הסטייליסטית

m 13 abu

אשר בן אבו

זה היה ליל קיץ חם, כזה ששום דבר בו לא קורה, למעט סדנת סטייל ואופנה אצלנו בבית ללא אפשרות לערער בערכאות הגבוהות למשפט ולצדק, דהיינו אשתי. הבנות לבית חמותי התכנסו אצלנו לחגוג יום הולדת לגדולה שבהן, וכך יהיה. תפתח את הערב סטייליסטית שתרביץ בבנות את מוסר היופי והחן, ותסגור את הערב עוגת יום הולדת עתירת קלוריות שתסטור את המציאות על פניהן כמו המלאך במעי אִמן.

ואני? המוליך והמביא והמנדנד והמאכיל, את הילדה כמובן. הסטייל שלה הוא "האגיס" באירועים מכובדים. אמנם הערב היא רק "זרקה על עצמה איזה טיטול של טיטולים", אבל אני מכיר אותה ויודע שהיא בחרה מראש את המראה הזרוק כדי לנקר עיניים.

זה לא שהקשבתי בכוונהאבל כשאתה שומע "לחלקנו צורת אגס לחלקנו צורת תפוח", אתה מוכרח לדעת מה חלק לך הבוראלא ככהאז הצצתי רק לשנייה מפתח הדלת ושאלתי את הגורו האם יהיה נכון לומר שאני צורת דלורית

אז הבנות משננות היטב את דברי הגורו - "לכל אחת יש מותן, אתן רק צריכות למצוא אותו", ואני בחדר הסמוך לוחש לקטנה באוזן "כשתגדלי כבר לא יהיו סטייליסטיות מתוקה שלי". אבל עמוק בלב אני יודע שזה שקר.

תראו, זה לא שהקשבתי בכוונה. אבל כשאתה שומע "לחלקנו צורת אגס לחלקנו צורת תפוח", אתה מוכרח לדעת מה חלק לך הבורא, לא ככה? אז הצצתי רק לשנייה מפתח הדלת ושאלתי את הגורו האם יהיה נכון לומר שאני צורת דלורית.

"אבו תיכנס מיד לחדר! זה לא צנוע! אנחנו מדברות על כריות לכתפיים פה!". עליי היו כולנה. תורה היא וללמוד אני צריך!

אז אני ממשיך עם הקטנה "ידיים למעלה על הראש על הכתפיים", ומבחוץ מרעימים התותחים "מה אלו הכתפיים השמוטות האלו! תזדקפי!". מבלי משים אני מתיישר קמעה. מה שבטוח. "חצאית מעל הבטן! מעל!". נדמה לי ששמעתי בכי חנוק. אני חייב לצאת ולהזהיר אותן שהבל היופי, אבל איך אצא ככה עם המכנסיים הצרים מדי האלו שלחלוטין מבליטים לי את השומן הצִדי.

"לא משנה איך את נראית, השאלה היא איך את חושבת שאת נראית!". אז למה שילמנו לסטייליסטית, אני תוהה, בעודי מסיים שיוף אחרון של הציפורן בבוהן. עכשיו התור של כל אחת לספר מה היא אוהבת בעצמה. "המרפק", ממררת אחת. "אוזן ימין", מצליחה השנייה למלמל משהו. "בגדול הפרצוף פצצה וביד ימין יש לי קיבורת מהפנטת", מצאתי את עצמי אומר במרכז המעגל הנשי.

האישה לקחה אותי לדיבור צפוף בחדר. היא הציעה שאנסה לקשור את עצמי לכיסא, מיד אחרי שאסיר את המייק-אפ עם אצטון או ציאניד אני כבר לא זוכר. מה יעשה הילד ולא ימרח.

הגיע החלק האחרון והסופי של הטיפול, שבו עוברת כל אחת ואחת על פני עיניה הבוחנות של הגורו, כבקרת רועה עדרה, והיא בוחנת אותה כליות ולב אבל בעיקר מותן וצפיפות עצם הבריח, וגוזרת את דינה מהיום ואילך. "את! נמוכה מדי! להדגיש גבות! הבאה בתור! את! מעוינת מידי! להדגיש קורקבן! את! גבשושית מדי! הנה כרטיס הביקור שלי, דברי אתי בפרטי".

ובהגיע, תור אבו, בן אביחיל, דוד מרדכייי, ויבהל את תמרוקיו ואת מנותיו של אשתו מחדר הנשים. ויהי אבו נושא חן בעיני כל רואיו. "אני כאן! חרצי את דיני גורו נערץ!". כבוד הסטייליסטית התבוננה בי מלמעלה עד למטה, ולא מצאה בי מתום. "אני תלמיד טוב אני, הא?" אמרתי לה, "תראי איך המכנס מעל המותן, והגזרה העגלגלה שלי למטה מוסווית באמצעות עגלגלות הכתפיים שלי למעלה, פרגולה למטה פרגולה למעלה". "אין ספק", היא ענתה, "הצלחת להסוות את כל הפגמים שלך, ויש לא מעט", הוסיפה ברגישות. חייכתי מלוא שיניי וחשפתי חתיכת פטרוזיליה ענקית שישבה לה שם מתחילת הערב.

לתגובות והצעות יופי: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משל המערה

  הטור של אבינועם הרש...

על נבואות ורעידות אדמה

  מאמר מאת הרב יואל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם