להצחיק את הקב"ה

7 wainrot

אבינועם הרש

לפעמים פייסבוק מעניק לנו רגעים קטנים ומתוקים כאלו, כמו פגישה מחודשת עם חבר ילדות שלא פגשתי יותר מעשרים שנה. אותו פרצוף. אותה הבעת פנים שובבית. רק במקום נער בכיתה ז', אדם בוגר בן 36, שנראה שמצליח מאוד בתחומו.

והתחום הזה קשור לפיננסים. החבר הוא אדם שאף אחד לא שם עליו ז'יטון אחד שיצליח בחיים, אחד שעף מבית הספר על בסיס קבוע. אבל רק מהתמונות שפרסם, נראה שהוא לקח את האפשרויות לניבוי העתיד, גלגל אותן וזרק לפח.

וזה הזכיר לי כמה עוד אנשים אני מכיר שהחיים שלהם עשו תפנית של ממש מול אלה שתכננו לעצמם:

החננות שבסוף חתמו קבע כמפקדי פלוגות בסיירת אגוז והלוזרים של השכבה שהחנו את ה'לקסוס' החדשה שלהם בפגישת המחזור, צוחקים על כולנו בגלגלי המגנזיום הנוצצים שלהם, שמזכירים שמה הם החיים בסופו של דבר אם לא גלגל אחד גדול.

בהקשר הזה נתקלתי בכתביה של חני וינרוט ז"ל, שבתפיסת עולמה הייחודית התייחסה גם לחלומות וציפיות והגשמתם. הנה כמה קטעים מהטור האחרון שלה שהתפרסם בעלון 'קטיפה':

החלום ושברו

תמיד ידעתי מה אני רוצה, ולא, זה לא היה גלידה ומסטיק ותיק מותגים לעצמי. רציתי בשבילו, בשביל ה' יתברך, בית עם חצר ובעל שלומד תורה, וילדים. רציתי להספיק לנוח בצהריים ולספר סיפור לפני השינה, וכל יום תוספת של ירקות ליד הפחמימה בארוחה.

ביום רביעי לעשות קניות לשבת, בחמישי להתחיל לבשל ובליל שישי לפרוס מפה בסלון בשביל האווירה ונרות משמן אמתי, מה פתאום שעווה.

רציתי אותם, את שיירת ילדיי, עם עיניים תמות, לבושים תואם, שרים זמירות שבת בקול ראשון ושני כמו במקהלה. רציתי להיות זקנה עם מלא קמטים, תופרת לנכדים כפתורים סוררים ומפנקת בתותים עם שמנת.

*

אבל ה' רצה אחרת.

החיים שהוא תכנן בשבילי דומים יותר לרכבת הרים או לכל מתקן אחר שהופך את הקיבה. השכמה לתרופות עם שמות לועזיים מסובכים, ילדים שלושה שהתבגרו מוקדם מדי, וחוץ מזה שהם באמת חמודים הם מתקשרים זה עם זה בקול ראשון ושני וצווחני.

ימים ארוכים של בית חולים ולילות לבנים, נרדמת בזריחה, אחותי כבר תבוא בצהריים תחמם משהו לארוחה. טוב שהמורה סולחת שהתלבושת לא מגוהצת, הרי יש גבול כמה אבא יכול להיות גם אימא.

אני מתבוננת עליהם, על החיים שרציתי, שברים שברים מפוזרים על רצפת המטבח, משוננים, כהים. אני בוהה בהם, מחפשת שם את מה שהיה אמור להיות שלי ואבד. מרימה עיניים, דמותי משתקפת בחלון שמולי, ואני תוהה בבהלה - מי זאת? הרי חני בכלל הייתה צריכה להיראות אחרת. צעירה יותר, מינוס כמה שברונות לב וכמה נזקי גוף.

אני מתבוננת על החיים שרציתי, שברים שברים מפוזרים על רצפת המטבח, משוננים, כהים.  וחושבת עליו, על אבא שבשמים, מה הוא רואה בי? את מי שאני? אני שרציתי להיות? לפי מה הוא מחשב לי, לפי התוצאות? לפי הכוונות? ולאן הולכים ימים ארוכים ואבודים של חולשה שגונבתאותי ואיזה טעם יש בשמים לחלה קנויה עם דג שהשכנה טרחה עליו?

וחושבת עליו, על אבא שבשמים, מה הוא רואה בי? את מי שאני? אני שרציתי להיות? לפי מה הוא מחשב לי, לפי התוצאות? לפי הכוונות? ולאן הולכים ימים ארוכים ואבודים של חולשה שגונבתאותי? ואיך מחשבים צמות שקלעתי לבנות בכוחותיי האחרונים? ואיזה טעם יש בשמים לחלה קנויה עם דג שהשכנה טרחה עליו?

מבעד להשתקפות שלי אני רואה את בית סבתי מהרחוב ליד, ניצולת השואה, בסוף ימיה, נגזרה עליה מחלת השכחה. הייתה מחזיקה הפוך את התהילים וממלמלת כל מיני מילים. לפעמים רצתה להדליק נרות ביום ראשון כי ״שבת היום״, ואני מבינה שאם החיים שלי שברים, הרי החיים שלה הם שברי לוחות.

משה ירד מן השמים וכשראה את גודל האסון של עבודת העגל, הפיל את הלוחות ככה שהתנפצו לרסיסים. משמח ומרגש מחדש ומפתיע למצוא בכתוב ששברי הלוחות הלכו יחד עם הלוחות השלמים לכל מקום. פסק ר' יהושע בן לוי לבניו: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (ברכות ח).

אני חוזרת להסתכל בשברים של חיי, נדמה לי שהם מחזירים קצת אור, מסנוורים את עיניי, משכיחים לרגע ממני את מה שאבד ולוחשים לי, חני, יש לך מקום בעולם, למרות כל מה שאבד, כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

נותנת פטור

לפעמים נדמה לי שהעולם הזה השתגע ואז אני מתנחמת במחלה שלי, כאילו שהיא נותנת לי פטור מהטירוף, כאילו שהיא מקנה לי מקום של צופה אבל לא משתתפת.

ובלילה, בחושך, כשהשקט מעיר בי פחדים, אני שואלת את עצמי איזו חני הייתי לו היו לי קלפים אחרים, לו הייתי נטולת מחלה, ואין לי תשובה חד-משמעית אבל ברור לי שהייתי נגועה במשהו מפגעי התקופה.

*

נחשפתי בחיי להרבה הרצאות טד ושיחות מרתקות. הודים וסינים ואמריקנים ואפרו אמריקנים ונזירים ופילוסופים וכלכלנים. אולם מעיון בכתביה של חני ז"ל, נראה שלחכמה היהודית הייחודית שלה היה בוודאי מקום של כבוד בפנתאון החכמה האנושית, רק בהבדל אחד.

בעוד שרבות מן התובנות והחכמות של שאר החכמים נשארו באוויר, זו של חני וינרוט ז"ל צלחה את גיבוש החיים, הצילה וסחפה אחריה מאות אנשים שנהרו לתובנותיה, נאחזים בהן כניצולים על אבן בלב הסערה.

לעילוי נשמת חני וינרוט ז"ל. יהי זכרה ברוך. 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מורים שלא כהלכה

  תגובת נגד לפולמוס הר...

כנגד ארבעה חוקים

  שניאור שפירא על טלטלות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם