שתיקה הרסנית

15 sivan

 סיון רהב מאיר

1. למה הם לא דיברו? למה הם לא אמרו לו מה מפריע להם? פרשת השבוע מתחילה לספר את הסיפור המפורסם של יוסף ואחיו: הוא חולם חלומות, ולובש כתונת פסים, והם מקנאים בו: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". השתיקה הרועמת הזו, וחוסר היכולת לדבר עם יוסף, הן שהובילו להידרדרות: הם שנאו, והתרחקו, ואז גם זרקו אותו לבור, והוא נמכר הלאה, ומכאן - משנאת האחים הזו - החלה למעשה גלות מצרים. יש פרשנים שטוענים שהשתיקה הזו וההדחקה הזו (ואולי ה"פולניות" הזו?) – היא שהובילה למלחמת האחים הקשה ולתוצאותיה החמורות. לפעמים אכן צריך "לטאטא" הצדה דברים קטנים ולא להתחיל דיונים, אבל לפעמים, במצב של נתק שהולך וגובר, לא צריך לסבול בשקט. צריך לדבר דוגרי, לשים על השולחן את מה שמפריע, ולא לשתוק ולהשתיק את הבעיה. האילמות מובילה לבסוף לאלימות. עדיף לדבר ולהבין את האחר מאשר לחשוב עליו בסתר דברים איומים ונוראים, ואז לחרוש נגדו מזימות. זה נכון ביחסים בין מגזרים ושבטים בעם, וביחסים בין אחים במשפחה, וגם בזוגיות. לא סתם בספר קהלת המילים "עת לדבר" ו"עת לאהוב" – מופיעות זו אחר זו.


2. האם אפשר לשלב בין הצלחה בעבודה בסביבה זרה לבין זהות יהודית חזקה? התורה מספרת שני פרטים חשובים על עבודתו של יוסף במצרים: מסופר שהוא היה "איש מצליח", כלומר הצטיין בעבודתו בבית האדון המצרי, ואז כתוב: "וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח...". כלומר, אפילו האדון המצרי שלו ידע לייחס את ההצלחה של יוסף לה'. רש"י כותב על הפסוק הזה כך: "שם שמים שגור בפיו". כלומר, לפי רש"י, כל מי שהכיר את יוסף – שמע ממנו על ה'. הוא לא ייחס את ההצלחה לעצמו, ועובדה שאפילו זרים שבאו אתו במגע הבינו מיד מהי הזהות שלו. המדרש כותב על יוסף שהיה "מלחש ונכנס, מלחש ויוצא". כלומר, כל היום היה מתפלל תוך כדי עבודה, ולא שוכח לרגע מאיפה הגיע ומי הוא. צריך לזכור שיוסף נמצא בתרבות מצרית זרה לגמרי, שבה קשה יותר לשמור על עצמאות רוחנית, וגם - אסור לשכוח שלפני זמן קצר האחים שלו זרקו אותו לבור. כלומר, למרות שלכאורה הם התנתקו ממנו, ויש לו כל הסיבות והתירוצים לזעום על משפחתו ואולי גם להתבולל – יוסף לא מתנתק מבית אביו ומזהותו. ויותר מכך: אם היה לו רע ומר במצרים, אולי היה ברור לנו יותר שהוא אמור לפנות לאלוקיו, אבל הוא עושה זאת גם כשהוא מתקדם ומצליח מאוד.


3. מהסופרת נאוה סמל ז"ל למדתי מה זה "דור שני". הייתי ילדה קטנה, והיא השתתפה בתכנית ילדים שבה הופעתי בטלוויזיה החינוכית. זה היה מוזר: היא הייתה אישה צעירה יחסית, אבל דיברה ברגש ובאכפתיות על השואה. עד אז חשבתי שרק זקנים מדברים על הנושא הזה. שהוא קורה רק בשחור-לבן, לא בג'ינג'י.
נאוה – החיונית, הלבבית, הנעימה – הובאה למנוחות ביום ראשון השבוע, שבועיים אחרי שנפטרה אמה ניצולת השואה, מימי ארצי. ביום השואה האחרון היא כתבה על המפגש האחרון בין אימא שלה לבין קרוב-משפחתה הרב ישראל מאיר לאו, שבא לבקר אותה כמה שעות לפני ליל הסדר. היא שמה לב לכך שבשיחה הארוכה בין שני הניצולים המילה המפורשת "שואה" לא נאמרה, וכך תיארה, בטקסט שהוא סוג של צוואה:
"בילדותי הייתה זו אימא שביקשה להרחיק את השואה ממני. השורדים היו חוצצי הזיכרון שרצו להגן על ילדיהם מפניו, כדי שיגדלו חפים מצלקות. כשהעזתי לשאול, הסתפקה ב'זה לא בשבילך, אולי כשתגדלי'. גדלתי. עכשיו תורי להיות החוצצת, ולהגן עליה מפני הזיכרון. בעולם שעתיד להתחרש יותר ויותר, תהיה לנו – נושאי הזיכרון – שליחות כפולה. נימנע מלהזכיר את השואה להורינו בפרק האחרון של חייהם, נניח עליהם ברכּות את שמיכת השכחה, ונזכור את תפקידנו להוליך את קולם לאחרים. לבני הדור השלישי והרביעי שלנו אני אומרת: אתם הזוכרים הבאים".


4. כל הורה יודע בתוכו את האמת המאתגרת הזו: אנחנו לא תמיד נהיה לידם וניתן להם יד. לא תמיד נוכל לומר "מותר" או "אסור". חינוך אמתי הוא לא בגערות של "נו-נו-נו", אלא בהשפעה שלנו עליהם לאורך שנים. בסוף בסוף צריך להרפות, לתת אמון ולתת להם להתקדם לבד.
בדיוק ברגע כזה יוסף מגלה בפרשת השבוע כמה עצְמוֹת נתן לו החינוך של הוריו. במפגש עם אשת פוטיפר היו ליוסף תירוצים רבים למה לחטוא – האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא כבר חי בחברה המצרית, ומי יודע בכלל אם ישוב הביתה אי פעם. אז למה יוסף בוחר נכון? התשובה של חז"ל חזקה מאוד: "דמות דיוקנו של יעקב אביו נראתה לו". ובמקום אחר מוסיפים חכמינו: "גם דמותה של רחל אמו ראה". ברגעי משבר וספק, יוסף נזכר באבא ובאימא שלו, בערכים שלהם, בבית שלהם, והם היו לו למצפן. החינוך נבחן לא כשההורים באזור, מפקחים מלמעלה, אלא כשהם "דמות דיוקן" שנזכרים בה.
הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך, תחת הכותרת "דוגמה אישית": "הילד מתבונן בנו בלכתנו ושומע אותנו בדברנו, וכך הוא לומד ללכת ולדבר. הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, וערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. כל הדיבורים אינם עושים רושם על הילד – כמו הדוגמה החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו".

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מורים שלא כהלכה

  תגובת נגד לפולמוס הר...

כנגד ארבעה חוקים

  שניאור שפירא על טלטלות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם