תרבות דיבור

15 sivan

סיון רהב מאיר

1. איך זה שלא מתוכנן מצעד סרטוני 'הישראלי המכוער' האהובים ביותר ביום העצמאות ה-70? הרי בכל כמה שבועות מוצאים פה כמה שניות אלימות חדשות ומזעזעות והופכים אותן לכותרת ראשית. פעם מול דייל במטוס, פעם בדלפק קבלה, פעם בכביש. בימים האחרונים עלתה לכותרות תגרה עם מציל במלון באילת, ושוב – שלל גינויים וניתוחים מי אשם. היה מרענן לקרוא את מה שכתבה דנה ורון על האירועים האלה. הדברים מתאימים במיוחד לתקופה זו, ימי ספירת העומר, שנחשבת זמן של עבודה על המידות ותיקון האישיות:

"כולם נזכרים לצקצק ולהתחלחל ולהזדעזע מהישראלים, כולם אומרים פתאום 'חרפה'. ובכן, נכון, זו חרפה. הטבע האנושי הוא חרפה גדולה. הוא חייתי, הישרדותי, אגואיסטי להחריד. אז הפעם זו הייתה חבורת אימהות ונערים ומציל. זה טבע האדם, והתורה מכירה אותו טוב מאיתנו, וקובעת: 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים', 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה' ועוד ועוד. זה אמור ללוות את האדם על כל צעד ושעל, בלכתך בדרך, בשכבך, בקומך, עם כל ביס בתפוח. למה? כדי שלא תבטח בעצמך. מחר אתה המציל. מחר את האימא המתנפלת. מחר אתה הולך מכות במטוס. מחר מישהו ירגיז אותך וכל הגועל נפש יצא ממך. אין באמת ערובה. צריך רק לזכור שאנחנו בני אנוש, לנסות לדון את האדם לכף זכות, ובעיקר להבין שהאדם חייב לעבוד על עצמו כל הזמן ולעדן את מידותיו. אחרת – תישאר מה שנולדת".

2. והשבוע – מדברים על הדיבור עצמו. פרשות השבוע (תזריע-מצורע) מעלות לסדר היום שלנו את הצרעת, שנחשבת עונש על לשון הרע. זוהי קריאה לשים לב למילים שיוצאות מפינו. יש קטע נפלא של הרמב"ם שיכול לעזור לנו לעשות סדר. "ואני אומר כי הדיבור יתחלק לחמישה חלקים", כותב הרמב"ם ומציג חמש קטגוריות של דיבור: מצווה, אסור, מאוס, רצוי ורשות. וכך הוא מסביר ומגדיר:

  • המצווה – קריאת התורה ולימודה והעיון בה (יש עוד מצוות רבות שנעשות על ידי דיבור: תפילה, ברכת המזון, וידוי ביום כיפור, סיפור יציאת מצרים(.
  • האסור – עדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללות וניבול הפה ולשון הרע.
  • המאוס – אין בו תועלת לאדם עצמו, כרוב סיפורי ההמון במה שאירע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה הייתה סיבת מותו של פלוני, או עושרו של פלוני, וזה נקרא אצל החכמים שיחה בטלה, והחסידים משתדלים מאוד להתרחק מדברים אלה.
  • הרצוי (או האהוב) – הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידתיות, ובגנות המגרעות, והערת הנפש למעלות בסיפורים ובשירים, והרחקתה מהמגרעות באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם כדי לחבב הנהגותיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים במגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם. ויש אשר יקרא זה החלק – דרך ארץ.
  • הרשות (או המותר) – הדיבור במה שנוגע לאדם במסחרו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ומלבושו ושאר צרכיו. וזה רשות, איננו רצוי ואיננו מאוס.

בעצם, אנחנו אומרים ושומעים וקוראים מיליוני מילים כמעט בלי אבחנה. הקטע הקצר הזה הוא 'מפת דרכים' בתחום.

3. פרשני הפרשה מציעים מבט חלופי על תרבות הדיבור שלנו. ייתכן שאנחנו מעריכים את הכנות קצת יותר מדי. מהללים קצת יותר מדי את מי שאומר 'את כל האמת בפרצוף'. גם בריאליטי וגם בתקשורת וגם בפוליטיקה נדמה שיש ערך חדש: להיות אותנטי ויהי מה. אבל מי קבע שכל מה שמתרוצץ לנו בבטן או בראש ראוי לשידור ולפרסום? מי קבע שהערך העליון הוא אותה 'אמת'? האם המטרה בחיים היא רק לזרום או גם לצמוח? האם השאיפה היא רק לאימפולסיביות או גם לבנייה והתפתחות?

חכמינו לא מפסיקים לכתוב על חשיבותו של הדיבור המתון והשקול. אם כולנו רק נגיד כל היום את כל מה שבא לנו, החיים יהפכו בלתי נסבלים. התורה דורשת איזון עדין בין שני ערכים – האמת והשלום. מצד אחד צריך הרי לדבוק באמת ולא בשקר, אבל מצד שני יש בנו שאיפה לשלום בין הבריות, כך שהאמת צריכה להרכין לפעמים את ראשה מפני השלום. נימוס, דרך ארץ, מאמץ שלא לפגוע, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – כל אלו אולי מביאים פחות לייקים, אבל הם התשתית לחברה נורמלית. זו תפיסה שאין לה הרבה פרסום ויחסי ציבור, אבל מול 'צבא האמת' שקם לעתים ברשת, נראה שהפרשה קוראת לנו להצטרף לצבא השלום.

4. הרבה מהדיון הציבורי בישראל נע בין אמירה לאמירה רק כי 'מישהו אמר משהו'. מה עושים עם מישהו שמדבר לשון הרע או סתם מלכלך את השיח? מה התגובה הציבורית לאמירה חריפה, בוטה, אלימה, קיצונית? לרוב אנחנו מרבים לצטט את מה שנאמר ואז להגיב ולגנות מכל הכיוונים, לתת לדובר מנת יתר של תשומת לב, שוב ושוב לעמת אותו עם דבריו ולבקש ממנו להתנצל, מה שרק יביא לעוד כותרת ("הזמר המפורסם/פוליטיקאי/שחקן סירב להתנצל"). המהדרים מוסיפים גם עצומות מזועזעות, פניות ליועץ המשפטי, קריאות לחרם, כתבות פרופיל על ה'תופעה' ועוד. המנגנון פשוט: אם אין חדשות אחרות, אפשר להפוך כל רבע משפט וחצי התבטאות ל'פרשה' לוהטת ומסעירה (שתחלוף רק כשתגיע ה'פרשה' הבאה).

המנגנון שמוצג בפרשת השבוע אחר לחלוטין. מי שמדבר לשון הרע לא מקבל במה ציבורית אלא נשלח להתבודד. "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", נכתב בפרשה, ורש"י מסביר: "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – אף הוא ייבדל". זו חוקיות אחרת לגמרי: ניסית לסכסך פה בין חלקי החברה ודיברת נגד כולם? צא לכמה ימים החוצה, תשתוק, תחשוב, תתקן – ורק אז תחזור אלינו.אם אתה לא משתמש נכון ביכולת הדיבור שלך אתה לא הופך גיבור תרבות במרכז הפריים-טיים אלא נשלח קצת הצדה, לחשוב על זה ולשתוק.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם