בן אבו אבא

m 7 abu

אשר בן אבו

מאותו רגע ראשון שבו עמדנו אשתי ואני בשערי בית החולים, ושם שאלתי את השומרת "סליחה איפה זה מחלקת יולדות?" הרגשתי שמשהו לא כשורה. אולי זה היה המבט שלה, או אולי זה שהיא ענתה לאשתי ולא לי, או סתם בגלל התשובה שהיא ענתה בבוז לא מוסתר - "את הולכת ישר וימינה עד הסוף ואם את רוצה את יכולה לקחת אותו אתך. לא חייבת". הסתכלתי לצדדים כדי להבין ש"אותו" זה אני, וכנראה שהחיוך חצי מנה פלאפל שלי לא עשה פלאים כפי שאני רגיל. חשבתי שאולי יש לי שאריות שוקולד בזווית הפה, או שאולי שכחתי ללבוש מכנסיים כפי שקורה לי לא מעט, אבל מתברר שלא. מילא.

כשהמשכנו פנימה אל הקודש הבנתי שלא מדובר באירוע מקומי אלא שיש כאן תקנון לא כתוב ששוזר את כל המפגשים שלי עם הנפשות הפועלות במחלקת היולדות. כל הדמויות בעלות הסמכות פנו אליי בגוף שלישי-מטריד, כאילו אני סרח עודף. ואני מה אני, הרי אני יצור פלאי מלא תום ומשובת נעורים, אז למה מגיע לי ככה?

לפתע משך בבגדי שרת אחד נחמד שפינה את הפסולת הרפואית מהחדרים ואמר לי: "זה בגלל שאתה גבר!" הוא צחק בקול גדול והשן האחת שלו התנוססה לה מעדנות בחלל הפה. "אני מה?" שאלתי, בתור אחד שלא רגיל לקבל כאלו מחמאות. הפעם השרת לחש באוזני בבעתה "אתה גבר, אתה לא יולד, אין לך פה זכות. תיזהר". הוא הישיר אליי מבט ונעלם אל תוך ארון המטאטאים. אחר כך יצא משם כי הוא בכלל היה צריך להיכנס למחלקת פגים ב'.

אני שבכבודי ובעצמי מלווה את אשתי עד הסוף, אני שאגיד לה לנשום, אני שאגיד לה לנשוף, אני שאקפיץ אותה על כדור ואני שאגיד לה שהכול יהיה בסדר ובסוף משהו יצא ממנה, היש אצילי ואבירי ממני? התברר לי שטעיתי ובענק

דברי השרת הדהדו באוזניי כמבשרות רע. הסתכלתי סביבי וראיתי אסופה של נשים בחלוקים ירוקים וסגולים, עם תגים של רופאות ואחיות, כולן ככולן מסתכלות עליי בחצי מבט וממשיכות במלאכתן כאילו לא קרה דבר, אבל כולנו יודעים שבוא, קרה ועוד איך קרה. ואז נפלו לי המים מה שנקרא. הבנתי הכול. כמו פלאשבק חזר אליי אותו מבט מלא סלידה ואיבה קמאית שלבשה השומרת בכניסה למחלקה, למחלקת יולדות. מחלקת יולדות. אני לא שייך לכאן. הבנתי שהגעתי אל מעבר לקווי האויב, אני דניאל בגוב של אריות, אוהד סכנין ביציע של בית"ר - אני גבר בעולם של נשים סובלות ולכן אני אשם על זה שטוב לי. אין לי רחם, ולכן אין מה שיתכווץ בתוכי ויכאיב לי עד מוות. הגוף שלי לא נמתח לכל הכיוונים בגלל עובר שגדל בתוכו, אין לי מוניטור שימדוד פעימות לב בתוך הבטן שלי, וגם אם היה לי, הוא היה מודד רק את הפעימות שלי עצמי (שאגב בשלב הזה היו מואצות מאוד).

אני, שלתומי חשבתי שבזה שאני פוסע יד ביד עם אשתי אל מקום צרחה ופיטוצין, אני בעצם שובר רצף של אבות קדמונים שדאגו להיקרא למילואים בכל עת שהאישה שלהם כרעה ללדת, בעצם חוטא מעצם קיומי כאן. אני, שבכבודי ובעצמי מלווה את אשתי עד הסוף, אני שאגיד לה לנשום, אני שאגיד לה לנשוף, אני שאקפיץ אותה על כדור ואני שאגיד לה שהכול יהיה בסדר ובסוף משהו יצא ממנה, היש אצילי ואבירי ממני? התברר לי שטעיתי ובענק. במקום שבעלות לידה עומדות גברים גמורים אינם מסוגלים לעמוד.

ואז התחילו הפקודות. "לך תביא לה מים! אין לך ציר או משהו נכון?!" "מה אתה אומר אבא, אולי תלך להביא לה ארוחת צהריים? כדאי שגם אתה תעשה משהו לא?!" "אבא לא להיכנס לפה בבקשה! יש כאן אישה מינקת, יש כאן אישה זועקת, יש כאן אישה שאצבעות פוקקת". צרחות וזקיפת אצבעות מורות אל מול עיניי הפכו למנת חלקי. ואני, בכל זאת, יודע כמה דברים על טרטורים, על פקודות ודיסטנס, מכיר מה זה צבא ומילואים ממה שחברים שלי מספרים לי, אבל דבר כזה עוד לא חוויתי. ממש על פי כל כללי הפסיכולוגיה עברתי את כל שלבי תהליך ההתמודדות עם אבדן גבריותי - הכחשה, התמקחות, דיכאון, השלמה.

אבל אבו כמו אבו, לא נשאר חייב. והשלב הבא הוא שלב שהוא המציא לבד - שלב מתקפת-הנג

המשך יבוא…

לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
בג"ץ מנסה לחנך אותנו

  מאמר מאת ברלה קרומבי

חמש שנים חלפו

  הרב ליאור אנגלמן נזכר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם