אני הולך לבית שאן

m 6 abu

אשר בן אבו 

גרי אקשטיין מבסוט מזה שהוא הולך, שהוא הולך, שהוא הולך לבית שאן – אמנם מהסיבות הלא נכונות ("אין אף אחד שמתקן לי ת'גרביים"), אבל הולך. ואני, כבֵית שאני בפוטנציה (אבי מורי שיחיה לנצח גר שם עד שעמד על דעתו וברח אל עולמה של תורה ובהמשך אל עולמה של אשתו, היא גבעת שמואל), יכול לומר לכם שיש סיבות נכונות ללכת לבית שאן, ועדיף לנסוע. דרך כביש הבקעה, אם אתם שואלים אותי, אבל כנראה בזמנו של אקשטיין לא היו בקעות.

השבוע הייתי שם במסגרת מה שנקרא 'לטייל בצפון'. לא בדיוק טיילנו, יותר נחתנו עם המזוודות בבית של הדודים שלנו מבית שאן ודרשנו להדליק מזגן. אני כאן כדי לספר לכם את רשמיי משל הייתי מרק טווין המרוקאי – ז'אק בן טולילה. ובכן: בית שאן היא ההודו של ישראל. הזמן שם עובד אחרת ופעמים רבות הוא עוצר מלכת, ואני לאו דווקא מתכוון לפלאפל של ווקי שעומד על תלו מאז עזבו הבריטים אותנו לכל הרוחות. אני מדבר על הנחת השרויה בכל מדרכה, בכל צל שמטילה גדר אבן לבנה ולא כל כך אפנתית, בכל חיוך כן של פנסיונר שאתה פוגש באקראי בלכתך בדרך.

פעם פגשתי מישהו שחזר משם עם פרצוף נלהב ותרמיל ענק על הגב. הוא אמר לי: "עשיתי גם את השווארמה בכיכר, גם את המגרש כדורגל וגם את התחנת מכבי אש בפחות מיומיים". אמרתי לו "עזוב, אחי, לא הבנת את בית שאן". בבית שאן מבינים שמה שלא יקרה עכשיו יקרה מחר, אבל את עכשיו חבל לפספס. מהו העכשיו? אם את קוראת שורות אלו וחושבת מה תעשי בעוד חמש דקות כשתסיימי – תעצרי. אם אתה מחזיק את הגיליון הזה בין גברא לגברא אז אל (גם כי לא נעים). אין אחר כך, יש עכשיו. מצפון תיפתח הנשימה ומרגישים אותה בווליום גבוה הרבה יותר מאשר בגוש דן או בירושלים.

הנה המדריך שלי לבית שאני המתחיל: אסוף לעצמך סכום כסף קטן, בנה מרפסת ולידה בית קטן – ממילא לא תזדקק לו. כעת גש ל'אייס קנה ובנה' או לחלופין ל'כיסאות פלסטיק בן בסת – כל הפתרונות לגינה', הבא משם חמישה-שישה כיסאות והנח אותם במרפסת. זהו, אתה מוכן. תפוס את בני משפחתך או את שכניך, הוצא אותם החוצה ושבו שם על הכיסאות. מה עושים עכשיו? כלום. אפשר לדבר אם ממש רוצים. עדיף להרגיש את הרוח (לא תמיד יש, אז כדאי לנצל). אתם מבינים איזה דבר מדהים זה? אצלנו בבית הוריי, אני זוכר, היינו יוצאים החוצה מהבניין רק כדי לזרוק זבל, וגם זה תכלס היה בתוך הבניין. ואם רצית לדבר עם השכנים היית משאיר פתק במעלית וכותב שם "מי שלא סוגר את הדלת של חדר הזבל אז שיסגור". למחרת היית רואה שם תגובה "זה לא אני, בתודה, משפחת וסרמן קומה 12".

אני יודע שאני קצת מתפייט, אבל בכל זאת מדובר בבירת הפיוט של הצפון שפייטניה פזורים בכל בית כנסת, אם ב'מוסדות הרב הגאון כלשהו שליט"א' בבנייני שיש מפוארים או סתם ב'בית הכנסת של פינטו איפה הצריף'. כל אחד מבאי בית הכנסת הוא פייטן בפוטנציה ולכל אחד ההזדמנות שלו להוכיח במקאם חיג'אז שהוא אוהב את בורא עולם. ובשביל סצנה כזו אתה חייב להיות בית שאני, שהרי תפילת שבת כזו לוקחת לכל הפחות חמש שעות ללא תוספת זמן פציעות (טוב, חייבים קצת סטיגמות על מרוקאים).

לסיכומו של עניין, אם אתם עדיין בחופש או שאתם כבר בישיבה אבל מרגישים שאתם חייבים "למלא עוד קצת מצברים רוחניים לפני שאני ניגש לריטב"א הזה", אתם מוזמנים לעצור רגע בבית שאן, ולא רק כי אין מי שיתקן לכם את הגרביים. אם כי אני מאמין שגם את זה תוכלו למצוא שם.

לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם