מאה ק"מ על דוושות

mu12bike

איתן אורבך

לווי והבאה לדפוס: נדב גדליה

דבר ידוע הוא שכל הליכה של דל"ת אמות בארץ ישראל נחשבת מצווה גדולה. איתן, מנהל 'עולם קטן', ואחיו הצעיר בנימין יהודה נזקקו לאחרונה לשאלה האם המצווה תופסת גם כשנוסעים באופניים בארץ ישראל. העילה לדילמה: מסע מטורף של כ-100 קילומטרים ביום שישי האחרון.

דווקא לחץ הזמן היה דרבון משמעותי. במסע הזה אין משחקים, אין הנחות ואין התחשבויות.שבת מתקרבת וצריך לסיים את המסע, אבל למה אנחנו ממהרים להגיע לקו הסיום - בואו נתחיל.

המסע הזה מתקיים מדי שנה במסגרת ארגון 'אפיק ישראל' המארגן בכל שנה אירוע בן שלושה ימים מאתגרים עד השמים לרוכבי אופנים מקצועיים וחצי מקצועיים. אל תתבאסו, אבל למתחילים אין כאן ממש מה לחפש. הסיפור הזה יכול לעבוד רק לרוכבי אופני הרים שמוכנים לשעות רבות על המושב הקטן תוך כדי התמודדות עם מרחקים, עליות וירידות תלולות, כולל מעברים שלעתים נראים בלתי אפשריים, אבל פיצוי הולם בדמות נופי הארץ המרהיבים של הצפון.

המסע הזה מתנהל בזוגות מטעמי בטיחות ומורל. כ-600 זוגות מצטרפים לטור הסוער הזה.

תכנון הלו"ז חייב להיות מדוקדק:

4:00 - יציאה מהבית בבית שאן

5:10 – הגעה למלון 'גליליון', סמוך לאגמון החולה שם מתקבצים הרוכבים. הרשמה לאירוע הרכיבה ותפילת שחרית.

6:15 כניסה לשביל ההזנקה.

במסע מהסוג הזה משתדלים להשאיר את הספונטניות בצד ולרדת לכמה שיותר פרטים בהכנות. גם הקצב מתוכנן:

הקטע ראשון – קצב מישור מתון – שעתיים רכיבה כולל הפסקה.

9:00 - מתחילים במקצב עלייה. גם כאן שעתיים.

11:00 - מקצב ירידה של כשעה והפסקה של חצי שעה.

12:30 - חלק שלישי ואחרון – מקצב חופשי בהתאם למצב הגוף.

14:30 - סיום. בעזרת ה'.

לפנות ערב אורזים תיקים, משמנים את האופניים ומחשבים שוב את הקילומטרים וחלוקת משאבי האנרגיה לקילומטרים.

אנשים שואלים אותי למה לי כל הבלגן הזה ועוד לפני תקופת החגים, אבל לך תסביר לאנשים שזה מבחינתי השלמה מצוינת לחשבון הנפש. כמו שיש חשבון נפש באתגרים בעבודת ה', בחיי הזוגיות, בגידול הילדים, בעבודה - בנושא הכושר הגופני אני מרגיש השלמה קריטית לכל אלה. חצי שנה שאני עושה אימונים בשביל העניין הזה.פתאום אתה קשוב לגוף שלך וליכולות שלו. יש הרבה הכנות נפשיות וחישובים עד שמגיעים לאירוע כזה: צריך לאכול ולשתותכמו שצריך במשך חודשים, להרבות בדברים מזינים, לחשב פחמימות וכמה ואיך הן נשרפות,הכול מאוד מדויק במסע שלפנינו.

הרבה אנשים מתאמנים לאירוע הזה בקבוצות עם מאמן מקצועי, ממש כמו במכון כושר, אבל אנחנו פרטיזנים, לקחנו סיכון ובדקנו לבד את הגבולות במשך כמה חודשים. יש כאלה שלוקחים את מסע המאה כמרוץ תחרותי, אבל אנחנו בחרנו לקחת את האתגר הזה לעצמנו - רק להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים.

לך תסביר לאנשים שזה מבחינתי השלמה מצוינת לחשבון הנפש. כמו שיש חשבון נפש באתגרים בעבודת ה', בחיי הזוגיות, בגידול הילדים, בעבודה - בנושא הכושר הגופני אני מרגיש השלמה קריטית לכל אלה. יש הרבה הכנות נפשיות וחישובים עד שמגיעים לאירוע כזה: צריך לאכול ולשתות כמו שצריך במשך חודשים, להרבות בדברים מזינים, לחשב פחמימות וכמה ואיך הן נשרפות, הכול מאוד מדויק

יומן מסע

5:30 - איחור של 20 דקות בהגעה למלון גליליון שם מתרכזים הרוכבים עשוי לעלות לנו ביוקר בהמשך. כל רגע כאן הוא חשוב, במיוחד להמשך הדרך הקשה המצפה לנו.

ניגשים להניח תפילין ולתפילת שחרית. התפילה קצת לחוצה אבל מאוזנת עם התחינה שהכול יעבור כמו שצריך.

6:15 – חזרנו למסלול הזמנים. השמש עולה וחושפת את המראה המרהיב של עמק החולה עם ים מרהיב של רוכבים צבעוניים. נראה כמו שילוב של אירוע הייטקיסטי של רוכבים מקצוענים במכנסי טייטס לבין מסע טירונים בצבא שבאו כדי ליהנות ונראים פחות מקצועיים בתחום הרכיבה, אך נלהבים לא פחות. הכול שוקק חיים, ואני חושב לרגע שמן הצד אנחנו נראים קצת כמו משוגעים. שש בבוקר, הלו! והעולם על האופניים.

אנחנו מתקבצים יחד עם מאות הרוכבים לתדרוך. לא, זה לא בני עקיבא בכלל, אני חושב לעצמי, אפילו לא ישראל, הכול אמריקה.מתוקתק, מאורגן ומסודר. גם התדרוך באנגלית; לא ברור אם זה חלק מהמערביות והאווירה שאנחנו יעני כמו אמריקה או שאלו דרישותשל ארגון הרוכבים הבינלאומי או שזה בכלל כדי להסביר פנים לרוכב,כי בכל זאת יש פה כמה עשרות תיירים תושבי חוץ שלא יודעים עברית, שהגיעו במיוחד לאירוע הזה.

בתדרוך אנו מקבלים בשורה: עוד חמישה קילומטרים נוספו למשימה. מקווה שגם יוסיפו ליום שישי עוד כמה דקות. איזה שמש בגבעון דום או משהו. לחץ השבת שמלווה אותנו ממילא, גובר.

6:20 - יוצאים לדרך.

זו אמנם ירידה אבל היא מלאה באבנים, כל האופניים קופצים.

הפתעה טכנית ראשונה נרשמה: תיק האוכף שלי נקרע. אני אומר ב"ה שהתקלה לא קרתה באופניים עצמם, זה היה מעכב הרבה יותר. את התיק הזה קיבלתי מחברי איציק, אחד מקבוצת הרוכבים הבית שאנית. דוחפים את התיק בגב של החולצה וממשיכים.

7:05 – סמוך לנחל נוטרה אנחנו פוגשים מחזה יוצא דופן: שני רוכבים על אופני טנדם, שבהם אחד נוהג בכידון אבל שניים מדוושים, מעין אופניים ארוכים ומוזרים.רק שפה זה עוד יותר מרשים כי הרוכב האחורי אינו רואה את הדרך. ראינו כאלה בעבר על הכבישים, אבל כאן זה הופך להיות מרשים במיוחד. מעולם לא ראיתי רמה כזאת ברכיבת שטח של אדם מוגבל. הרכיבה באופניים כאלה קשה מאוד, כי תכל'ס זה לא רק דיווש אלא ניווט ותיאום מלא עם הנהג. ובעוד אנחנו מתרגשים, הזוג הזה עוקף אותנו בקלות לא נתפסת, והופ, אנחנו כבר לא רואים אותם יותר. איפה הם, מעוררי ההשראה האלה?.

8:30 – נפילה ראשונה מהאופניים. זו אמנם הייתה ירידה לא קשה אבל היה בה הרבה עפרשגרם לי להחליק.

האימונים אמנם עזרו לנו לרכוב טוב יותר אבל פה יש עומס רוכבים, לטוב ולרע.מצד אחד זה מוסיף קצב ואנרגיה ומאידך גיסא מייבש הרבה פעמים, אני חש שאנחנו מאבדים מומנטום,עוצרים בגלל אחרים שנוסעים לאט יותר או נופלים.הירידה כבר לא שייכת רק לי, כמו שהתרגלתי באימונים...צריך להיזהר מאוד מהצפיפות. נפלתי, אבל ממשיכים הלאה בע"ה.

9:00 - סיום הקטע הראשון. אנחנו נמצאים בקיבוץ גונן ומתכוננים להמשיך לכיוון רמת הגולן. ב"ה אנחנו עומדים בזמנים. סיימנו כבר 37 קילומטרים, שזה אומר שליש מהמסלול. אנחנו שותים מים, טועמים קצת אוכל, אבל זאת לא הפסקה של פאן, התחושה היא שזה יותר בכיוון של עצירת תדלוק. גם השפה היא 'תתדלק לי אחי'. אנחנו כמו מכונות היום.

בודקים את המשקפיים, מורידים מהם את האבק. אחד מהקהל שמקבל את פנינו בתחנה עושה אתי חסד ומנקה לי את המשקפיים, כי כולי מלוכלך בעפר, גם הידיים, ואם אני אנקה העדשות רק יתלכלכו יותר.אנחנו עושים תמונה קטנה למזכרת לרגל 'שליש המסלול' וקדימה, עולים לרמת הגולן.

9:25 - סמוך לנחל עורבים אנחנו פוגשים בשלומי ממכבים-רעות. הוא מזהה שאנחנו אחים, לא רק בצמד, גם אחים 'של בנט', יעני סרוגים, אפילו שיש קסדהולא רואים את הכיפות שלנו. מעניין. אנחנו מדברים קצת על פרשת השבוע וראש השנה, וההרגשה נפלאה.אווירה טובה של לפני שבת חדרה לאזורנו בין נבכי העפר וההתמקדות במטרות האתגר.

10:15 - הפסקת מים מרעננת. אבל יש מחיר לרענון ואנו מסיימים את ההפסקה עם עלייה שאפילו בסרטים לא ראינו...האופניים עומדים לצדנו ואנחנו פשוט גוררים אותם. 500 מטר עושים בהליכה. מי חשב למען השם לעלות את זה באופניים, אני תוהה בקול רם ומברר עם אלו שסביבי, את חלקם כבר אנו מכירים מהשעות האחרונות.הם מספרים לי שאת כל המסלול פה, תכל'ס, אפשר לעשות באופניים.המארגנים אמרו שהכול נבדק ושאפשר לעשות את העלייה הזו. נראה שאין גבול לאימונים, ולעלייה כזאת היינו צריכים להתאמן קצת יותר. אחרי 500 מטר עלינו שוב על האופניים.

12:00 - עייפים אך במצב סביר. התחושה היא אפילו שקל ממה שדמיינתי. הקטע לרמת הגולן עובר מהר משחשבנו. בדמיון שלי הכי חששתי מ-30 הקילומטרים האחרונים, אבל פתאום התחושה היא שהחלק הקשה מאחורינו ויאללה זורמים והכול אפשרי. אולי ככה זה באתגרים; בטבע האדם, עשית 70 אחוז, אתה מעודד ומסופק,ומרגיש שאתה בדרך העולה ל-100 ומרגיש שתעמוד בזה. אופוריה קוראים לזה?

12:15הפסקה קצת יותר ארוכה, וממשיכים צפונה. שביל הרכיבה ממשיך בתוך יער אודם, יש כאן גם צל טוב. הרבה אבני בזלת נפלאות המאפיינות את רמת הגולן.לא להאמין כמה הרכיבה עליהן משקשקת את הגוף,בטח כשהאופניים עם זנב קשיח ושייכים למודל של כמה דורות אחורה. לפעמים מציץ עלינו החרמון, "העיניים של המדינה", וזה נראה כמו שאומרים - הפלא ופלא.

ושוב מגיעה ירידה מסוכנת מאוד. הרבה זיכרונות מהצבא יש לי מהאזור הזה והם מסיחים את דעתי.קישטה זיכרונות! מתרכזים, הירידה מהירה מאוד, יש פודרה של אבק לתוך הפנים, אי אפשר לנשום. ואז אנחנו נעצרים קצת כדי לתת לעדר בקר לעבור, והנה עוד אחד ועוד אחד. ושוב אבנים, הגוף רועד, הגענו לעין פיט, חולפים על פני המעיין.

2.5 קילומטרים של ירידה – אין לי מושג איפה מצאו קטע כזה, הכול ישר וזורם בתוך נוףמדהים, וואו. קצת מפחיד לנסוע בירידה. למרות ההקלה במאמץ הפיזי מתווסף מאמץ נפשי,הריכוז צריך להיות במאה אחוז בירידות מעין אלה.הנה, עוקפים אותי שני רוכבים. באסה. הבטחנו להניח לתחרותיות אבל כנראה שלפעמים היצר שלה גדול.

הגענו לעין שניר! עוד נקודה נכבשה ואנחנו כבר יכולים לרשום לעצמנו שכמעט שני שליש מהמסלול מאחורנו. 67 קילומטרים מתוך 100.

12:50 - עצירת אוכל בחניון בשאר ישוב. אנחנו טוחנים בייגלה בשביל המלח, בננות וחטיפי אנרגיה.למדנו שיש איבוד מלחים בגוף וחייבים לעשות השלמות.מגעיל להחריד. אני דופק שלוק מיץ טוב אחרי כל שלוק מי מלח, בעעעע. אני נזכר בקובה המסורתי של יום שישי ומגלה שאלו זיכרונות שפשוט אסור להכניס כששותים דברים כאלה!

עוד תקלה שאף אחד לא חלם להתאמן עליה: המסלול נכנס לתוך אחד מיובלי הבניאס. יש כמה משוגעים שרוכבים אפילו כאן. אנחנו, הפעם כמו הרוב הגדול, עם האופניים על הכתפיים.

13:05 - ממשיכים ברכיבה. נותרו 30 קילומטרים, לא מספרים לנו אם זה כולל את החמישה שנוספו ברגע האחרון.אם זה יהיה מישור אז העסק ילך מהר, אני מעריך שפחות משעתיים. יש חבר'ה שהיו פה בשאר ישוב בדיוק בשעה 10:00... אנחנו בפיגור של כשלוש שעות אחריהם.אנחנו מרסנים שוב את יצר התחרותיות.

נוף מדהים משקיף עלינו מרמת הגולן, הצוואר כבר תפוס, והנוף הוא מעין שתייה רוחנית למוח. מרגישים את הסוף.

14:00 - ריח הקצה. אני חש שיש ממש ריח לסוף הזה. רכיבה על אוטומט.

14:40 - חשבנו שנסיים בשעה הזאת, אבל לא, אנחנו עדיין על המסלול. אנחנו פוגשים חבר'ה נוספים, אבל אף אחד לא יודע להגיד לנו כמה זמן ייקח לנו בדיוקלהגיע אל הסוף. אני חש שמתווסף לריח הסיום גם הקשיים הייחודיים. תחושות של ייאוש מדגדגות אצלנו.

15:00 - צומת גומא, שמונה קילומטרים לפני הסוף. עמק החולה.אחי נאלץ לחתוך לפני הסיום כדי להגיע לפני שבת לירושלים.

אני מגביר קצב והילוכים לבדי. כיף לעקוף בסוף צמדים ולהרגיש את האתגר התחרותי. קצת, בקטנה. הנה הדגלים, צלילי המוזיקה של קו הסיום, עידודים, שער של סוף!

בסך הכול שמונה שעות וחמישים ושתיים דקות.

אחלה חוויה אתגרית, אבל אין זמן להתעסקות במחשבות. נשאיר אותן לשבת.

15:05 – התארגנות וקיפול. קיבלנו הזמנה משלומי ממכבים-רעות שפגשנו במסלולוזיהה שאנחנו דתיים - להתארח בחדר שלו במלון. מתוק, אבל אחי כבר עף לירושלים ואני אלך לאישה ולילדים שלי בבית שאן.יש לי שעתיים עד שבת וזה מספיק זמן כדי להגיע.

לא פשוט ולא קל בכלל לנהוג כשהגוף מפורק, אבל לאט לאט, יהיה בסדר, נקיים מצוות מנוחה בשבת כהלכתה. בהידור.

צילום: פלייטיקה, אפיק ישראל

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם