מלחמת הבירורים

4kipurwar

רועי אהרוני

מכל מלחמותיה של מדינת ישראל מלחמת יום הכיפורים טומנת בחובה סוד, ועל פי העיסוק הבלתי פוסק בה – בספרות, באקדמיה ואפילו בכל עיתוני החג כבר 40 שנה ויותר – הוא טרם פוענח * גל יורדים ושבר לצד גל התשובה הגדול של שנות ה-70 סימנו רק את תחילת הבירור העצמי שמדינת ישראל הייתה עתידה לעשות * שלושה ראיונות עם שלושה בוגרי 73' שכל אחד מהם צעד לעבר אחר, מצליחים לנסות לקלף עוד מעט מנקודת האור שהחושך של יום הכיפורים ההוא ביקש לחשוף בכולנו

 

"כולם השתנו – החרדים, המזרוחניקים והקיבוצניקים" – סיפורו של צבר ארם

צבר ארם היה קצין בקבע בזמן מלחמת יום הכיפורים וחווה על בשרו את מוראות המלחמה. בהתחלה הוא מסרב לגולל בפנינו שוב את הסיפורים כי הוא חש שאין לו כוחות הנפש לכך; לאט-לאט הוא נפתח. הסערה שעדיין מתחוללת בו גדולה מהרצון שלו לשתוק: "שבועות מספר לפני פרוץ המלחמה פרסמה מפלגת המערך מודעת בחירות", הוא מספר. "התמונה הייתה של נוף פסטורלי, ואותיות קידוש לבנה בישרו כי אנו שולטים מים עד ים, הגבולות שלווים והכלכלה פורחת. מאז ששת הימים הכלכלה באמת פרחה, הגיעו המון תיירים והתפעלו מאתנו בכל העולם".

לדברי ארם, עד שבוע לפני המלחמה נמשכה האווירה הזו גם ביחידה, אולם בשבוע שלפני המלחמה החלה המתיחות להיות מורגשת. ארם היה מפקד פלוגה של אימון לוחם שהיה לקראת סיום אימונו כשהגיעה ההודעה להצטרף לסיירת שקד היורדת דרומה. עוד בטרם ידע שפרצה מלחמה הוא כבר חש אותה על בשרו: "טסו מולנו מטוסי קרב בגובה אפס, והיינו משוכנעים שמדובר במטוסים ישראליים", הוא משחזר, "אולם לאחר כמה דקות הם חזרו שוב והחלו לירות בנו. הג'יפ שלנו שבר חזק לתוך החול, קפצנו והכנסנו את הראש לחול כמו יענים. עוד לא הבנו את הממדים של המלחמה המתחוללת, אבל היה ברור לנו שהתעלה נדלקה".

יום אחד של צבר ארם במלחמה יכול לפרנס ספר היסטוריה שלם: הוא נשלח למשימת התאבדות שהובילה אותו לכתוב מכתב פרדה למשפחתו – אך בסוף המשימה בוטלה; ירו עליו פצצות זרחן; זחל"ם בוער גרם לו לבחור בדרך רגלית ועוד. די בתחילת המלחמה ארם גם ראה את המוות מול עיניו: "באחת הפעמים, עת אנחנו צועדים בתוך חול טובעני, התחילו לירות עלינו", הוא מספר. "הקמב"ץ של היחידה נפגע ואיבד המון דם. רצנו, אני ועוד לוחם, כדי לטפל בו, ובעוד אני מנסה לעצור את הדימום מהפצע של הקמב"ץ, מסנן לי בשקט הלוחם האחר – 'צבר, מאחוריך'.

"אני מסתובב אחורה, ותוך כדי ההתרוממות, הידיים שלי – המגואלות בדם של הקמב"ץ – תופסות את הקלצ'ניקוב. אני רואה שמטר וחצי ממני שוכב חייל מצרי ומכוון אליי את הנשק. הוא קפא לרגע כשהבחין שעליתי עליו, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לירות בו עשרה כדורים ללא הפסקה. הייתי בהלם עד כמה זה היה קרוב, הכול בחלקיקי שניות. ממש אחז בי קור", הוא נאנח.

באמצע המלחמה נפצע ארם ופונה לבית חולים שדה שהוקם ברפידים. כשחזר להכרה ברח מבית החולים, לקח רכב והחל לחפש את יחידתו בעודו אוסף מהשטח צוות חדש וכלי נשק. כשנגמרה המלחמה חשב ארם להמשיך בקבע, אך מכיוון שפירקו את סיירת שקד מצא את עצמו מחוץ לצבא.

"נכון שאפשר לשמוע הרבה מאוד דיבורים על מאיסה צינית בלאומיות, כשאני שומע דיבורים כאלה, שמקוממים ברגע הראשון, אני מזכיר לעצמי שאלו התרסות כלפי השטחיות והריקניות, כלפי לאומיות שטחית ורוחניות מושאלת ומזויפת. שמעתי כבר כל מיני חזיונות אפוקליפטיים על החברה הישראלית, וזה בדיוק הפוך – מלחמות לבנון ומלחמות עזה הן כולן בירורים שזוקקים סבלנות"

חיפוש רוחני ביפן

ארם היה מראשוני לומדי הקראטה בארץ, ולימוד אמנות הלחימה הוביל אותו ללימוד מעמיק על תרבות יפן ועל ההיסטוריה שלה, ובהמשך אף התגורר ביפן במשך לא מעט שנים. "אחרי הבלגן שהיה בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שכלל אבדן אמונה במנהיגות הפוליטית והצבאית בישראל ועוד הרבה תרעומות אחרות, החלטתי שאני צריך לצאת ולרכוש לעצמי כלים להתמודדות עם מצוקות יום-יומיות, ללמוד איך להיות בשלווה עם החיים", מספר ארם. "שמעתי שביפן יש מונח שנקרא 'צ'וואה', שכוונתו שלווה פנימית. מטרתן של הרבה תרגולות יפניות, כמו 'טקס התה' או 'שליפת החרב המהירה', היא השגת שלווה פנימית".

"מדינת ישראל נראתה בעיניי מושחתת ושקרנית וחסרת הנהגה ראויה. רציתי להתרחק מזה, הייתי מוכרח", הוא מודה. "החלטתי שאני רוצה לנסוע לקבל כלים כדי להתמודד עם קשיים כאלה. לא הייתה לי תכנית מסודרת ולא ידעתי לכמה זמן אני נוסע".

ארם, שהיה מצויד בשנים של עיסוק בתרבות היפנית, הצליח מהר מאוד להשתלב בחברה היפנית, אולם לא היה די בזה. "די מהר התחלתי לקלוט שהיפנים מתעניינים ביהדות התעניינות מיוחדת. ברגע שיפני היה שומע שאני יהודי, הייתי מקבל יחס מיוחד ומתעניין. יכולתי להיות באולם מלא זרים מגרמניה, מהונדורס או מאוגנדה – ברגע ששמעו שאני יהודי היו עוזבים את כל השאר ומתמקדים בי.

"הבעיה הייתה שבעוד יכולתי לדבר בקלות עם יפני במשך חצי שעה על התרבות שלו, לא ידעתי להגיד אפילו חמש דקות דברים על התרבות היהודית. וזו שאלה שהייתי נשאל מדי שבוע – ביקשו ממני לספר על היהדות ואני גמגמתי דברים על הדלקת נרות בשישי בלילה ועל שתיית יין ונשמעתי כמו בעל פאב אירי. יפני אחד שאל אותי מה כתב הרמב"ם, אחר שאל אותי על מצדה, ולא ידעתי מה לענות. היום אני יודע שקיבלתי כל הזמן טפיחות על הכתף, קול דודי דופק. נעשיתי רעב לידע, ומדמות של לוחם קראטה הפכתי לאדם המחפש דברים רוחניים יותר".

אחרי עוד כמה מפגשים מרתקים, ששיאם במפגש עם כהן דת יפני שלא הבין מדוע יהודי זקוק לו כדי לקבל עצות ברוחניות, שהרי לפי הבנתו היהודים יודעים על המסתורין של העולם הרוחני יותר משאר האומות, החליט ארם לעזוב את יפן לארצות הברית, ושם החל ללמוד יהדות. הספר הראשון שמצא היה 'חובות הלבבות'. "באותו חודש לקחתי אליפות קיק-בוקס בארצות הברית אחרי שהצלחתי להפיל את המתמודד שאתי על הרצפה", הוא מספר. "ברגע שקראתי את חובות הלבבות – אני הייתי מרוסק על הרצפה. שער הייחוד הצליח להכניע אותי".

עם זאת ארם לא נכנע מהר, ושלח מכתבים לחברים בישראל שילכו ויבררו איך עונים לרבנו בחיי. החברים פנו לפרופסורים ולדוקטורים, אך אף אחד לא מצא תשובות להוכחותיו של רבנו בחיי למציאות הבורא. כשאמו חלתה הגיע לארץ לבקר אותה, ומאז לא עזב את ארץ הקודש.

"אני רואה סביבי אנשים פגועים במספרים אדירים עם כל מיני סוגים של פוסט-טראומה; אנשים יקרים מאוד שהיו בעלי יכולת והיום הם הרוסים, גמורים".

בשנות ה-70 צצו תנועות התשובה ההמוניות, והן התגברו מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. העיתונאי ישראל גליס אמר לעיתונאית נטע סלע מ'זמן ירושלים' כי "החזרה המסיבית הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז התחיל הבום הגדול".

אבל דווקא ארם אינו מותח קו ישר בין מלחמת יום הכיפורים ובין התחזקותו ביהדות, אף שסיפורו ההיסטורי די אומר אחרת. עם זאת אין לו ספק שגם בזמן המלחמה היו לו תובנות שהיום הוא יודע שהן הבנות אמוניות. "במלחמת יום הכיפורים היה לי ברור שאנחנו אפס אפסים", הוא טוען. "מכיוון שלא היה דבר טוב אחד שעשינו שהיה תוצאה של כישרון או יכולת, אלא פשוט נס אחרי נס. מבחינת העשייה הצבאית זה היה ביזיון אחרי ביזיון של כוחותינו. הקרבות שמספרים עליהם בהתפעלות היו דווקא הארורים והמטומטמים ביותר. יש מפקדים שהיו צריכים לשבת עליהם בכלא או לערוף את ראשם, כי הם רוצחים של ממש".

ארם סבור כי מלחמת יום הכיפורים היא קו פרשת המים של החברה הישראלית. "עד אותו רגע היו אידאלים", טוען ארם. "מלחמת יום הכיפורים הייתה סוף עידן התמימות, תאריך הפטירה של האידאלים. אני לא מוצא מאז אנשים שהולכים להגשים, הקיבוצים התחילו להיות מופרטים ואנשים עסוקים במחשבות על איך להרוויח כסף. העולם החילוני התהפך לגמרי מניסיון לייצר חברה חדשה ומעוררת התפעלות לנהנתנות ולהישגיות, כולל דריכה על אחרים".

לטענת ארם, המלחמה גם גרמה לשינויי תפיסה בתוך העולם התורני. "המלחמה גרמה נזק אדיר לחרדים, כי באותו רגע החלו מגמות ציוניות בציבור החרדי, והן שהובילו לקיטוב בין שני מחנות – בין מחנה הרב אוירבך למחנה הרב שטיינמן", טוען ארם. "יש ביניהם מלחמה של ממש בגלל שהפלג של הרב אוירבך ממשיך בשיטה הישנה והפלג של הרב שטיינמן נוטה לכיוון הציוני – מקבלים את המדינה, מוכנים לקבל גיוס ועוד. עד מלחמת יום הכיפורים הציבור החרדי בכללו לא קיבל את המדינה, אבל המלחמה גרמה לו להזדהות עם שאר האזרחים בתחושות האימה והחרדות, והם ראו בזה נס והצלה מלמעלה שהמדינה לא נפלה בעקבות המלחמה.

"גם למזרוחניקים קרה שינוי אדיר בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים", הוא מוסיף. "לפני כן המזרוחניק המצוי היה או עסקן עם שפם או נהג אוטובוס במכנסיים קצרים, רגליים שעירות וכיפה קטנה, שאם אתה בא מימין אתה לא רואה אותה. פתאום בששת הימים ראינו מול העיניים שהקדוש ברוך הוא עושה נסים – יהודה ושומרון, הכותל בידינו, והמלחמה ביום כיפור חידדה את ההבנה שיש להילחם על מה שיש ולמסור את הנפש על ארץ ישראל".

"בגדול, החלוקה לימין ושמאל התחדדה לאחר המלחמה. עד אז היו המון סוגים, היום יש שני סוגים עיקריים והרוב נראה אותו דבר. ההתנהלות של הליכוד היום היא בערך כמו המערך של לפני מלחמת יום הכיפורים, ותנועת העבודה של היום היא חבורת מיליונרים שערכיה מתבססים על ותרנות פוליטית. כל המושג של ותרנות פוליטית הוא מתוך רצון שלא לקבל סיבוב שני של מלחמת יום כיפור – וזה רצון שמשותף גם לימנים וגם לשמאלנים. ההבדל היחיד ביניהם הוא בשאלה האם הוויתור ישיג את המטרה – לא למלחמת יום כיפור ב".

"המלחמה גרמה נזק אדיר לחרדים, כי באותו רגע החלו מגמות ציוניות בציבור החרדי, והן שהובילו לקיטוב בין שני מחנות – בין מחנה הרב אוירבך למחנה הרב שטיינמן. המלחמה גרמה לו להזדהות עם שאר האזרחים בתחושות האימה והחרדות, והם ראו בזה נס והצלה מלמעלה שהמדינה לא נפלה בעקבות המלחמה"

"באותו חודש לקחתי אליפות קיק-בוקס בארצות הברית אחרי שהצלחתי להפיל את המתמודד שאתי על הרצפה. ברגע שקראתי את חובות הלבבות – אני הייתי מרוסק על הרצפה. שער הייחוד הצליח להכניע אותי"

היום שבו נולדה תפיסת ההידברות המדינית – רון כתרי

רון כתרי, לימים מנהל בית הספר הריאלי בחיפה ודובר צה"ל, הגיע לתפקד כקצין מודיעין אחרי שירות בגולני, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים שירת כראש מדור ירדן ביחידת המודיעין של פיקוד הדרום. "בימים ובשבועות שלפני המלחמה הייתי שותף לתחושות של התגברות המתיחות", הוא מספר. "כשפרצה המלחמה, אחרי שורה של פעילויות מודיעיניות מצאתי את עצמי כסגן מפקד בסיס מודיעין קדמי של פיקוד הדרום במצרים, ממערב לתעלת סואץ". שם, בעומק מצרים, הוא ראה את המלחמה מתחוללת למול עיניו. "ראינו את המצרים נסוגים מכל עברינו באזור גזרת התצפית שלנו", הוא אומר. "אחרי שהאש פסקה סיירנו בשטח וראינו את הגוויות, את האזרחים שסבלו עד לא מזמן מלחמת התשה מפרכת, מחנות שננטשו ורכבים וכלי נשק שהושלכו".

אף על פי שצה"ל הצליח להתאושש אחרי הימים הראשונים של המלחמה ואף להגיע להישגים לא מעטים, מלחמת יום הכיפורים צרובה בתודעה הקיבוצית ככישלון הצבאי הנורא ביותר שלנו. "תודעה אינה נשענת בהכרח על נכסים פיזיים", מנתח כתרי. "המחיר הנורא ששולם לפני ההישגים, ובמיוחד שאולי יכולנו להימנע ממנו, הוא בעיניי כובד המשקל של המלחמה הזו. יותר מאלפיים הרוגים, אלפים רבים של פצועים פציעות פיזיות ומנטליות, שבויים, נעדרים. החברה הישראלית לא חוותה משהו כזה מאז מלחמת השחרור.

"כל זה בא על רקע של תחושת עליונות וזחיחות הדעת שהיא תוצאה של מלחמת ששת הימים, מלחמה שהייתה עתירת הישגים עד כדי משיחיות מצד אחד ותחושת 'אני ואפסי עוד' מצד אחר. מפח הנפש שחוותה החברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים נגע בדיוק בנקודה הזו".

כתרי נותן דוגמה למשפט שלטעמו מעיד על הזחיחות שהייתה שרויה בה ההנהגה בישראל: "משה דיין, שמאז מלחמת ששת הימים תפס עצמו כיודע כול, אמר חודשים מספר לפני מלחמת יום הכיפורים: 'טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח''. אז זה נשמע כאילו נציגו של ריבונו של עולם עלי אדמות משתף אותנו בתובנותיו, אבל היום בדיעבד ברור עד כמה האמירה הזו הייתה ריקה מתוכן, ובעיקר מעידה על אי-קריאת המפה המדינית–אסטרטגית".

הקשר ההדוק בין מלחמת ששת הימים לאחותה הצעירה ממנה בשש שנים עולה פעמים רבות. כתרי טוען שאמנם הדיון בעתיד השטחים שנכבשו ב-67' החל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אולם היה בעצימות נמוכה ו"התמצה בשימוש שעשה כל צד במפה הפוליטית במונחים 'שטח משוחרר', 'מוחזק' או 'כבוש'", לדבריו. "ברם מלחמת יום הכיפורים העמידה מראה בפני החברה הישראלית, משום שהיא שאלה המון שאלות", הוא טוען. "אם החברה הישראלית סמכה על העומק האסטרטגי שנהיה לה אחרי מלחמת ששת הימים – 300 ק"מ בעומק סיני, עד נהר הירדן ורמת הגולן – פתאום צבאות האויב מגיעים עד הכינרת בצפון ועוברים את קו בר-לב בסיני, שנחשב עד אותה עת 'בלתי עביר'.

"זה גרם לחברה הישראלית לשאול את עצמה מה נותן לה העומק האסטרטגי אם אינו מצליח לבלום את האויב. האם אי-אפשר להשיג את הביטחון המבוקש בדרכים אחרות? אחרי ששת הימים היה נדמה שתם עידן המלחמות, ושש שנים לאחר מכן התרחשה מלחמה כזו ועוררה את השאלה: מתי נניח את החרבות?

"שאלות אלו ואחרות הלהיטו את הוויכוח בין ימין ושמאל או בין סיפוחיסטים ומחזיריסטים. שאלת עתיד השטחים קיבלה ב-73' עוד נקודת מבט חריפה וחדה מאוד בגלל המחירים והנסיבות".

כתרי טוען שהסכם השלום עם מצרים החריף עוד יותר את השאלות שנשאלו בעקבות המלחמה. "אני גדלתי על זה שבל"ג בעומר שורפים את תמונתו של נאצר במדורה", הוא מספר. "פתאום האויב המצרי מופיע בירושלים ונחתמים הסכמי קמפ דיוויד וצה"ל מחזיר את סיני. השאלות נוקבות – אם החזרנו ב-82' את סיני עד הגרגר האחרון, מדוע היו צריכים להיהרג יותר מאלפיים איש? מתברר שדיין טעה וטוב שלום בלי שארם א-שייח', הוא עצמו היה שר החוץ כשממשלת ישראל חתמה על הסכם השלום".

כתרי מודע לכך שיש הסוברים שלא היה אפשר להגיע להסכם הזה לולא המלחמה שהחזירה למצרים את כבודם האבוד. "אך עדיין המחיר בנפש היה גבוה מאוד, ובכל מקרה התברר כי הנחת היסוד שלפיה אי-אפשר לעשות שלום עם הערבים איננה נכונה", הוא אומר.

"הסכמי השלום וגם השיחות באוסלו, בלי להיכנס לוויכוח עליהם, היו מתוך הבנה שמוכרחים לנסות גם דרכים אחרות, ולא רק דרך הפגז והתותח", מסביר כתרי. "אני משוכנע שתפיסת ההידברות המדינית נולדה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הייתה הסתכלות ביקורתית של המערכת הפוליטית על מלחמת ששת הימים, ולכן היא הופכת כל אבן כדי להגיע לשלום בלי לקבור עוד חיילים; הגם שלפעמים אין בררה, כמובן – המציאות מסובכת יותר מתאוריה במדעי המדינה".

כתרי מודע לכך שהמלחמה גרמה גם ירידה מהארץ: "הסיפור של הירידה מהארץ היה מובהק יותר לפני מלחמת ששת הימים, כשהמיתון הכלכלי דחף אנשים מיואשים לעזוב את הארץ", הוא אומר. "עם זאת גם אחרי 73' הייתה תחושה שאין פה חיים של שקט ושלום ועלינו לחפש את גורלנו במקום אחר".

כאמור, כתרי שימש שנים רבות מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ובו גם למד בצעירותו. במלחמת יום הכיפורים אף איבד שבעה מחבריו למחזור. לדבריו, אין קשר ישיר בין בחירתו בעולם החינוך ובין מאורעות המלחמה ההיא, אך נראה שהיא הטביעה את חותמה גם בעיסוקו החינוכי: "אני יכול להעיד עליי ברמה האישית שהלקח החשוב ביותר שלקחתי מהמלחמה וניסיתי לחנך לאורו את תלמידיי הוא 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹוהֶיךָ' של פרק ו במיכה", מצטט כתרי. "מה שהכשיל אותנו במלחמה היה חטא היוהרה – הכול אנו יודעים, המודיעין שלנו נפלא, הערבים הם חולצי נעליים שבורחים על נפשם. קיבלנו את עונשנו במלחמת יום הכיפורים, כי התוצאה דיברה אחרת".

לקח נוסף שכתרי הרבה לדבר עליו עם בוגריו הוא במישור המקצועי. "לעולם שאל את עצמך את השאלה 'ומה אם לא'", אומר כתרי. "זה קשור ל'הַצְנֵעַ לֶכֶת'. דע שאתה בן אנוש המועד ליפול, וגם אם אתה משוכנע במשהו, שאל את עצמך 'ומה אם לא'.

"פעם הצעתי עם מי שהיה מפקד יחידת 8200, יואל בן פורת ז"ל, להחליף את סמל החבצלת שעל כומתת המודיעין בסמל של סימן שאלה, כי היא מהות עבודתו של המודיעין בכל הדרגות. תמיד לשאול את השאלות הנכונות".

"זה גרם לחברה הישראלית לשאול את עצמה מה נותן לה העומק האסטרטגי אם אינו מצליח לבלום את האויב. האם אי-אפשר להשיג את הביטחון המבוקש בדרכים אחרות? אחרי ששת הימים היה נדמה שתם עידן המלחמות, ושש שנים לאחר מכן התרחשה מלחמה כזו ועוררה את השאלה: מתי נניח את החרבות?"

"לחפש את טעם קיומה של מדינת ישראל" – אפי איתם

אפי איתם, שר וחבר כנסת לשעבר, השתתף גם הוא במלחמת יום הכיפורים כמ"מ צעיר ואף קיבל את עיטור המופת על בלימת הסורים מלחדור לנפח ועל חילוץ הפצועים בקרב. על קבלת העיטור אמר בזמנו: "בשביל להצליח להילחם אדם צריך שיהיה לו קשר אינטימי וקונקרטי לאדמה ואל הדבר שהוא נלחם בעבורו. במקרה שלי רמת הגולן סימלה באופן פשוט וברור מאוד את עין גב, הבית. פשוט לא יכולתי לתת לסורים להתקדם ולהמשיך הלאה".

הקרב ההוא בנפח, סיפר לימים, הוא גם הקרב שבו החל תהליך התקרבותו ליהדות. "שם, אני חושב, התחלתי לשאול את השאלות שבסופו של דבר הביאו אותי לתשובה", אמר לפני כמה שנים לאתר Ynet. "אני הובלתי לקרב ברמת הגולן חיילים שחלקם לא חזרו ממנו. כאדם צעיר שפקודיו הלכו אחריו אל מותם לא יכולתי לעבור על זה לסדר היום... ראיתי את המוות ממש ביום כיפור, ובצורה כל כך אינטנסיבית. יש כאלה שאמרו 'טוב, מלחמת יום הכיפורים הייתה משהו טראומתי, זה היה קשה, אבל חוזרים לחיים. הבורות הפעורים של השאלות מתכסים עם שגרת הזמן'. אני לא הייתי מוכן לקבל כפשוטה – או כמורכבותה – את תופעת אבדן החיים. עברתי תהליך ארוך. הגעתי לישיבה אדם בוגר מאוד, רק בתשל"ח, שנים אחרי המלחמה. זה לא היה איזה מין מעשה ילדות שעשיתי. מלחמת יום הכיפורים, במידה רבה, מעבר לשלב השאלה והבירור, הייתה התבגרות".

אך איתם מנסה להדגיש ולהסביר מדוע מלחמת יום הכיפורים לא הייתה רק תחילת תהליך בעבורו אלא נקודת הפתיחה של תהליך לאומי: "בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים מדינת ישראל החלה בחשבון נפש קיומי", טוען איתם. "המלחמה תבעה את חייהם של הרבה צעירים, מקצתם גם חברים שלי, וההקרבה הזו תבעה פשר לקיום המדינה, משמעות להמשך הבנייה שלה וההקרבה הנדרשת כדי לקיים אותה".

אין כוונתו של איתם שלפני מלחמת ששת הימים לא ידענו הקרבה או מסירות. הוא עצמו גדל בקיבוץ עין גב שהוקם במסגרת יישובי 'חומה ומגדל', אולם לטענתו אז הדברים היו שונים: "במידה רבה, המשא שנשאו האנשים לפני מלחמת יום הכיפורים היה גדול מהם, מהתודעה שלהם ומההבנה שלהם", אומר איתם. "באה מלחמת יום הכיפורים והחזירה את הצורך לדור הבנים לתת פשר רחב יותר מעצם ההשתתפות בעשייה. אני דרך החיפוש הזה גיליתי את בית המדרש ואת פס הקול של הרבה מאוד דברים שקיבלתי בעין גב, שעד אז לא ידעתי לפרש אותם.

"המפעל הציוני כפי שגדלתי בתוכו בעין גב מרד מרידה גדולה באורתודוקסייה", מסביר איתם. "הוא מרד בחיים המצוותיים שאנשים הכירו בבתיהם. הוא עקר אותנו, הדור הבא, מכל קשר ליהדות. מלחמת יום הכיפורים חייבה את הדור החדש, שלא היה לו א-לוהים ולא הכיר את היהדות מהבית, לתת פשר להמשך המפעל הציוני מעבר לעובדת היותו. לא רק להיות הווה אלא גם לחשוב מה ראוי שיהיה. כדי לקיים דמוקרטיה מערבית-ליברלית-חילונית אפשר להסתפק במקומות אחרים בעולם. יהדותה של המדינה כציר המרכזי של תמצית, תכלית וטעם קיומה התברר לי רק בעקבות המלחמה ההיא.

"גם אם לפעמים בתוך הקלחת הפוליטית של ימינו יש נטייה לרדד את המסרים ואת הטיעונים, בסופו של דבר יש ניסיון גם היום לחפש את טעם קיומה של מדינת ישראל, ובזה עוסק השיח הציבורי-פוליטי והרוחני-אינטלקטואלי.

"כבר לא די לנו בעצם קיומה של המדינה. למלחמה הקיומית ביותר שלנו, שבה נולדנו כמדינה, קראנו 'מלחמת הקוממיות' ולא 'הקיומיות'. כבר אז, במלחמה שהייתה הכי קיומית בהיבט הצבאי, המדיני וההיסטורי שלה, ידענו באופן אולי בלתי מוסבר שלא נסתפק בקומת הקיום. גם אם הוא תנאי שבלעדיו אין כלום – הקיום לבדו לא יספק אותנו. לא חזרנו הביתה אחרי אלפיים שנה כדי להיות מדינה ככל המדינות ועם ככל העמים, וגם אם נשתדל מאוד מאוד – כנראה לא יעלה בידינו.

"יש ויכוח גדול על הפשר הזה", הוא מוסיף. "הוא מוביל אותנו למקומות של רגישות ומחויבות חברתית ולניסיון להבין איך בונים מדינה יהודית מודרנית אחרי תהום של אלפיים שנה ומנסים לתת זהות יהודית, פרשנות יהודית ונוכחות יהודית לכלכלה, לחברה, לצבא, לפוליטיקה, למשפט, למשפחה – ואלו האתגרים הגדולים שלנו.

"הרוב המוחלט רוצה את מדינת ישראל כמדינה יהודית, והוא מתמודד עם האתגר הזה בכל מיני דרכים. הלוואי שיכולנו להוריד קצת את הנטייה לגדף ולפסול במומם של המידיינים ולראות איך בעומק כולם מנסים למצוא את הפשר הזה".

"הדבר הזה הוביל לכל מיני כיוונים פוליטיים. יש מי שחשבו שהדרך הנכונה היא באמצעות השכנת שלום בינינו ובין אויבינו כמעט בכל מחיר; יש מי שהלכו על כיוון של התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל. אבל מאחורי כל הדברים האלה מי שהיה ועודנו איש אמת בנוגע לעצם הסיפור של הקמת מדינת ישראל עסוק בניסיון לארוג את המשמעות היהודית של המדינה".

איתם סבור כי יש סיבה מדוע חשבון הנפש הזה לא התרחש לאחר מלחמת ששת הימים: "מלחמת ששת הימים הייתה כה נסית ועל-טבעית בתנאי הפתיחה שלה ובתוצאותיה, שבמידה רבה מאוד היא פטרה את החברה הישראלית מהצורך לחשוב", הוא טוען. "החברה הישראלית גם הייתה עסוקה בהתארגנות אל מול הנכסים החומריים החדשים – שטח, יכולת צבאית עצומה, אוכלוסייה ערבית. היו המון שאלות מעשיות, ולכן החברה הישראלית התעסקה בעיקר בגוף של עצמה, שלפתע התרחב.

"במלחמת יום הכיפורים חוו מדינת ישראל ככלל ורבים באופן אישי רגעי אימה קיומיים. בסוף המלחמה לא התווספו שטחים או נכסים ולא יצאו אלבומי ניצחון. הדבר שנוצר בעקבותיה הוא שאנשים חזרו להרהר, לחפש משמעויות. הייתה הבנה כי הנכונות למסור את כל הכוחות ואף את החיים למען המדינה הזו כבר אינה יכולה להתקיים מתוך הזרימה הרגילה של החיים שהייתה עד אז.

"מאז מלחמת יום הכיפורים אנו נמצאים בתהליך של חשבון נפש, שפעמים הוא נראה מעיק וטרחני, או אפילו על סף מריבת אחים נוראה שאינה ניתנת לאיחוי. אבל בעומק – החברה הישראלית נהייתה הרבה יותר מודעת לתת לקיומה ולציונות ולמדינת ישראל ממד רוחני עמוק ארוך-טווח וכללי, מעבר לחוויה של היחיד.

"נכון שאפשר לשמוע הרבה מאוד דיבורים על מאיסה צינית בלאומיות, ואני מזהה בה בעיקר תביעה לעומק ולמשמעות. כשאני שומע דיבורים כאלה, שמקוממים ברגע הראשון, אני מזכיר לעצמי שאלו התרסות כלפי השטחיות והריקניות, כלפי לאומיות שטחית ורוחניות מושאלת ומזויפת. שמעתי כבר כל מיני חזיונות אפוקליפטיים על החברה הישראלית, וזה בדיוק הפוך – מלחמות לבנון ומלחמות עזה הן כולן בירורים שזוקקים סבלנות".

נראה אפוא שאנו פשוט נמצאים בעיצומם של חגי תשרי המדיניים שלנו: בהתחלה עוד הייתה שמחת היצירה של ראש השנה, שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום הכיפורים היא גם יום כיפור המדיני שלנו – חשבון נפש לאומי נוקב על תכלית היצירה. אם נמשיך עם הרצף הזה, אנו ממש בפתחו של חג הסוכות – אולי עם תקווה של ממש לשמחה אוניברסלית.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם