משל המערה

3 hersh
 

אבינועם הרש

 

אחרי שבועיים במערה בתאילנד חולץ בשעה טובה הילד האחרון. כל ההתרחשות החלה ב-23 ביוני, כאשר נכנסו 12 שחקני קבוצת הכדורגל 'חזירי הבר', נערים בני 11–16, לטייל ב'תאם לואנג', במערה שאורכה עשרה קילומטרים ומכונה 'המבוך', אף על פי שידעו שעונה זו מועדת לשיטפונות.

 

ואכן, בעודם מטיילים במערה הציפו אותה גשמי מונסון ודרכם החוצה נחסמה. לאחר כתשעה ימי חיפוש ומאמצים מרובים במיוחד של צוותים מתאילנד (מחלץ אחד איבד את הכרתו ומת), בשיתוף מתנדבים וצוללנים מהעולם, מצאו שני צוללנים את כל הנערים הנעדרים חיים בשטח יבש בעומק המערה. המילים הראשונות שאמרו להם הנערים היו: "איזה יום היום? אנחנו רעבים".

 

לאחר שניסתה ממשלת תאילנד להציל את הנערים על ידי שאיבת מים ונכשלה עקב גשמי המונסון הרבים שהוסיפו לרדת, נשקלה אפשרות של חילוץ הילדים בצלילה, אולם מאחר שהם אינם יודעים לשחות דחו מומחים אפשרות זו. חילוצם המלא של הנערים הושלם רק ביום שלישי אחר הצהריים.

 

*

 

הנה וידוי אישי: כשנחשפתי בפעם הראשונה לידיעה על הנערים הייתי בדיוק באמצע אחד ממשחקי הפתיחה של המונדיאל. הבנתי את התמונה: נערים לכודים וחשש כבד לחייהם. אבל תכלס, זה לא ממש עניין אותי כי ברגע הבא כבר הייתי נתון כולי למה שהתרחש על כר הדשא ולמתח הגדול אם ארגנטינה תצליח לנצח את ניגריה או לא.

 

מנגנון ההדחקה התגלה אצלי בשיא תפארתו: מה אני צריך עכשיו לדאוג לנערים שבחיים לא שמעתי עליהם? גם ככה אני חי בישראל, לא בדיוק המדינה הרגועה בעולם, אז שנתחיל לייבא את הצרות והפחדים של מדינות אחרות? מה אנחנו, תאילנדים?

 

*

 

ואז נזכרתי שבהרבה מקרים שקורים לנו כאן במדינה, באסונות או בפיגועים או בכל אירוע נורא אחר שקשור לאזרחים וליהודים, אני נוהג להסתכל ולבדוק ולראות עד כמה אתרי החדשות בעולם עוקבים אחרי מה שמתרחש כאן, ורק אנטישמים מגעילים וחסרי אנושיות וסולידריות חברתית כמוהם מסוגלים להתעלם באופן מביש כל כך ממהומת האלוהים הישראלית ומהמתח הרב ששורר כאן. כאילו, אין להם אלוהים? במקום לסקר את המשבר בישראל הם דופקים לי תמונה של המעבר של לברון ג'יימס? את מי זה מעניין בכלל? וזה באמת יותר חשוב להם מאתנו?

 

ושוב ושוב עולות השאלות הנוקבות האלה, מעמידות מולי מראה ושואלות אותי: תגיד, מה אתה כועס כל כך על העולם שמתעלם ממה שקורה בישראל כשאתה יודע שאתה מתעלם ממה שקורה בעולם?

 

*

 

ומנגד החלו להגיע עוד ועוד תמונות של צוותי הצלה ושל צוללנים מכל הגלובוס שמתאספים על דעת עצמם ועוזבים הכול כדי להציל את הנערים האלה, מתוך מודעות לגודל הסכנה ולידיעה שבכל רגע נתון המערה הזאת יכולה להיות המקום האחרון שיראו בעולם הזה, ובכל זאת, למרות הכול, הם ממשיכים לצלול ולשחות ולהוכיח שמותר האדם מן הבהמה, והחיות שמעבר למילים היא יכולת הנתינה וההקרבה הזאת שאין לה הסבר רציונלי, מאחר שהנערים האלה אפילו אינם קרובים שלהם.

 

והמראות האלה, הספוגים באנושיות המתפרצת הזאת, הם מהתמונות המרהיבות והמפעימות ביותר שיש לעולם שלנו להציע, יפים לא פחות משקיעה קסומה או מאם שמביטה בפעם הראשונה בילד שלה.

 

ובעולם שכל כך הרבה מעשי הרס וחורבן ומוות ורוע ממלאים אותו בזמן האחרון, איזה כיף ואושר גדול לחזות בסוף הטוב הזה ובנערים שיצאו מאפלה לאור גדול והזכירו לנו דרך ההיחלצות שלהם שיש עוד חלקים נרחבים באנושות שעדיין מאמינים שלמרות הכול אין כמו טעם החיים. ואולי זה גם המקום להיקש אישי לכל אחד ואחת מאתנו השקועים במערות שלהם, שבסוף עוד יהיה טוב.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם