נס שחרור ירושלים

11 ben noon
אין עיר שנבואות התנ"ך עסקו בה כמו ירושלים * שחרור ירושלים ואיחודה במלחמת ששת הימים ראויים ומתאימים לנבואות שנכתבו עליהם

הרב יואל בן-נון

בכל שנה באזכרה הגדודית אני נוהג לקרוא בקול את שלושת שירי המעלות הראשונים – "אני שלום... המה למלחמה" – "מאין יבוא עזרי"? – "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים... ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".

"כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה'... עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל" (ישעיהו לא, ה); "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (שם כז, יג).

"כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה'... כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (ירמיהו לג, י–יא).

"בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח" (שם, טז).

"כֹּה אָמַר ה'... עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת (=כיכרות, גנים רחבים) יְרוּשָלִָם... וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ; כֹּה אָמַר ה'... כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם? גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה'?" (זכריה ח, ד–ו).

כשהייתי בן 8 נסענו לטיול בית ספר מחיפה לירושלים; בעלייה לירושלים הראה לנו המדריך את נבי סמואל בראש ההר ממול ואמר לנו: "שם התותחים הירדניים!" שאלתי: "והם יכולים לירות עלינו?" ענה המדריך: "כן!"

אינני יכול לשכוח את התכווצות הבטן, פחד טבעי של ילד שנוסע באוטובוס שעלול להפוך ברגע אחד למלכודת מוות.

כשהייתי בן 21, בשירות המילואים הראשון שלי בחטיבת הצנחנים 55, עם פרוץ המלחמה היינו ערוכים (ליד גבעת ברנר, מול תל נוף) לצניחה בסיני, מדרום לאל-עריש – איש לא חשב שנילחם בירושלים!

בסביבות 11 לפני הצהריים החלו הירדנים לירות בירושלים ולאורך כל הקו הירוק, וכעבור שעתיים בוטלה הצניחה. עלינו לירושלים בדרך צובא–כסלון כי כביש 1 היה סגור. הירדנים ירו. כשהגענו לגובה ראיתי מנבי סמואל הבהקים של ירי תותחים ונזכרתי במראה ובהרגשה מגיל 8. הירדנים ירו על ירושלים הנצורה 60 יום בתש"ח ועוד יום אחד בתשכ"ז.

שלושה שבועות לפני כן, בליל העצמאות התשכ"ז, מו"ר הרצי"ה זצ"ל לא צפה עתידות ('מזמור יט'), אלא תיאר רק את נשמתו הקרועה מתש"ח כאשר חש את גודל השעה (בדיוק כשהחל השריון המצרי לנוע לתוך סיני ולאיים על ישראל), וזעק מנשמתו הפצועה: "איפה שכם שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה חברון שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה כל רגב ורגב מאדמת בית חיינו?"

בהלם ההפתעה ובחרדת המלחמה הבלתי צפויה קמה ממשלת אחדות לאומית לעם ישראל ערב ששת הימים, בפעם הראשונה מאז ימי דוד ושלמה (כי בבית ראשון היה פילוג בין יהודה לישראל, ובבית שני התגברה שנאת חינם דווקא בתקופה החשמונאית), ורק אז זכינו לשחרר את ירושלים ולחזור גם לשכם, לחברון וליריחו.

אמנם לא מיד; צה"ל צפה עשרת אלפים הרוגים והממשלה חששה ונרתעה. שלושה שבועות של היסוסים הובילו את מצרים וירדן לברית צבאית בתרועות ניצחון בתקשורת הערבית. לחיל האוויר הייתה תכנית מוכנה, והיא הצליחה מעל ומעבר לציפיות: בפעם היחידה בהיסטוריה נמחקו שבעה חילות אוויר בבסיסיהם בתוך שלוש שעות! מאז, בגלל זה, חונים מטוסי קרב מתחת לאדמה בכל העולם.

מי חשב על ירושלים?

נשיא מצרים נאצר חשב שאם תעז ישראל לתקוף את מצרים, יכבוש הלגיון הירדני את ירושלים; הוא התסיס את ירדן עד שחוסיין נכנע, טס לקהיר וקיבל עליו גנרל מצרי (עבד אל-מונעים ריאד) כמפקד עליון על צבאו, והוא שהכריח את מדינת ישראל לשחרר את ירושלים בקרבות קשים מאוד. 180 לוחמים נפלו במערכה על ירושלים, כמעט כולם ביום אחד, כ"ז באייר תשכ"ז.

אחרי יום הקרבות היינו, גדוד 28 ומפקדת חטיבה 55, במוזאון רוקפלר; באמצע הלילה הגיע הרב הראשי לצה"ל הרב שלמה גורן זצ"ל. שאלתי אותו בזהירות: "רבנו, אחרי כל הקרבות שעברנו עוד נישאר חלילה מחוץ לעיר העתיקה?" ענה לי: "יואל, אל תדאג, יהיה בסדר!" קיבלתי פקודה אישית מהרב הראשי לצה"ל שלא לדאוג, והפסקתי לדאוג

אחרי יום הקרבות היינו, גדוד 28 ומפקדת חטיבה 55, במוזאון רוקפלר; באמצע הלילה הגיע הרב הראשי לצה"ל הרב שלמה גורן זצ"ל. שאלתי אותו בזהירות: "רבנו, אחרי כל הקרבות שעברנו עוד נישאר חלילה מחוץ לעיר העתיקה?" ענה לי: "יואל, אל תדאג, יהיה בסדר!" קיבלתי פקודה אישית מהרב הראשי לצה"ל שלא לדאוג, והפסקתי לדאוג.

ואולם הרב גורן דאג הרבה יותר ממני. השמועות היו נכונות: צה"ל קיבל הוראה משר הביטחון משה דיין שלא להיכנס לעיר העתיקה, שבה התבצר גדוד ירדני מצויד היטב, שרובו חנה בהר הבית.

כשנפטר הרב גורן סיפר מפקדנו מוטה גור ז"ל שהרב גורן ניסה לשכנע אותו שהוא חייב לכבוש את העיר העתיקה: "ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה"ל שעמד בשערי העיר העתיקה ולא כבש אותה!" "כבוד הרב", ענה לו מוטה גור, "מההיסטוריה היהודית אני מקבל השראה ותעצומות נפש – פקודות אני מקבל מממשלתי הנבחרת!"

את ממשלת האחדות הלאומית הזעיקו באותו לילה לישיבת חירום יגאל אלון ממפלגת העבודה ומנחם בגין מתנועת החרות, ושם נתקבלה החלטה היסטורית להטיל על צה"ל לכבוש את העיר העתיקה. מוטה גור קיבל את הפקודה מממשלתו הנבחרת.

באותו הזמן ממש ביקש המפקד הירדני הנצור אישור לצאת מן העיר כל עוד פתוחה לפניו הדרך משער האריות ליריחו; הוא לא רצה להילחם עד האיש האחרון. הירדנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בלי ספק לא היו מאשרים לו לצאת, אבל הגנרל המצרי (שהכניס אותם למלחמה) לא הבין כלום במקומות קדושים וגם לא הכיר את העיר העתיקה ואת הלחימה הצפויה בה מסמטה לסמטה, מחלון לחלון ומגג לגג, ואישר לירדני לצאת מן העיר.

איש מאתנו לא יכול אפילו לשער מה היה קורה אילו היו המוני חללים, שלנו ושלהם, ברחובות העיר העתיקה, איזה 'מִסְפֵּד בירושלים' היינו שומעים על המוני החללים ואם יכולנו להישאר בירושלים שלמה ומשוחררת כשעולם ומלואו מתארגן 'להצלת המקומות הקדושים'.

צה"ל לא ידע שהכוח הירדני יצא מן העיר לפנות בוקר, והרעיש בתותחים את חומות העיר בשבע בבוקר; פגז אחד שלנו סטה מעט והרג לנו שלושה לוחמים בכניסה לרוקפלר. כאשר הגיע מפקדנו מוטה גור ז"ל להר הזיתים, ומשם ראה שהר הבית ריק מכוחות הלגיון (שבלילה עוד נלחמו נגד הסיירת שלנו) ושלח את כולנו אל שער האריות ואל 'הר הבית בידנו' (אני זוכר: "בידי"), ריח השמיכות של חיילי הלגיון עוד היה באוויר.

בכל שנה באזכרה הגדודית אני נוהג לקרוא בקול את שלושת שירי המעלות הראשונים – "אני שלום... המה למלחמה" – "מאין יבוא עזרי"? – "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים... ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו".

שום אדם לא יכול היה לביים חיזיון כזה– רק יד ה' או 'רגליו' (זכריה יד, א–ה): "הִנֵּה יוֹם בָּא לַה'... וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר... וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר; וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב; וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה... וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה".

כשניצלה ירושלִַם בימי ישעיהו–חזקיהו, ניצלה העיר כולה; כשחרבה ירושלִַם בידי בבל ורומא, חרבה כולה; מתי, בירושלים יהודית, יצא "חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה" (שם יד, ב)? בתש"ח, כשעם ישראל עדיין היה מפולג עמוקות, חרב הרובע היהודי ולוחמיו הלכו לשבי, אך למרות המצור הכבד, ההפגזות והרעב, יתר העם לא נכרת מן העיר. בששת הימים, אחרי שעם ישראל התאחד, שוחררה העיר העתיקה מהר הזיתים!

מאז ההתיישבות היהודית כבר הבקיעה מזמן מעבר להר הזיתים בואכה ים המלח, כמו "מים חיים מירושלִַם, חֶציָם אל הים הקדמוני וחֶציָם אל הים האחרון, בקיץ ובחֹרף יהיה" (שם יד, ח).

האם חייב להיות רעש אדמה עם רבבות הרוגים, אולי 70 אלף, כמו אצל דוד (שמואל ב כד, טו)? חס ושלום!

יש כאלה שרוצים לראות רעידת אדמה נוראה ואש מן השמים כפשט דברי הנבואות, אולם אנחנו מתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ועל כן אני מבקש מאת ה' לפרש את פסוקי זכריה ודומיהם שלא לפי הפשט, אלא לפי האור שבקע מהר הזיתים אל העיר העתיקה בששת הימים.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל תסגרו את החינוכית

  שוקי ברקן, עובד החינוכית...

נועריבונות

  הכירו את נוער הריבונות...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם