חיים במושב

12 abu
 

אשר בן אבו

אשתי ואני נוהגים לעבור דירה מדי שנה וחצי על מנת להכיר מקרוב את סוגי ההתיישבות השונים שנתברכה בהם ארץ מולדת. התחלנו בעיר, עברנו לקיבוץ ועכשיו אנחנו במושב. הלשונות הטובות אומרות שב-2020 אנחנו נבדוק מעברת עולים במשולש. הבעיה תהיה במציאת מסגרות חינוך אבל לא אלמן ישראל, יש כמה מורים פרטיים נהדרים במוסמוס.

תמיד חשבתי שאין באמת הבדל בין קיבוץ למושב, שניהם מקומות שלא מגיעים אליהם אוטובוסים. תהיתי אם ההבדל נובע מהאופי השונה של התושבים, בעוד במושב אנשים יותר יושבים, בקיבוץ הם מתקבצים להם, אבל מההיכרות האישית שלי אני יכול לומר לכם שגם שם וגם שם עומדים ברפת וחולבים פרות. היום, לאחר כחודש במושב, אני בהחלט רואה בעצמי תושב קבע ומתכנן לתבוע לי נחלה כ"אבו ממשיך", ואני מרגיש מוסמך כדי להסביר לכם על שני הבדלים משמעותיים. בעוד במושב יש כלבים קולניים, בקיבוץ אין טרקטורונים נוראיים.

כן, המושב זרוע בשני היצורים הללו, והם אינם נותנים לי מנוח. עוד זה נובח על נחליאלי שדרך לו בטעות בטריטוריה, זה מפזר את עשן אגזוזו בקול רעש גדול. כשטרקטורון וכלב נפגשים זה בכלל סופר-קלאסיקו. הכלבים נובחים והטרקטורונים עוברים ואני לא שומע כבר ממך יותר כלום, פיזית.

כנראה, בקום המדינה כחלק מחוק השבות העלו ארצה מאות אלפי כלבים יהודים (או כאלו שיהודים רק מצד הפינצ'ר) ושיכנו אותם במושבים פורחים וירוקים. בשנות החמישים, כשהגיעו העליות הגדולות מצפון אפריקה, החליטו בהנהגת הישוב שלכל כלב יצמידו בעלים וטרקטורון. אם כן, כשאתם שומעים את המזרחיים אומרים ש"זרקו אותם לכלבים", תתייחסו לזה באמינות.

ניסיתי לברר עם המקומיים האם התופעה הזו מוכרת להם ואם כן כיצד הם מתמודדים אִתה. לחלק מהתושבים לא הצלחתי להגיע כי הכלב בכניסה היה הרבה יותר מדי מאיים, אבל בסוף מצאתי איזו אישה נחמדה שגידלה באופן מפתיע דרבן ("אנחנו מסתירים אותו כי המדינה רוצה לגרש אותו ליערות עולם שלישי") ונכנסתי אליה לשיחה של בן מושב אחד לאחיו. השיחה הייתה מרתקת.

 "לא, אתה לא בן מושב".

 "אני מבין. אז את אומרת שהתושבים לא יראו בעין יפה הרעלה של הכלבים שלהם, אף שאני בן מושב ותיק".

"אני בת מושב כי לאבא שלי היו פה לולים, אתה לא בן מושב, אתה שוכר אצל צנעני, הוא אמר לי".

"אחח צנעני. אני זוכר שהם רק הגיעו והקימו את מפעל הדשן הכימי שלהם".

"אתה לא, זה היה לפני שישים שנה, ואם תנסה להרעיל פה מישהו אתה תסתבך".

"את רומזת לי בעצם שמדשן אפשר לרקוח רעל. את יכולה לדבר ישירות, אין סודות בין בני מושב".

"אני מזמינה משטרה".

"אין צורך, אני הולך. רק אם תוכלי לסמן לי על המפה את כל המשפחות שבבעלותן טרקטורון, אני כבר סימנתי את כל החלק הצפוני".

ברחתי מהר כי השוטרים כבר דלקו אחריי עם טרקטורונים וכלבים, כאילו להכעיס. התחבאתי בין עצי היער וחיכיתי שהם יתייאשו. אבל אז התקרב לכיווני אחד הכלבים המשטרתיים. הוא עלה עליי. כנראה בגלל הריח של הקלמנטינה שסחבתי לגברת דרבני. חשבתי שאני אבוד. ברגע שמבטינו נפגשו החיה המרושעת התחילה לנבוח כאחוזת טירוף. ואז קרה הנס. חוק הוא במושב: כלב אחד מתחיל לנבוח, אפילו נביחת שווא, ומיד כל השכונה עונה לו במקהלת מטורפים. כשכלבי המושב שמעו את הכלב המשטרתי נובח, הם התחילו בנביחות רמות כך שאם אתה שוטר לא ידעת אם לחפש אותי ביער, או בלולים, או אצל משפחת עדניאווי (יש להם כלב קולני במיוחד יימח שמו). נתייאשו השוטרים והלכו להם, אבל מרחוק שמעתי אותם אומרים זה לזה - "אל תדאג, כל כלב בא יומו".

לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חוק יסוד: בית המקדש

  עו"ד יאיר פייגלין רוצה...

הבורגני שמכר את האושר

  אבינועם הרש במדריך מקוצר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם