פגישה גורלית

m 11 tirzach

עמי חניא

לֹא תִרְצָח


אני מאחר לפגישה אתו, רבע לשתים-עשרה ואין סיכוי שאספיק להגיע בזמן. רק לקבוע את הפגישה לקח חצי שנה, ועד שמגיע הזמן אני מאחר בגלל הפקקים, מנסה לגנוב עוד רמזור בדרך, בצבעים של תל אביב קשה להבין אם הרמזור אדום או ירוק, אבל המכונית שלפניי נעצרת ואין לי בררה. אני בולם ונעצר, מכוון את המזגן שיקרר עוד קצת, מתעסק עם הטלפון להבין מתי אגיע ואולי למצוא מסלול חלופי ומהיר יותר. אין מסלול. הרמזור עדיין לא התחלף, מחליף תחנה ברדיו אולי נמצא איזה שיר מרגיע, הרמזור עדיין לא התחלף, אני הולך להפסיד את העסקה הזו רק בגלל האיחור. שולח וואטסאפ שאני מאחר בגלל הפקקים, מרגיש שהרכב קצת נוטה הצדה מבין שזה מהלחץ שאני נמצא בו. הרמזור עדיין לא התחלף, עוצם עיניים ונושם עמוק, מתרגל נשימות ומתחיל להירגע. הצפירות מאחוריי מבשרות לי שהרמזור לכל הפחות בכתום, פותח את העיניים, מכניס הילוך ומנסה לנסוע. מכיוון הגלגל האחורי נשמע רעש מוזר, הרכב באמת היה עקום, אני מסתכל בראי ורואה מישהו לא צעיר במיוחד מוציא לי את האוויר מהגלגל השני, עולה על אופנוע ובורח.
אני לא מאמין, רק זה היה חסר לי, מה הוא חושב לעצמו? למה הוא עשה את זה? ברגע האחרון אני מצליח לתפוס את הטלפון ולצלם תמונה מטושטשת של האופנוע שנעלם בסיבוב...
מכוניות עוקפות אותי מימין ומשמאל וצופרות בעצבים. אני יוצא אל החום ומנסה להעריך את הנזק. הוא פשוט הוציא לי את האוויר. שני הצמיגים ריקים לחלוטין. הייתי עסוק בדברים אחרים ונשארתי בלי אוויר. נשאר לי רק לצלם את הגלגלים, לשלוח הודעה מתנצלת שאאחר הרבה יותר, לנסות לחשוב מה אני יכול לעשות במצב הנוכחי.
במהירות הזמנתי גרר שיטפל בכל העסק, השארתי את הרכב שם והזמנתי מונית.
איך שאני יורד מהמונית ליד המלון, אני רואה אופנוע חונה ליד הכניסה, הדגם והצבעים דומים מאוד לאופנוע שהצלחתי לראות, אני מוציא את הטלפון - לא ייאמן, זה אותו אופנוע. המספר אמנם מטושטש אבל בקלות אפשר לראות שזה האופנוע, אני מצלם עוד כמה תמונות כדי שיהיו לי תמונות איכותיות, ומנסה לדלות עוד פרטים על הבעלים. הודעה בטלפון מזכירה לי את הפגישה שמחכה לי למעלה ואני נכנס במהירות אל המלון ועולה אל הסוויטה. בכניסה לסוויטה יושב מישהו על הרצפה לידו מונחת קסדה עם פסים אדומים, מבט אחד בעיניים שלו ואני מזהה שזה הוא, אותו אחד שהוציא לי את האוויר. אני לא מספיק להתנפל עליו והמזכירה יוצאת ואומרת לי שהפגישה תתעכב כי הוא כבר יצא לצהריים ושבינתיים אחכה...
איך שהיא יוצאת אני מתנפל על האופנוען, ומאשים אותו שהכול בגללו ושהעסקה תיפול בגלל שהוא הוציא לי את האוויר, ולמה הוא עשה לי את זה ומה אני אשם, ובגללו אני אפסיד את העסקה. הוא לא עונה. הוא תופס את הקסדה, הופך אותה ומוציא מהחלק העליון שלה תמונה, ומושיט לי. כשהפנים שלה כלפי מטה. אני עוד יותר מתעצבן, שם את התמונה על השולחן בצד וממשיך לצעוק עליו.
באותו רגע המזכירה יוצאת ואומרת שאנחנו יכולים להיכנס. אני לא מבין מה פשר לשון הרבים, מה לי ולאופנוען, אבל הוא נעמד, מכניס את התמונה לכיס הג'קט שלו, ונכנס אחריי למשרד. שנינו נכנסים למשרד, ונעמדים מול השולחן.

לא יודע כמה זמן עמדתי שם, אבל אחרי זמן מסוים פקחתי את העיניים, ואז אני רואה תמונה מרחפת מולי, ישנה מאוד, תמונה של שני ילדים, נשענים על רכב ומחייכים. את עצמי אני מזהה בקלות בתור ילד, גם את החבר שלי, יהושע. אני אוחז בתמונה ומתרכז במה שאני רואה, ומנסה להבין מה קרה פה
אני יודע ששלחו אותי במיוחד לבצע את העסקה כי אני הכי מתאים לפגישה הזו. שנים אנחנו מפתחים את התרופה הזו, תרופה מצילת חיים, ויש לנו סוף סוף אפשרות להוציא אותה לפועל ולהציל המון אנשים ברחבי העולם. מעבר לכסף, אני מאמין שאנחנו יכולים להציל המון נפשות, והאופנוען הזה פשוט הורס הכול.
אנחנו נעמדים מול השולחן, ואין מעברו השני אף אחד. המזכירה עומדת בצד נבוכה, אני מנסה לשאול אותה במבט מה קרה ואיפה הבוס שלה, אבל היא פשוט שותקת, ואני מבין שאולי הוא שמע את הצעקות שלי מבחוץ. האופנוען הזה הפיל אותי בפח, עכשיו כל החזון, הכסף וההשקעה, שנים של עבודה ילכו לאיבוד.
החלטתי שאין מה לעשות - אני נכנס בו עד הסוף. אני מסתובב אליו ואומר לו בשקט: שנים שאני עובד על המחקר הזה, שנים שבהן השקענו מיליוני שקלים, פיתחנו את התרופה הזו ורצינו להציל חיים של אלפי בני אדם, הצלחנו לעשות הכול כמו שצריך, ועד שיש לי פגישה שיכולה להפוך את כל החלום הזה לממשי אתה בא והורס לי אותה? הוא בתגובה מכניס את היד לכיס החולצה ושולף מולי אקדח. המזכירה צורחת ויוצאת מהחדר.
כולי מזיע ומתנשם בכבדות, והאופנוען מולי עם אקדח ביד, צועד צעד ומתקרב אליי, ועוד צעד והאקדח צמוד ללחי שלי, ואני חושב מה יקרה אם הבוס ייכנס עכשיו ויראה אותנו במצב ההזוי הזה. אני מרגיש את המתכת הקרה צמודה עכשיו לרקה שלי, כולי רועד מפחד. אני עוצם עיניים ומלמל תפילה אחרונה. העיניים שלי מלאות בדמעות של אימה וצער. הרגשתי את החיים שלי עוברים במהירות ואז נעצרים בנקודה אחת, אי שם בסיום התיכון.
לא יודע כמה זמן עמדתי שם, אבל אחרי זמן מסוים פקחתי את העיניים, ואז אני רואה תמונה מרחפת מולי, ישנה מאוד, תמונה של שני ילדים, נשענים על רכב ומחייכים. את עצמי אני מזהה בקלות כילד, גם את החבר שלי, יהושע. אני אוחז בתמונה ומתרכז במה שאני רואה, ומנסה להבין מה קרה פה.
בינתיים האופנוען מוריד את האקדח, שם אותו בכיס של הג'קט, מסיר את הג'קט. מתחתיו הוא לבוש בחליפה מהודרת. הוא מתיישב בכיסא של הבוס, ומסתכל עליי. בעיניים שלו נוצצות דמעות, אני מסתכל על הדמעות הללו ונזכר שלפני הרבה שנים ראיתי את אותן הדמעות כשגיליתי לכולם שיהושע הוא זה שגנב את הכסף שאספנו למסע סוף שנה של כיתה י"ב, מאז לא ראיתי אותו. הוא לא הגיע למסע ואמרו שהוא נסע לאמריקה לדוד שלו. העיניים שלי גם הן מלאות דמעות כשהוא לוחש, ככה הרגשתי כשהאשמת אותי, הרגשתי כאילו אתה עומד מולי עם אקדח ולא רק מאיים אלא ממש יורה, וכל מילה וכל האשמה פוגעת בי, וכל זה כשידעת שלא אני הוא הגנב. החלטתי באותו יום שאני בורח ולא חוזר. אני לא אוכל להראות את הפנים שלי לאף אחד מהחברים, 20 שנה שאני נמצא באמריקה ורק מחכה להזדמנות. בכל יום דמיינתי איך אני רוצח אותך, איך אני נוקם בך. אבל כשהגענו לרגע, ועמדתי מולך עם האקדח ביד, הבנתי שאני לא רוצה לרצוח אותך, אני רוצה שתבין, שתבין כמה נוראי הרגשתי כשהלבנת את פניי מול כולם.
מה היה בסוף? הוא קנה את החברה.

atarMbaolam

 

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
בג"ץ מנסה לחנך אותנו

  מאמר מאת ברלה קרומבי

חמש שנים חלפו

  הרב ליאור אנגלמן נזכר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם