תגובה לכתבת המכינות

10 harav sadan

"בלי לשים לב, ישיבות ההסדר אימצו את הרעיונות שעמדו ביסוד מהפכת המכינות"

הרב אלי סדן, אבי המכינות

בשבוע שעבר פורסמו ב'עולם קטן' נתונים על הירידה במספר המגיעים למכינות. קודם כול עליי לציין שבעלי יש בשנה הקרובה עלייה של 15 אחוזים במספר הנרשמים, אך מכל מקום בשאר המכינות התופעה אכן קיימת. תופעה זו מתרחשת לפי דעתי בשל שני תהליכים; את האחד צפיתי מראש ואת האחר לא צפיתי.

את התהליך הראשון שהתרחש צפיתי לפני עשרים שנה, כאשר החלו לצוץ מכינות מסוג שונה, שבהן, לשם הדוגמה, התלמידים גידלו קוקו, הוציאו ציציות והלכו מחובקים עם חברה. כאשר זה החל אמר לי אחד מראשי הישיבות התיכוניות הנחשבות: "דע לך שהמכינות החדשות האלה יוצרות זילותא כלפי המושג 'מכינה'".

כינסתי אז את ראשי המכינות ובאתי אליהם בטענות קשות באשר לנורמות שיש במכינות. הם ענו לי: "אתה מתעסק עם נוער איכותי, ואנחנו לקחנו נוער שיש לו כבר רגל וחצי מחוץ לתורה כדי להחזיר אותו למוטב". אמרתי להם: "אתם עושים דבר נפלא, אבל תקראו לזה בשם אחר ולא 'מכינה'. את המכינה הקמתי בשביל ליצור גישה חדשה ליצירת מנהיגות דתית-לאומית בצבא ובאזרחות, ואילו אתם עוסקים בציבור אחר, במטרות אחרות ובתכניות לימוד אחרות". אמרו לי: "אבל אנחנו צריכים תקציב מהמדינה, וכרגע צינור התקצוב עובר דרך השם 'מכינה'; מה גם שאנחנו אכן מכינים את הבחורים לצבא".

או אז הגיע הרב אבינר, שגם לישיבתו 'עטרת כהנים' הייתה מכינה, והוא אמר: "כולם בניי", ולא להבדיל. קיבלתי את הכרעתו של הרב אבינר, אך מאותו רגע ידעתי שהשם של עלי, כמו של שאר המכינות, הולך לרדת.

ולמרות זאת אני נשאר עם השם 'מכינה', כי בשבילי 'ישיבה' היא מילה קדושה. הרב צבי יהודה התנגד גם למושגים כמו 'ישיבות הסדר' או 'ישיבות תיכוניות' והעדיף 'בית מדרש הסדרי' או 'תיכונים תורניים'. אבל המושג 'ישיבה' הוא מושג על-דורי בעם ישראל; ישיבה היא סורא ופומבדיתא; זה המקום שיושבים בו אנשים העסוקים רק בתורה לשמה כדי להעביר את התורה מדור לדור ולגדל תלמידי חכמים. משום כך בדיון שהיה לנו עם הרב טאו שליט"א לפני שלושים שנה הוא הנחה אותנו לקרוא למוסד שלנו 'מכינה'. זו הסיבה שאני ממשיך לסחוב על כתפיי את השם 'מכינה', הגם שאני יודע שזה פוגע בנו היום אנושות בעניין גיוס תלמידים.

נגד התורה או בעדה

בד בבד התרחש תהליך שני, עמוק ומשמעותי יותר.

כשפתחתי את המכינה, שיעור גבוה של ראשי הישיבות הגבוהות וההסדר כעס עליי משתי סיבות. הסיבה האחת: מדוע אני שולח את הנערים לשרת שירות צבאי מלא? הרי זה מסוכן מבחינה רוחנית! הסיבה האחרת: מדוע אני מקדיש במכינה חמישים אחוזים מהזמן ללימודי אמונה, ואיני מקדיש שלושה סדרים לגמרא כמו בישיבות?

הסברתי שאני צריך להכין אנשים לצבא, ואיני יכול להספיק ללמוד אתם גמרא בהיקף רחב; עליי להכין אותם מבחינה רוחנית, נפשית, מנטלית; עליי להפגיש אותם עם הרצאות חול, לאמן אותם בניווטים ועוד.

חלק מראשי הישיבות התיכוניות שאלו את הרב אברום שפירא אם אדם שמפתה צעירים ללכת למכינה במקום לישיבה אינו אדם שנלחם נגד התורה. סיפרתי לר' אברום איך נראה המצב של בוגר שמינית ואמרתי לו: "אם האנשים האלה הולכים ככה לצבא, חמישים אחוז מהם יהיו חילונים". אמר להם ר' אברום: "אם זה המצב, אתם צריכים לנשק את הרב סדן על שהוא מטפל בתלמידים שלכם"

אף על פי שהרב נריה זצ"ל והרב דרוקמן יבדל"א תמכו ברעיון, לא את כל ראשי הישיבות התיכוניות זה שכנע. חלקם רצו להוציא מהרב אברום שפירא, שהיה אז הרב הראשי, פסיקה שלפיה אני לוחם נגד התורה. הם שאלו את הרב אם אדם שמפתה צעירים ללכת למכינה במקום לישיבה, ושם הוא מלמד אותם לימודי אמונה מחצית מהזמן, אינו אדם שנלחם נגד התורה.

ר' אברום שאל אותי מה אני אומר על טענותיהם. סיפרתי לר' אברום איך נראה המצב של בוגר שמינית – מה היחס שלו לגמרא, לציצית, לאיסור נגיעה – ואמרתי לו: "אם האנשים האלה הולכים ככה לצבא, חמישים אחוז מהם יהיו חילונים".

ר' אברום נבהל ושאל את ראשי הישיבות התיכוניות: "זה באמת המצב של הבוגרים שלכם?" נשתתקו כולם. הרב חזר וצעק: "זה באמת המצב היום?" הם עדיין שתקו. אמר להם בשלישית: "אם הרב סדן אומר עליכם לשון הרע, מחובתכם להכחיש!" אבל הם הוסיפו לשתוק מכיוון שידעו שאני דובר אמת. אמר להם ר' אברום: "אם זה המצב, איך אינכם מתביישים? אתם צריכים לנשק את הרב סדן על שהוא מטפל בתלמידים שלכם", וגירש אותם משם.

כשישיבות ההסדר אימצו את רעיון המכינות

בסטטיסטיקות שלפני שלושים שנה נראה ש-50 אחוזים לערך מורידים את הכיפה בצבא. בחתך של ההולכים לקצונה וליחידות מובחרות, דובר על 70–80 אחוזים שמורידים את הכיפה. לאחר כעשר שנים בערך התברר כי 90 אחוזים מבוגרי עלי סיימו את הצבא דתיים. יתרה מזאת: עם השנים החלו לחזור הביתה קצינים בכנפיים, בוגרי יחידות מובחרות ומ"פים. ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות נכנסו ללחץ.

אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם ראש ישיבת הסדר שאמר לי: "אתה מפתה את הנוער, במקום ללמוד גמרא הם באים אליך בשביל ללמוד אמונה, כי זה הרבה יותר קל ומעניין". אמרתי לו: "נו, אז תכניס גם אתה שיעורי אמונה, ויבואו גם אליך". הוא ענה: "יכול להיות שבאמת לא תהיה לי ברירה אלא להכניס גם שיעורי אמונה, אבל זה לא בסדר". אמרתי לו: "אם לא הקמתי את המכינה אלא כדי לגרום לך שלא תהיה לך ברירה אלא ללמד יותר אמונה – והיה זה שכרי".

קל להיאבק בחיזבאללה: הכול ברור, יש שחור ויש לבן. קל לייבש את ביצות חדרה: יתושות האנופלס הן האויב וצריך להשמידן. מורכב להיאבק על דמותה של מדינת היהודים. איך יוצרים תהליכים בידידות, באהבה, בשמירה החשובה על המסגרות הממלכתיות, בנאמנות ובאחריות?

בלי לשים לב, ובלי להגיד את זה בקול רם, החלו גם בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר ללמד יותר שיעורי אמונה וגם לשלוח לא מעט מתלמידיהם לשירות מלא. את אותם דברים שהם טענו כלפינו לפני שלושים שנה הם אימצו בשתי ידיים.

עולם התורה הפנים שהנוער הדתי צריך לקבל אחריות לצבא, וכן שעם ההתמודדות התרבותית שיש היום צריך ללמוד יותר אמונה. לכן היום ההתנגדות למכינות לובשת פנים אחרות. לא אומרים לנוער: "אל תלכו למכינה כי לא לומדים שם די גמרא" או "כי מחנכים שם לצבא מלא"; היום אומרים להם: "אל תלכו למכינה כי לא לומדים שם ברצינות".

מצד אחד זה משמח אותי. אני נגד מונופול, וקנאת סופרים תרבה חכמה, ובעיקר טוב שיש עוד הרבה בתי מדרש שמעודדים תלמידים ללכת לצבא מלא וגם מלמדים אמונה. זה ודאי עסק חשוב. השאלות היחידות הן אם הם עושים את כל ההכנה הנדרשת וגם אם הם מקפידים ללוות את בוגריהם לאורך כל השירות הצבאי אף על פי שהם מפוזרים בכל הצבא ולא מרוכזים במחלקת בני"ש.

רוב הרבנים בישיבות התיכוניות הם בוגרי ישיבות הסדר, והם בטוחים שהדרך שעשו היא הנכונה ביותר, וכך הם משכנעים את תלמידיהם. אם התלמיד רוצה ללכת לצבא מלא, הם משכנעים אותו בכל זאת ללכת לישיבת הסדר לשנה או לשנה וחצי ורק אז להתגייס לצבא. זה ההסבר לנתון שפורסם בכתבה בשבוע שעבר, שלפיו רק 47 אחוזים מתלמידי ישיבות ההסדר עושים את מסלול ההסדר המקוצר.

הישיבות התיכוניות נשענות על דוגמאות של מכינות שהלימוד שם באמת אינו רציני – מכיוון שהן פונות לקהל אחר – כדי לשכנע את תלמידיהן שההכנה האמתית לצבא נעשית בישיבות ההסדר.

אכן, אני סבור שיש כמה מכינות שצריכות לעשות חשבון נפש על ההתפשרות שלהן, שמגיעה לפעמים לקיצוניות מוגזמת. אולם כשהם מתווכחים אתי בעניין אני שותק, כי באמת אין לי ניסיון עם הנוער שהם מתמודדים אתו. משום כך, אגב, חלום חיי הוא להקים שלוחה לנוער כזה, מארגון 'מעגלים' ומתיכונים, כדי להראות שאפשר לעשות אתו גם משהו אחר.

עניין של אווירה

הטענה היחידה שאיני יכול להתחרות בה היא טענת האווירה. ברור שבישיבה שיש בה תלמידים בשיעורים גבוהים ואברכים מבוגרים תהיה יותר אווירת לימוד, יראת שמים ואהבת תורה.

ואולם השאלה שצריך לשאול היא אם מה שבונה את האדם הוא האווירה או תובנות עמוקות בנוגע לנושאים שהוא הולך להתמודד אתם. ברצוני לטעון שאצל רוב האנשים ההכנה המנטלית לצבא חשובה יותר מהאווירה שהם נמצאים בה בשלב שהם לומדים תורה, מכיוון שלאחר כמה חודשים בצבא האווירה נעלמת ועל הבחור להתמודד עם שאלות נוקבות על פלורליזם, על חיי אדם לעומת שטחים, על טקסים דתיים וכדומה. האם בישיבת הסדר הוא לומד להתמודד עם הקושיות שמעלה העולם החילוני? האם בישיבות שנכנסו בהן שיעורי אמונה לומדים את הסוגיות בשיטתיות?

בנתוני הכתבה התפרסם כי 26 אחוזים מתלמידי ישיבות ההסדר מתגייסים במהלך השנה וחצי הראשונות ללימודיהם, ועוד 8 אחוזים מחליטים להישאר בצבא. השליש הזה למד במשך שנה וחצי שני סדרי גמרא לפחות, ובקושי נשאר לו זמן ללימוד אמונה. האם כך כדאי לשלוח אותם לשלוש שנים בצבא או יותר? האם לא עדיף שיהיו שנה וחצי במוסד שמכין לצבא בכל המישורים?

אני מתמודד היום עם העובדה שנוער איכותי בעל פוטנציאל מנהיגות, שהיה צריך לבוא לעלי, הולך לישיבות הסדר ולישיבות גבוהות. אמנם הביקוש אצלנו עדיין גדול מההיצע, אבל לפני עשרים שנה הייתי מקבל אחד מארבעה שבו"שים, ואילו היום אני מקבל אחד משניים או שניים וחצי. להערכתי, רוב השבו"שים שאינם מגיעים אליי מצאו את עצמם בישיבות הסדר ובישיבות גבוהות.

מה מסוכן יותר מיתושות האנופלס

מכל מקום, הגיע הזמן לקומה נוספת. כשקראתי בילדותי על ייבוש הביצות בחדרה התלוננתי לפני אמי שלא הותירו לי שום ביצות לייבש. היא הרגיעה אותי ואמרה: "אל תדאג, יהיה לך מה לעשות".

אמא צדקה. הביצות שיש היום במדינת ישראל מסוכנות הרבה יותר מביצות חדרה. יתושי אבדן הזהות היהודית והציונית העוקצים אותנו כל העת מסוכנים הרבה יותר מיתושות האנופלס. מי אמור לייבש את הביצות האלה?

המהלך הראשון של עלי היה קבלת אחריות לצבא ולימוד אמונה, ואת זה הצלחנו להשריש בציונות הדתית בשלושים השנים האחרונות. בשלושים השנים הבאות אני רוצה לעסוק בהכשרת אנשים שמוכנים לעשות יותר מארבע שנות צבא, אנשים שמוכנים לתת חמישים שנות קריירה בכל מערכות הציבור שנאבקות על פניה של מדינת היהודים.

זה כבר מיזם מסובך יותר. השנה למשל קיימנו בשנה ב' סדרת ימי לימוד במכללה למדינאות בירושלים. התלמידים שמעו הרצאות ברמה אקדמאית על דרכי התנהלות המנהל הציבורי, מהן הבעיות ואיך אפשר להתמודד אתן.

קל להיאבק בחיזבאללה: הכול ברור, יש שחור ויש לבן. קל לייבש את ביצות חדרה: יתושות האנופלס הן האויב וצריך להשמידן. מורכב להיאבק על דמותה של מדינת היהודים, כי יש מדינה קיימת ויש בה אנשים שחלקם מסכימים עם דעותינו וחלקם לא, אבל כולם אחים אהובים שאנו רואים בהם שותפים בתחיית עם ישראל בארצו. איך יוצרים תהליכים בידידות, באהבה, בשמירה החשובה על המסגרות הממלכתיות, בנאמנות ובאחריות? זוהי משימה מורכבת וקשה ואנחנו רוצים להתמודד ולהצליח בה.

כמובן, אני לא מאמין בשום תהליך שהתורה אינה לב העניין בו. לכן ממשיכים ללמוד אצלנו בכל סדר בוקר גמרא בעיון ברמה גבוהה; לכן כל תלמיד לפני גיוסו אמור לסיים בבקיאות לפחות ארבע או חמש מסכתות; לכן אחוז גבוה מתלמידינו לומדים ש"ס משניות; לכן אנו מרבים ללמוד אמונה ולגבש השקפת עולם ממקורה של תורה. אך מטרת העל היא להיאבק על דמותה של מדינת היהודים מכוח התורה הקדושה.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם