בעניין העריך שמדובר בהר מוסא דאג המצוי בקצה הדרום-מערבי של האמנוס.

למען האמת, לא מעט דעות קיימות בעניין זיהוי הר ההר שאליו התכוונה התורה. המסתפקים במועט – כדוגמת הרדב"ז בן המאה ה-16 – זיהו אותו באזור טריפולי שבלבנון, אולם לעומתו יש גם חוקרים שהרחיקו לכת וזיהו אותו בהר הגעש הכבוי ארג'יאס שבמרכז טורקיה של ימינו, הר שגובהו 3,916 מטר. כזה היה חיים בר דרומא ז"ל, לדוגמה, חוקר ארץ ישראל שסיפח באופן הזה חצי מטורקיה של ימינו לטובת הארץ המובטחת ליהודים. אנחנו, מכל מקום, לא נהלך בגדולות ולא נרחיב את ארץ ישראל עד אין קץ, ונפנה לדרך האמצע ולתפיסה המקובלת והפרגמטית שבחרה בטאורוס אמנוס כנקודת הקצה של הארץ הקדושה. מה שטוב לתרגום יונתן (הר ההר = טורוס אמנוס), לתרגום הירושלמי (טוורוס מנוס) ולתלמוד הבבלי (טורי אמנון), טוב גם בשבילנו.

בקצהו הצפון-מזרחי של חוף הים התיכון הגיעו השבוע הטמפרטורות ל-24 מעלות, אולם בראש הרי אמנה המתנשאים מעליו נמדדו בשבוע האחרון של תשע"ו רק כ-17 מעלות בממוצע. למגיעים מירושלים החמה מומלץ להצטייד בסוודרים ליתר ביטחון.

מוסא דאג הפך בשנת 1915 שלא בטובתו לסמל ההתנגדות הארמנית לשואה שביצעו בהם העות'מאנים. בני שישה כפרים ארמניים שהתגוררו בסביבת ההר התבצרו עליו במשך ארבעים יום, עד שחולצו בידי הצרפתים והועברו לפורט סעיד שבסיני.

אגב, גם הים שתחתנו למלוא רוחב האופק הוא חלק מהמים הטריטוריאליים של ישראל לכל דבר ועניין. כך קובע במפורש התלמוד הירושלמי במסכת שביעית: "הנסים שבים (=איי הים) את רואה אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים. מהחוט ולפנים – ארץ ישראל. מהחוט ולחוץ – חוץ לארץ". כלומר, מותחים קו דמיוני מקצה ארץ ישראל הצפון-מערבי – הר ההר, ועד קצה ארץ ישראל הדרום-מערבי – נחל מצרים, וכל מה שנמצא במרחבי הים שנכלאו בשטח החוט הוירטואלי הזה, מאיים נידחים ועד מאגרי גז, לנו הוא ולזרענו.

הרחק הרחק, מהעבר השני של המים הטריטוריאליים, אי שם בסיני – עובר כאמור הגבול הדרום-מערבי של הארץ הטובה. לדעת רבים מהמפרשים הוא מסתיים בזרוע המזרחית של הדלתא של הנילוס, המכונה על שם העיר הקדומה 'פלוסיון'. שם שכנה בימי יציאת מצרים תחנת הגבול המצרית 'סילה', ולצדה ביצורי גבול בלתי אפשריים לחצייה. הזרוע הזו של הנהר מכונה במצרית עתיקה גם "השיחור אשר על פני מצרים" (יהושע יג, ג). שיחור במצרית פירושו: המים של האליל המצרי חור.

פלוסיון שעל גדות הזרוע המזרחית (היבשה כיום) של הנילוס, נקראת בימינו 'בלוזה', נקודה במערב חצי האי סיני שהוחזקה בידי מדינת ישראל עד לנסיגה ממנו בעקבות חתימת הסכמי השלום. קרבות קשים התנהלו שם בין מצרים לישראל במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. בגבול הדרום, אין ספק, הגענו בעידן הנוכחי למיצוי מלוא גבולות הארץ שהובטחה לאבות (אם כי יותר מפעם אחת מיהרנו מיד להיפטר מהם ולשוב לגבולות אושוויץ). בגבול הצפון, לעומת זאת, אפילו לא התקרבנו למצות את שטר ההבטחה הזה. צה"ל לא עבר מעולם צפונה את קו ביירות, וההתיישבות היהודית בת הקבע לא חצתה מאז תש"ח את תוואי הגדר הטובה. כמו בימי יהושע, הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה.

בגבול הדרום, אין ספק, הגענו בעידן הנוכחי למיצוי מלוא גבולות הארץ שהובטחה לאבות (אם כי יותר מפעם אחת מיהרנו מיד להיפטר מהם ולשוב לגבולות אושוויץ). בגבול הצפון, לעומת זאת, אפילו לא התקרבנו למצות את שטר ההבטחה הזה

11:00 – לבוא חמת

"מֵהֹר הָהָר תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת" (במדבר לד, ח).

מהשואה הארמנית נעבור לתקומה היהודית ונמשיך במסענו אל היעד הבא בתוואי הגבול. ובכן, הבה נתאווה לנו מהר ההר אל לבוא חמת בנסיעה קצרה בת כחמישים קילומטרים צפונה-מזרחה, באוטובוסים שיעמדו לטובתנו באדיבות הסניפים הצפוניים של רשות מעברי הגבול הישראלית. גם לבוא חמת, כך על פי הדעה המקובלת בקרב הפרשנים, מצוי כיום בתחום טורקיה לא הרחק ממוסא דאג, על רכס האמנה. מדובר במעבר בֶּלֶן, אשר כונה בעבר "שערי סוריה". כיום מחבר המעבר בין העיר איסכנדרון הטורקית לחלבּ הסורית, אולם בעבר הוא היה פשוט הדרך הראשית לממלכת חמת, העיר שעל שפת האורונטס, וככזה כונה 'לבוא חמת'. כפי שאפשר להבין גם חמת היא לגמרי 'משלנו' – כלומר עיר ואם בארץ ישראל. עד שתנועת אמנה תבנה התנחלויות יהודיות בהרי אמנה ותבוטל הקפאת הבנייה הנמשכת זה כ-3,000 שנה, אפשר לחזות כאן לעת עתה ולצער הלב רק בכפרים מוסלמיים.

לכאן הגיעו המרגלים בארבעים ימי המסע שלהם: "ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב, לבוא חמת"(במדבר יג, כא). לעומתם, אנחנו גמאנו את המרחק הזה בשעות מעטות. תּוֹעִי מלך חמת היה בן ברית של המלך דוד. דוד, מצדו, היה הראשון שהצליח להגיע בכיבושיו ולהרחיב את ארץ ישראל עד לכאן, ככתוב בתורה. עד ימיו עם ישראל לא הצליח לעמוד ביעד השאפתני הזה. בעת העלאת ארון הברית לירושלים הקהיל דוד את כל ישראל "משיחור מצרים ועד לבוא חמת" (דברי הימים א, יג, ה), ובחנוכת בית המקדש הקהיל שלמה "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א, ח, סה).

מלבדם שב והחזיק עם ישראל בכל תחומי הארץ עד לנקודת הגבול הצפונית הזו רק עוד פעם אחת, בימי ירבעם השני: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, ים המלח" (מלכים ב, יד, כה).

13:30 – תפסח, ברך הפרת

הפעם הראשונה והאחרונה שבה תחום שלטון ישראל הגיע עד לכאן היה בימי המלך שלמה, שעליו נאמר שהיה "רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר, וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב" (מלכים א, ה, ד).

מזג האוויר על שפת אגם אסד שבברך הפרת – הנקודה שבה הנהר השוטף דרומה מבצע פנייה חדה של תשעים מעלות מזרחה ובה בעת גם מתרחב לאגם שגדול בערך פי עשרה מהכנרת – היה השבוע נאה. כ-26 מעלות בממוצע. נסיעה של חצי שעה ברכבת הקליע הנעה לאורך גבולות הארץ תביא אותנו מלבוא חמת היישר לתפסח, 250 קילומטרים דרומה-מזרחה. נהוג לטעון שבמורד נהר פרת מכאן לכיוון דרום מזרח משמש הנהר גבול ארץ הקודש שניתנה לאברהם ולבניו, ואילו מכאן וצפונה זה לגמרי חו"ל. כך, לדוגמה, חלבּ – המזוהה במקורות ארם צובא – איננה שלנו. הבה נבהיר: אין לנו כל תביעות טריטוריאליות בחלב. לגבי מה שמדרום לה, מתפסח והלאה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כאן אנחנו צריכים לחזור בשלב כלשהו להיות בעלי הבית.

עזה היא כידוע עזה, מאז ולתמיד, אבל את תפסח מסובך יותר לזהות. היא מזוהה כיום עם ח'רבת דִּבְּסִי שבסוריה, המצויה מדרום-מזרח לחלב, אם כי מהצד הנכון של הגבול הציוני. תפסח היא שלנו ולא נוותר עליה. ואגב, גם לא על עזה.

הימים ימי טבח כללי בסוריה בכלל ובחלב בפרט, שעליה מתקיים כבר חודשים רבים מצור ממושך. בשבוע האחרון נותקו שני מיליון תושביה ממים זורמים, וההפצצות של הרוסים ושל נאמני אסד לא יודעות רחם. ובכלל, רחמים הם מצרך נדיר מאוד כיום בארץ הפרת והחידקל. סוריה באופן כללי איננה מדינה מסבירת פנים לתיירים מקרב בני ישראל, ובזמן האחרון היא איננה מומלצת באופן כללי לכל יצור אנושי חפץ חיים. יותר משליש מאזרחי סוריה עזבו את המדינה מאז פרוץ הקרבות בה לפני חמש שנים וחצי, וכמחצית מ-24 המיליונים שאכלסו את סוריה ערב פרוץ הקרבות נטשו את בתיהם. יותר מחצי מיליון נטבחו. אם מותר לחטוא לרגע בהכללות, כולם כאן טובחים בכולם. אם המלחמה הזו תיגמר בנקודת זמן כלשהי זה יהיה כנראה רק כאשר ארץ האויב רחבת הידיים תתרוקן כליל מיושביה. מי יודע אם בזמן כלשהו ובנסיבות כלשהן ישוב לכאן השלטון הישראלי, זה שנסוג מכאן לפני יותר מ-2,700 שנה.

בימי ממלכת שלמה הייתה תפסח הגבול הצפוני של ממלכת ישראל. פירוש השם 'תפסח' הוא מעבר מים או מקום של מים רדודים שדרכו אפשר לחצות את הנהר בבטחה, וזאת משום שבסמוך לעיר נמצא אחד המעברים החשובים ביותר על נהר פרת התיכון, מה שהקנה למקום ערך אסטרטגי ובמקביל גם שגשוג כלכלי רב. עברה בו דרך מסחרית חשובה שקישרה בין המזרח למערב. דרך מעבר הנהר הזה חצו כורש מלך פרס ואלכסנדר מוקדון את הנהר בדרכם דרומה לכיוון ארץ ישראל. העיר המשיכה להתקיים לכל אורך תקופה ההלניסטית והרומית ונודעה לכל בשם תַּפְסַכּוּס.

משמחת תורה ועד ז' בחשוון נהוג כידוע להמתין עם בקשת הגשמים עד שהאחרון שבישראל יחצה את נהר הפרת בחזרה לביתו שבבבל ואפשר יהיה להתחיל לבקש שירד גשם בארץ ישראל. מתברר שחציית הפרת נעשתה בערך בנקודה הזו, אם כי בימינו אפשר לצלוח את המרחק מהר הבית לכאן בזמן קצר בהרבה.

15:45 – רמאדי, עיראק

"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית... לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח).

עוד קצת יותר משעה של נסיעה מהירה לאורך 512 קילומטרים נוספים במורד הפרת, ברכבת הבזק הדמיונית שהתוואי שלה טרם נסלל – ואנחנו ברמאדי שבעיראק, שם טיפסה ביום שלישי השבוע הטמפרטורה עד ל-39 מעלות. גם כאן לא שקט ולא פסטורלי. העיר החליפה ידיים בשנים האחרונות בין צבא האימים של דאעש לבין הצבא העיראקי. נכון לעכשיו היא בידי האחרון, אבל מי יודע מה ילד יום. העיר בת כחצי מיליון התושבים לא ידעה הרבה ימים של שלווה בעשורים האחרונים.

המדבר הסורי העצום – כ-500 אלף קמ"ר המתפרשים על פני סוריה, עיראק, טורקיה, ירדן וערב הסעודית – חצץ בימי קדם בין מישורי נהר הפרת לבין הארץ הניתנת ליישוב ממערב – הרי ירושלים, יהודה ושומרון, מישור החוף, הגליל והגולן. כדי להגיע מהמפרץ הפרסי לירושלים היה צריך לנוע צפונה לאורך הסהר הפורה במעלה הפרת עד לאזור המיושב שבסביבות חלב, ואז לרדת דרומה לאורך החוף בעל האקלים ההגיוני-יחסית. כאן כבר מבינים שמישור סלעי בלתי נגמר, צחיח ואחיד למלוא רוחב האופק, הוא חלק ניכר מתחומי עבר הנהר שהובטח לאברהם.

על שבט ראובן שנחלתו שכנה ממזרח לירדן אמנם מסופר ש"ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד" (דברי הימים א, ה, ט), אבל מלבד רועי הצאן לאנשים מהיישוב לא היה מה לעשות בכל השממה הזו. השטחים הנרחבים הללו - למעשה רוב מוחלט של המדינות שבהן הם שוכנים - נותר שומם ובלתי מנוצל ממש כפי שהיה בימי בראשית.

כזה המצב, אגב, גם בצד הדרומי של הארץ. זו הרי הובטחה לאבותינו מהנהר ועד הנהר, מהנילוס ועד הפרת, אבל בין נהר מצרים לבין הארץ שהייתה אפשרית להתיישבות בעת העתיקה נפרשים מרחבי מדבר סיני. בימי אבותינו פשוט לא היה מה לעשות במדבר מלבד לרעות צאן, אחרת בני ישראל לא היו מתאמצים להלך ארבעים שנה עד היכנסם לארץ הנושבת והמיוחלת והיו יכולים להסתפק בחציית הפלוסיון – הזרוע המזרחית של הדלתא של הנילוס. פשוט לא היה לאבותינו מה לחפש שם, במדבר הצחיח והבלתי ניתן ליישוב.

רק בימינו אפשר להתיישב במדבר, להפוך אותו לירוק ולחיות בו גם אם אינך שודד במקצועך או נווד רוכב גמלים. ההבטחה שניתנה לאברהם, השטח כולו מהנהר ועד הנהר, מקבלת את משמעותה האמתית רק בימינו. ייתכן מאוד שזו נכתבה דווקא לתקופתנו.

18:00 – תחנת הרכבת, רח' יפו, ירושלים

שעה וארבעים דקות של נסיעה ברכבת הקליע שהובאה ארצה מיפן במיוחד לכבוד התרחבות גבולות הארץ, מביאות אותנו במהרה מרמאדי הרחוקה בחזרה לרחוב יפו הירושלמי, מרחק בן כמעט 800 קילומטרים שבמאה ה-21 חולפים ביעף בנסיעה ישירה דרך המדבר הסורי נטול החיים, מעיראק לירדן, דרך רבת עמון ומעברות הירדן, יריחו ומעלה אדומים ועד לתחנה שממנה יצאנו בבוקר צפונה.

הרכבת שטרם נוסדה נגוזה מיד עם ירידתנו ממנה כחלום יעוף, ויחד אִתה איים להתפוגג החלום על מימוש חזון ארץ ישראל השלמה. ארץ ישראל השלמה באמת – ולא רק זו שהסתפקנו בה עד היום הכוללת את יהודה ושומרון, ולכל היותר גם את עזה וסיני.

לו לא היתה רכבת הקליע נמוגה בערפל השכחה העכשווי מיד עם ירידתנו ממנה, היא הייתה יכולה להביא אותנו בנסיעה בת 35 דקות נוספות ברכבת הקליע להמשך מסע הסיור, הפעם בגבול הדרומי. 270 קילומטרים בסך הכול ואנחנו על שפת נהר מצרים, חצר אדר וקדש ברנע, אבל את זה נשאיר כבר לפעם אחרת. ארץ ישראל המובטחת רחבה מדי ליום סיור אחד, אפילו אם מחפה על המרחקים העצומים רכבת שינקנסאן יפנית מהירה.

 

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

כוח הצבא הוא ב'יסוד'

  הרב יעקב עדס במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם