שתי תנועות, גילוי אחד

26 mizrachi

הרבנית ימימה מזרחי

פעמיים בזיכרון הלאומי שלנו מופיעות שתי תמונות של חיילים בוכים, מטלטלות באותה רמה ולכאורה הפוכות לחלוטין. התמונה הראשונה היא של החיילים הבוכים מול הכותל אחרי שחרורו במלחמת ששת הימים, בוכים כי הם הגיעו הביתה אחרי שנעקרנו ממנו שנים רבות כל כך. בעשור השישי למדינה, בהיפוך טוטלי מששת הימים, מופיעה התמונה השנייה: חיילים וחיילות בוכים, מייבבים, משום שהם צריכים לעקור משפחות מבית אהוב.

היום, הפרספקטיבה מאפשרת להתבונן בשני האירועים האלה, השמח מחד גיסא והכואב כל כך מאידך גיסא – כמפגש אחד עם הכותל. הגירוש מגוש קטיף גרם לטלטלה ענקית בעולם האמוני של כולנו: בקשר של רבנים ותלמידים; בקשר של אלוקים ואדם; בקשר של הורים ובנים; בקשר של מדינה ואזרחיה. הוא פגע בקשר של עם ישראל זה עם זה, אך מנגד, הוא 'פגע' גם באדישות של האחד כלפי האחר: מעשה הגירוש חיבר אותנו מכיוון אחר לגמרי, גם כן אל הכותל – מקום הצער של השכינה על הגירוש שלה מביתה.

הזיכרון הכואב שצרוב בנו, הפצע הלא פתור הזה, ילד משהו חדש בדתיות הישראלית. מדתיות של קבוצה, דתיות של עם – עברנו לדתיות של אינדיבידואל כשהחסידות החלה פתאום להידרש. משהו התרכז לעבודת ה' אישית מאוד. התנועה הענקית הזו שסחפה אחריה רבים בכלל המגזרים התחילה כמדומני בבית הכנסת בנווה דקלים, שבו עמדו נערות דבוקות זו בזו ושרו 'תפילה לעני כי יעטוף'. בנות שהרגישו מנושלות מהכול עמדו ושרו ברגע של גילוי שכינה ענק – 'אל תסתר פניך', אל תסתר.

הזיכרון הכואב שצרוב בנו, ילד משהו חדש בדתיות הישראלית. מדתיות של קבוצה, דתיות של עם – עברנו לדתיות של אינדיבידואל כשהחסידות החלה פתאום להידרש. משהו התרכז לעבודת ה' אישית מאוד. התנועה הענקית הזו שסחפה אחריה רבים התחילה בבית הכנסת בנווה דקלים, שבו עמדו נערות דבוקות זו בזו ושרו 'תפילה לעני כי יעטוף'. בנות שהרגישו מנושלות מהכול עמדו ושרו ברגע של גילוי שכינה ענק – 'אל תסתר פניך'

ודאי שמוטב לנו לחוות גילוי שכינה בצורה שבה היא התגלתה בששת הימיםכששבנו לביתנו, אך שכינה לפעמים מתגלה גם בגלות, בגעגוע אל הבית.

רגע מכונן שזכור לי הוא כשבערב הימים הנוראים, מיד לאחר הימים הנוראים של הגירוש, אני עומדת במגרש עזוב ביישוב ניצן יחד עם מגורשות קטיף וברקע נשמע קולה המצמרר של ברברה סטרייסנד שרה את 'אבינו מלכנו'. מאות נשים בכתפיים רועדות מבכי התחברו באותה שעה לעם ישראל, לקב"ה ובעיקר לעצמן – ממקום אחר. ברגע כזה הפרספקטיבה מאפשרת לנו נקודת מבט אמונית כפי שמלמד רבי נחמיה במסכת מגילה: "כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים". כשציבור שלם היה בטוח 'אנחנו מסודרים שם בממשלה, דואגים לנו כי אנו תורמים את חלקנו', פתאום עמדנו במצב שבו כל אחד צריך היה להרים עיניים לשמים ולבקש על עצמו, על משפחתו ובעיקר על האמונה שלו שלא תאבד. בעיניי היה זה תהליך מדהים שבו כעס ועצב, אכזבה ומרד תרגמו עצמם לאמונה.

רווח והצלה ממקום אחר

לאבד את האמונה זה בדיוק כמו למצוא אותה. להגיע אל הכותל זה בדיוק כמו להתגעגע אליו. קוראים לזה "שאי סביב עינייך... בנייך מרחוק יבואו ובנותייך על צד תֵאָמַנה". אחרי שהבית אבד והבנים והבנות התפזרו למקומות רחוקים מאוד, אחרי שהנפש התפזרה ונשברה מרוב צער - בנותייך על צד תאמנה - האמונה הגיעה מצד אחר.

וגל אדיר של חסידות שטף את העולם.

אם עד אז הדתיות שלנו נשענה במידה מסוימת אחד על דתיותו של האחר, כעת כל אחד נאלץ למצוא את עצמו בסוגיה הענקית שנקראת אמונה, לטעת בה שורשים שנגדעו. זה הביא לוויכוחים אדירים ולפערים שהלכו והעמיקו, אך עם הזמן זה גם הביא אותנו לשמיעה נכונה יותר של עצמנו, של הרצונות שלנו, ובסופו של דבר זה הוביל אותנו בחזרה לכלליות אחרת.

מטרתה של החסידות איננה להישאר ב'אנוכי' כי אם להגיע אליו ולהתפייס אתו, ומתוך כך להיות מסוגל להיות חלק מכלל. התמורות של המהלך הכואב הזה יצרו סינתזות מדהימות בלימוד התורה, באהבת ישראל, באהבת הארץ והאדמה. פוליטיקאים הבינו שהם לא יכולים לצפות לציות טוטלי, לתנועת עדר, ואת זה רצה הקב"ה לפתח בנו. הרבה מאוד התגבש באישיות הדתית, בעיקר הדתית-לאומית, בעקבות השבר הגדול, שהוציא את עם ישראל מתודעת העדר.

ההתנתקות הצליחה להסביר לנו שתעודת הזהות מחייבת אולי הזדהות אך היא אינה מחייבת זהות, דמיון מוחלט לאחר. כל אחד הוא צליל אחר ותו שונה ולנצח מנצחים רק בנגינות. את פרק ס"ט בתהילים, 'למנצח בנגינות', אנו אומרים מדי יום בספירת העומר. יש בו מ"ט מלים, כמספר ימי העומר, והוא כתוב בצורת המנורה – סמל המדינה. כל זה בא להזכיר לנו שרק כך נוכל לנצח, כשכל אחד ישמע לתו האחר.

יהי רצון שבשנת הע' נזכה לראות זה את זה בעין טובה, הגם שאנו מגיעים מכיוונים כל כך שונים.

 צילום: דו"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם