"ליברליות צמודה למוסר התורה"

8 amnon
"ליברליות צמודה למוסר התורה"
אי אפשר לומר שפרופ' אמנון שפירא שינה את עמדותיו כי הוא עדיין רואה את עצמו ליברל תורני, בעד תנועת נוער מעורבת וקופץ מכל מה שמריח לו כתפיסה חרדית, ובכל זאת גם הוא מודה שהשנה האחרונה חידדה אצלו כמה דברים * המזכ"ל המיתולוגי של בני עקיבא, איש הקיבוץ הדתי ויהיה מי שיאמר אף דמות דיוקנה של הציונות הדתית הליברלית – מבקש לדייק מחדש בכל צירי הוויכוח הפנים-ישראלי – החל מערכי המשפחה שהתערערו ועד לחמלה הפסולה שנפלה בה החברה הישראלית בעסקת גלעד שליט * מה שבטוח הוא שהאנרגיה הקומונרית שבה הוא שוטח את משנתו הרהוטה, מזכירה שפרופ' אמנון שפירא עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו בציבוריות הישראלית

איתמר מור

לפני שלושה חודשים בערך, בתפילת השחרית של שבת פרשת "בהר", התכבד החבר אמנון שפירא בעליית מפטיר ובקריאת ההפטרה בבית הכנסת של קיבוצו, טירת צבי. פסוקי ההפטרה בפרק ל"ב בירמיהו מתארים את הציווי על ירמיהו לקנות שדה מיד חנמאל בן דודו, וזאת אף שברור כי העיר עומדת ליפול בידי הבבלים. שפירא, פרופסור לתנ"ך ומחשבת ישראל באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת אריאל, השתנק לכל אורך קריאת ההפטרה. כשהִגיע לפסוקים: "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת... הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ... וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה: וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אֱ-לוֹהִים קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים", פרץ שפירא בבכי שכמעט מנע ממנו לסיים את הקריאה. לאחר אמירת בִּרְכוֹת ההפטרה, ולעיני המתפללים, חברי הקיבוץ המשתאים, מיהר לצאת מבית הכנסת. מיהרתי לצאת אחריו, ונדרשו לי כמה דקות טובות להשיג את המזכ"ל המיתולוגי של "בני עקיבא", בן ה-83. כשראה אותי, תפס בכתפי, עיניו דומעות, ואמר לי: "אתה שמעת, איתמר, את 'עוד ייקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת'? זה הרי התקיים בנו ממש! אז איך ייתכן שישנם אנשים בעולם הטוענים שאין א-לוהים?"

מן הסתם, ישנם אנשים שהסיפור המתואר לא מתיישב אצלם עם תדמיתו הכביכול ליברלית של פרופ' אמנון שפירא, אחת הדמויות היותר צבעוניות בציונות-הדתית. שפירא, ששימש פעמיים בתפקיד מזכ"ל "בני עקיבא", התקבע בתודעה הציבור לאורך השנים כסמן ליברלי של הציונות הדתית. הוא מרבה לבקר מגמות התחרד"לות ומתנגד להפרדה מגדרית בפעולות תנועת הנוער. הוא התבטא בעבר כמה פעמים נגד רבנים שהורו לחיילים לצאת מאירועים שהייתה בהם שירת נשים. שפירא נחשב גם למבקר חריף של הציבור החרדי, בין היתר בשל התנגדותם לתרומת איברים, ההימנעות מעבודה וכמובן בשל התנגדותם לגיוס. על אף גילו המתקדם, שפירא ממשיך להרצות ולהשתתף בכנסים בארץ ובחו"ל. מזגו המתלהב מזכיר עד היום קומונר בבני עקיבא, הרבה יותר מפרופסור נְשׂוּא פנים. אפשר לאהוב את אמנון שפירא, ואפשר להסתייג ממנו. אך להתעלם ממנו לא תוכלו.

שפירא לא מתבטא רק בסוגְיות פנים-מגזריות. הוא מרבה לכתוב בעיתונות בסוגיות חברתיות, פוליטיות ודתיות. מאמריו מתאפיינים בישירוּת, וּלְעִתִּים ציניות. הוא גם לא 'עושה הנחות' לעמיתיו מן האקדמיה, המשתמשים במעמדם ובתואריהם כדי לקדם ולהפיץ דעות שמוציאות אותו מהדעת, לדבריו. לפני חודשיים היה זה פרופ' יובל נח הררי שהוציא את שפירא משלוותו לאחר שקרא מעל דפי 'הארץ' לאימוץ מניפסט חילוני, "מכיוון שלדת אין מה להציע" (הרחבה על העניין בהמשך הכתבה). לפני שלושה שבועות הכעיס פרופ' ניר גוב ממכון ויצמן את שפירא, לאחר שפרסם קריאה לחרם על אוניברסיטת אריאל בטענה ש"היא מפלה ערבים".

"הציבור לא שמע על הסיפור האחרון, כי הדברים פורסמו בפורום סגור של האקדמיה, שחברים בו כל המרצים באוניברסיטאות, אך גם כך יש בו אלפי משתתפים", הוא מספר. "רוב הזמן היחידים שמדברים שם הם שמאלנים. הימנים שותקים משום מה. אני לא יכולתי לשתוק כשקראתי את השקרים של ניר גוב. עניתי לו במאמר תגובה שהטלתי עשרה ספקות בטיעוניו. בניגוד לפרופ' גוב שזרק האשמות על 'כיבוש', כביכול, הבאתי שורה של משפטנים מהעולם המראים שיהודה ושומרון אינם שטח כבוש מבחינת הדין הבינלאומי. בין היתר כתבתי שם שאני אדם דתי ובבסיס אמונתי מונחת תרבות המחלוקת של חז"ל. אין לי בעיה עם ביקורת או עם מחלוקת, כל עוד מַצִּיגִים נתונים מלאים, וכן את הדעה המנוגדת. אבל קביעה פסקנית וחד-צדדית כזאת משמאל? להטיח דברים בלי להוכיח אותם?"

"בחוקי חמורבי – מי שלא הסגיר עבד בורח, דינו היה קשה, ולעתים מוות. באנגליה הוויקטוריאנית ובארה"ב הדמוקרטית של המאה ה-18 הסגרת עבדים הייתה חובה אזרחית. אבל, אלפי שנים לפני כן באה תורת ישראל וקבעה: 'לא תסגיר עבד אל אדוניו... עמך ישב בקרבך, בטוב לו, לא תוננו'. כל מילה בפסוק הזה מדויקת. אני קורא את הפסוק הזה, ופסוקים אחרים דומים, והם ממלאים אותי רִגשה: תורת ישראל מול כל העולם במוסריות הגבוהה שלה"

 

שני סוגים של כבוד

אולם הרבה יותר מפוליטיקה, הנושא העיקרי שמעסיק את שפירא בשנים האחרונות הוא דווקא אמוני-תיאולוגי. לדבריו, בשנים האחרונות - דווקא דרך מחקריו וכתיבתו האקדמית - הוא נחשף לעומק המחשבתי של הדת היהודית ושל תורת ישראל.

"אפשר לומר שהיה לי מזל שהעיסוקים המחקריים שלי באוניברסיטה הלכו יד ביד עם הדברים שמעניינים ומשמחים אותי", הוא אומר. "אני מזכיר את העובדה הזאת משום שלא מדובר בעניין מובן מאליו. פרופסור לביולוגיה יכול לאהוב ביולוגיה, אבל לרוב אין לחומר הנלמד או הנחקר קשר ישיר לחייו האישיים והציבוריים. לעומת זאת, התנ"ך, התלמוד והיהדות בכלל, לא מפסיקים להעניק לי חיים ושמחה של עיסוק בענייני הציבור. כשנה ומחצה זה נובע מהטיפול העמוק בשורשי הדמוקרטיה ביהדות. התחלתי לעסוק בנושא כבר לאחר רצח רבין, כשבציבור נוצרה האשמה קולקטיבית שלפיה ליהדות ולדת אין קשר לערכים דמוקרטיים. פרסמתי אז את הספר 'דמוקרטיה ראשונית במקרא', ולפני שנה נתבקשתי לכתוב את הערך 'דמוקרטיה מקראית' לאנציקלופדיה העברית החדשה באינטרנט (הוצאת שוקן, בעריכת פרופ' אסא כשר). ההזמנה הזאת לכתיבה הֵניעה אותי לצלול שוב לעומק הנושא. הפרספקטיבה החדשה שקיבלתי בעקבות ההעמקה המחודשת גורמת לי עד עכשיו כמעט לתחושת אופוריה".

באיזה מובן?

"במובן של ההכרה הפנימית, שיסודות העולם האוניברסליים הקרויים 'ליברליים', יסודם בתורה ובמסורת היהודית. שתורת ישראל היא הבסיס למוסר האנושי, ובוודאי זה הקרוי 'מערבי', שלעתים מנסה להיראות נאור יותר מהיהדות.

"פרופ' רות גביזון, שיסדה את האגודה לזכויות אזרח, היא דוגמה מייצגת לאישה חילונית ליברלית, הטוענת בפומבי כי 'יסודות המוסר וזכויות האדם האוניברסליים שאובים מן היהדות'. מדובר כאן באמירה שהיא משנה מציאות, משום שהיא עומדת בבסיס הוויכוחים שבשנים שחלפו מפלחים את החברה הישראלית, כמו עתיד יהודה ושומרון, היחס למסתננים ומבקשי המקלט, זכויות הפרט אל מול זכויות הכלל, הגדרת המשפחה והקהילה ועוד נושאים. בעומקם, הוויכוחים הללו מתנהלים בין מי שרואים בדת ובמסורת עניין לא רלוונטי, מצומצם, פנאטי ו'לאומני', למי שלא רק חושבים את ההפך אלא אפילו מוצאים בדת ישראל את היסודות האוניברסליים לזכויות האדם. גם פרופ' שמואל הוגו ברגמן ז"ל (מהאוניברסיטה העברית, שזכה פעמיים ב'פרס ישראל'), שלא היה אורתודוקס, טען בתוקף כי היהדות היא הבסיס לדמוקרטיה, והדבר טמון בפסוק 'ויברא א-לוהים את האדם בצלמו'.

"בולט במיוחד ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. לאחרונה, בכתב העת 'השילוח', התפרסם מחקר של דב אלבוים על השאלה מדוע המילה 'דמוקרטיה' איננה מופיעה במגילת העצמאות. מצוין שם שמדינת ישראל היא מדינה 'יהודית', ואף לא פעם אחת מצוין שהיא 'דמוקרטית'. מחקרים חשפו כי בשבועיים שקדמו להכרזת המדינה עברה המגילה גלגולים שונים. בלילה האחרון שלפני הכרזת המדינה, הנוסח הסופי הִגיע לשולחנו של בן גוריון, והוא הוציא מן המגילה את המילה 'דמוקרטיה', ונוסח זה, האחרון, אושר בידי מועצת העם. בן גוריון הסביר את החלטתו בנימוק כפול: ראשית, טען, ברגע שכתוב במגילה שמדובר במדינה יהודית – ממילא היא גם דמוקרטית. מדינה יהודית היא מדינה של זכויות לגר, ליתום ולאלמנה; מדינה שבה 'חוקה אחת תהיה לכם ולאזרח הארץ'. בן גוריון אמנם היה יהודי שלא שמר שבת כהלכתה, אבל הכיר את היהדות בפרספקטיבה נכונה של הנצח.

"והיה לו גם נימוק שני, קריטי: המושג 'מדינה יהודית' מֵעיד לא רק על היות המדינה 'מדינה דמוקרטית', אלא שה'דמוקרטיה' של התורה עולה בערכה המוסרי העמוק על זו המערבית, ולכן השמיט את המונח 'דמוקרטיה' בכלל, כדי להרחיק אותה מה'דמוקרטיה' המערבית, הליברלית. זה חידוש גדול, ובשנה החולפת אני מגלה עד כמה בן גוריון צדק, וכי במקורות היהודיים יש דברים שאין להם אח ורע בעולם".

אתה יכול להדגים את זה בנושא מסוים?

"הנה למשל המונח 'כבוד האדם'. אפשר לכאורה לטעון שזה מונח זר, של התרבות המערבית, שאינו קיים בתורה. אבל טענה זו שגויה מיסודה. באנגלית אנחנו מוצאים שתי הוראות שונות ל'כבוד': Respect ו-Dignity. המילה הראשונה מתייחסת לכבוד נרכש, כלומר כבוד שנחלק מתוקף תפקיד או מעמד. לקטגוריה הזאת נכנס הציווי 'כבד את אביך ואת אמך', הכבוד למורה, לרב, לשופט וכיוצא באלה. המונח השני מתייחס לכבוד לאדם באשר הוא אדם, או מה שחז"ל כינו 'כבוד הבריות'. המונח החז"לי כבוד הבריות נטבע הרבה לפני המונח המודרני כבוד האדם, והוא מדויק ועמוק. הוא מדבר על כבוד הבריות כולן, וללא יוצא מן הכלל.

"דוגמה לכך נמצאת ביחס לנשים בעת מלחמה. בכל העולם, כולל זה המערבי של ימינו, נשים בַּאֲזוֹרֵי לחימה הן הראשונות שנפלו קרבן לאונס. ואילו התורה, כבר לפני אלפי שנים, מצווה על 'אשת יפת תואר' וקובעת: 'וחשקת בה – והייתה לך לאישה'. כשהתורה כותבת 'וחשקת בה' אנחנו מבינים היטב למה היא מתכוונת, ולכן היא מזהירה ומכתיבה: 'והייתה לך לאישה'. הפילוסוף פרופ' מייקל וולצר מאוניברסיטת פרינסטון רואה בפרשה זו בסיס לתפיסת כבוד האדם, שהרי גם כשמדובר על נוכרים או על נשים, תורת ישראל שמה בחזית את הערך של כבוד האדם.

אפשר ללמוד זאת גם מהיחס לבעלי חוב בתורת ישראל (כאן מציין שפירא כי הוא מסתמך על עבודת הדוקטור שכתב הרב פרופ' מנחם אלון ז"ל לפני כארבעים שנה). בכל התרבויות העתיקות ועד הזמן החדש, אדם בעל חוב שאין לו מִנַּיִן להחזיר – מושלך לכלא או נמכר לעבד. כך היה נהוג ביוון, במצרים, ברומא, באשור ובבבל, ובכל העולם כולו; הייתה רק דת אחת שקבעה כי אין רשות לשלול את חירותו של האדם או לפגוע בו לרעה על רקע חוב כספי, וזו הדת היהודית.

"דוגמה נוספת היא האיסור להסגיר עבד אל אדוניו. בחוקי חמורבי (קודקס חוקים שנכתבו בבל לפני כ4,000 שנה, א"מ) – מי שלא הסגיר עבד בורח, דינו היה קשה, ולעתים מוות. באנגליה הוויקטוריאנית ובארה"ב הדמוקרטית של המאה ה-18 הסגרת עבדים הייתה חובה אזרחית. אבל, אלפי שנים לפני כן באה תורת ישראל וקבעה: 'לא תסגיר עבד אל אדוניו... עמך ישב בקרבך, בטוב לו, לא תוננו'. כל מילה בפסוק הזה מדויקת. אני קורא את הפסוק הזה, ופסוקים אחרים דומים, והם ממלאים אותי רִגשה: תורת ישראל מול כל העולם במוסריות הגבוהה שלה.

גם בקשת השלום - מי בעולם העתיק ביקש שלום, כשיטה? כשהֵקימו את האומות המאוחדות אחרי מלחמת העולם השנייה, חיפשו היגד או פסוק של תביעה לשלום כדי לחרות אותו על קיר הבניין, ולא מצאו פסוק כזה בשום דת. לא באסלאם ולא בנצרות, אלא רק בתנ"ך, בספר ישעיהו: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". התורה היא אפוא המקור לערכי החירות, כבוד האדם, השוויון והחופש, אבל לעתים אנחנו מרגישים נחותים מול המוסר המערבי. בן גוריון מן הסתם לא הכיר את כל הדוגמאות שהבאתי, אבל הוא היה גאון מצד האינטואיטיביות שאפשרה לו לחוש את כל זה".

ערך נעלה ויחסי ציבור גרועים

אם בשלב הזה חלקכם מרימים גבה לשמע הדברים הללו, שלכאורה לא מסתדרים עם תדמיתו הליברלית של שפירא, אתם לא לבדכם. מתברר כי דמותו של אמנון שפירא מורכבת ואיננה מתכתבת בהכרח עם הרושם שנוצר כשקוראים את מאמריו המתאפיינים לא פעם בישירוּת ובאמירות פרובוקטיביות. הוא עצמו איננו מופתע מהדיסוננס המתואר. "אני יודע שבחוגים דתיים מסוימים טוענים כלפיי שאני אדם 'ליברלי'. הם כנראה מתכוונים למשהו לא חיובי, אבל חשוב להזכיר שמבחינה אטימולוגית, המילה ליברליות נובעת מ-Liberty בלטינית ובאנגלית, כלומר חופש. מבחינה זו אני אכן אדם ליברלי, שהרי תורת ישראל היא זו שהביאה לעולם את רעיון החופש.

"הרב סולובייצ'יק באיש האמונה הבודד מסביר שהחופש טמון ביכולת הבחירה של האדם, ואפילו לומר לקב"ה בכל רגע נתון כי הוא איננו רוצה לקיים את מצוותיו. והראי"ה קוק קובע: 'היצירה הרוחנית חופשית היא, אינה מתחשבת עם שום דעה ושום השפעה, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה' (שמונה קבצים, א, תרח). האמירה 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' מתפרשת אצלי אפוא בצורה רחבה, ולפיה 'לעסוק' פירושו 'לבחור'. לכן בעבורי אדם דתי הוא אדם שבוחר כל הזמן מחדש. אני מאמין שעצם הרעיון היהודי הוא הבחירה, ובחירה איננה אפשרית אם אין חופש. מהבחינה הזאת אני אכן אדם ליברלי".

ליברליות היא ערך שעומד בפני עצמו?

"חס ושלום. מה שעובר בשנים האחרונות על אירופה המוצפת במהגרים מוסלמים מוכיח זאת. גרמניה, שוודיה ועוד ארצות אירופיות רוויות מהגרים מוסלמים, היום אסור לפרסם נתונים רשמיים על פשיעה שמקורה במהגרים, כדי לא לפגוע ב'זכויות הפרט'. אנחנו לא מדברים על פגיעה ברכוש או על גנבות, אלא על מקרי אונס ורצח שמוסתרים בשם ערכי הדמוקרטיה. הגישה הזאת מנומקת תחת הכותרת 'ליברליות', אולם בפועל מתברר שכאשר שמים את זכויות היחיד מעל הכול מקבלים את ההפך הגמור: טוטליטריזם והרס החברה. תורת ישראל, לצד הערכים המוסריים הדואגים ליחיד ולאדם, הצמיחה גם את האוניברסליות והקהילה. אברהם אבינו הוא 'אב המון גויים', כלומר חלק ממקבץ לאומי, אולם בה בעת הוא גם 'עברי', העומד מעבר אחד של הנהר וכל העולם מן העבר האחר.

"אין דבר הרסני יותר ממציאות כביכול 'ליברלית' שהכול בה דוברים 'שפה אחת ודברים אחדים'. זוהי ליברליות המביאה לפשיזם. אירופה הולכת ונגמרת לנגד עינינו בדיוק בגלל העניין הזה. תורת ישראל מלמדת כי עמים, גבולות וטריטוריה הם עניינים לגיטימיים. הלגיטימיות הזאת הולכת ונשחקת בשמאל, הטוען שכל 'לאומיות' היא ממילא 'לאומנות', ובמקרה של הוויכוח הפנים-ישראלי מוסיפים לכך גם את האמירה השקרית כי כל דתיות היא לאומנות".

אתה מדבר על ליברליות כפועל יוצא מהיהדות, אבל לדת יש יחסי ציבור לא כל כך מוצלחים בעניין הזה. היא אפילו מצטיירת כמי שמדכאת חופש.

"פרופ' יובל נח הררי, מחבר רב המכר 'קיצור תולדות האנושות', פרסם לפני חודשיים מאמר ב'הארץ' שבו הוא קורא לחילונים להחיל על עצמם 'מניפסט חילוני' כי בדת היהודית אין ערכים. הסעיף השלישי במסמך המגוחך שהוא חיבר מדבר על 'חמלה'. כלומר, שערך ה'חמלה' ישויך לחילונים, הואיל ובדת ישראל, כידוע, אין חמלה, כי הכול שם רק חוקים. באותו יום שבו קראתי את המאמר שלו התקיים פה בעמק ערב של המועצה לכבודם של עשרה תורמי כליות מהיישובים מסביב. אמנם יש בעמק המעיינות לא מעט קיבוצים דתיים, אבל אנחנו מיעוט, ורוב תושבי העמק הם חילונים. חבר שהיה בערב הזה סיפר לי שעל הבמה התברר במפתיע שכל עשרת התורמים הם דתיים. והרי 'בדת אין חמלה'... לא מפתיע באותה מידה לגלות שרוב משפחות האומנה בישראל הן דתיות, כי 'בדת אין חמלה'. אז אתה אמרת נכון, שמדובר ב'יחסי ציבור לא מוצלחים'".

ומה בנוגע לטענה שלהיות דתי פירושו להיות לאומני?

"מי שאוהב את שפתו ותרבותו ורואה בהן רק טוב ובמקביל רואה בשפות ובתרבויות אחרות רק רע, הוא אכן לאומן. אבל מי שאוהב את שפתו ותרבותו ומוכן לראות דברים טובים גם אצל אחרים הוא לאומי, במובן החיובי, וגדולי ישראל בכל הדורות היו 'לאומיים' כשאמרו 'חכמה בגויים תאמין'. הרמב"ם היה בהחלט 'לאומי' בהערצתו את הפילוסוף הערבי אל-פאראבי ואת סוקרטס היווני. לא היה בהיסטוריה ספר כמו התנ"ך ועם כמו היהודים שהרבו לספר בפומבי על חטאיהם במקום על הצלחותיהם. 'לאומן' לא יכול לדבר על כישלונותיו, אלא רק על הצלחותיו, ולכן יהודי דתי - בהתאם להגדרתו העצמית - אינו יכול להיות לאומני. אדם לאומני לא מסוגל לומר משפט כמו: 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו'. אדם לאומני לא יכול לומר 'אשמנו, בגדנו, גזלנו', כי בתפיסה הלאומנית אין מקום לטעויות.

"אגב, זה גם שורש הוויכוח בינינו לבין ה'פלסטינים'. העולם מאשים אותנו באפרטהייד, בדיכוי ובלאומנות, כביכול. אבל מה עם הפלסטינים? האם הם טעו היכן שהוא לאורך הדרך? האם יש אפשרות שגם הם עשו משהו לא טוב? התשובה שלהם תמיד היא שהם אינם אשמים בכלום. האם שמעת פעם מוסלמי מבקר את עצמו או את לאומיותו? יש כאלה, אבל רק אחד מאלף. טענתם הקבועה היא שהם הקרבן, והעולם הוא זה שאשם; הישראלים אשמים; היהודים אשמים. והנה לך הלאומנות המוסלמית בהתגלמותה".

לפי התפיסה הזאת העימות הישראלי-פלסטיני הוא התנגשות בין שתי תפיסות עולם ולא סכסוך טריטוריאלי?

"ממש כך. העם היהודי הוא אבטיפוס בצורך האובססיבי ולעתים אף המוגזם שלו לשאת על עצמו כל אשמה עלי אדמות, בעוד הערבים הם ההפך הגמור. מבחינתם הם מעולם ולעולם לא יהיו אשמים בדבר".

"פרופ' יובל נח הררי פרסם לפני חודשיים מאמר ב'הארץ' וקרא לחילונים להחיל על עצמם 'מניפסט חילוני' כי בדת היהודית אין ערכים. הסעיף השלישי במסמך המגוחך שהוא חיבר מדבר על 'חמלה'. כלומר, שערך ה'חמלה' ישויך לחילונים, הואיל ובדת ישראל, כידוע, אין חמלה, כי הכול שם רק חוקים. באותו יום שבו קראתי את המאמר שלו, התקיים פה בעמק ערב של המועצה לכבודם של עשרה תורמי כליות מהיישובים מסביב. רוב תושבי העמק הם חילונים, אך על הבמה התברר במפתיע שכל עשרת התורמים הם דתיים. הרי 'בדת, כידוע אין חמלה'"

 

שורש המבוכה

איפה קידוש הליברליות כערך מנותק בא לידי ביטוי במציאות הישראלית?

"אחד המקרים המובהקים ביותר לכך בשנים האחרונות היה עסקת שליט. היהדות הנחילה לעצמה ולעולם את ערך פדיון שבויים, אך גם קבעה ש'אין פודין את השבויים יתר על כדי דְּמֵיהֶן מפני תיקון העולם'. החברה הישראלית עשתה טעות איומה בפרשת גלעד שליט כשנסחפה אחרי האמירה הפופוליסטית שלפיה 'צריך לעשות הכול, אבל הכול, כדי להחזיר את גלעד שליט'. לא רק שזה לא נכון, זו אמירה הרסנית ושקרית מבחינה מוסרית. תורת ישראל היא זו שהמציאה את זכויות האדם, אבל היא זו שקבעה שקיימות גם זכויות לקהילה. יש גם ציבור.

"מקרה גלעד שליט הוא ביטוי לעוול המתרחש כששמים את זכויות היחיד מעל לזכויות הקהילה. היה עלינו לשים כמודל את המקרה של המהר"ם מרוטנברג, שציווה לא לשחררו תמורת דמי הכופר שהושתו על הציבור למען שחרורו. כך עשו היהודים, והוא אף מת בכלאו, ובכך קבע שני עקרונות יסוד: אמנם יש חשיבות גדולה ליחיד ולזכויות היחיד. אבל, כשיש התנגשות, ובוודאי במקרה חירום, הקהילה קודמת ליחיד. היום אנחנו מַכּירים את שמות היתומים והאלמנות שנוספו לעם ישראל בגלל הרוצחים ששוחררו בעסקת שליט. מי אמר שדמו של גלעד שליט סמוק יותר מדמם של כ-15 איש שנרצחו בעקבות שחרורו? מי נתן לממשלה רשות לעשות דבר כזה? האם מי שלא היה יכול להביט בעיניהם של אביבה ונועם שליט כן מסוגל להביט בעיניהם של היתומים והאלמנות ששילמו את מחיר חירותו? אני חושב שהפרשה הזאת היא המקרה הבוטה ביותר למגמה הקיימת בחברה הישראלית, ובעולם המערבי בכלל, שבה בשם הליברליות ממקמים את זכויות היחיד כדבר העליון ביותר; מעל החברה, המשפחה והקהילה. מהבחינה הזאת אני יכול להבין את הפחד של אנשים תורניים או חרד"לים מהמילה ליברליות".

ואיפה זה בא לידי ביטוי בסוגיות שמעסיקות את החברה הדתית?

"בראש ובראשונה במקומה של המשפחה. בשנים החולפות יש קולות הטוענים שהמשפחה בצורתה המוכרת איננה ערך מוחלט, ולכן היא ניתנת לעיצוב או לשינוי. זו אמירה הרסנית שאיננה מקובלת עליי. זה בא לידי ביטוי בסוגיית הלהט"בים. או הטענות כאילו קיים דבר כזה כמו 'משפחה חדשה'. צעירי הציונות הדתית נבוּכים מאוד בסוגיות הללו, לדעתי לא מעט באשמת הרבנים שיצרו נתק בין העולם הדתי והתורה לבין העולם הכללי, כאילו הם עולמות דיכוטומיים. אצל 'הר המור' זה הבולט ביותר, ואצל החרדים בוודאי. החידוש של הציונות הדתית הוא דיבור אל העולם בקול גדול ולא מתנצל, וכחלק של העולם, לא מתוך מיסיונריות, אלא מהכרה ברורה שאפשר להיות גם משפחתי, גם קהילתי, גם לאומי וגם ליברלי, ואין סתירה בין הדברים. להפך. זוהי השלמה תורנית מובהקת. כציוני-דתי אני רואה במשפחה את הבסיס לכול. אם מחריבים אותה נגמר הסיפור היהודי. הביטוי 'משפחה חדשה' הוא פיקציה. כי אין דבר כזה. משפחה יש רק אחת. אפשר להתעלם מהתופעה, על דרך שאמרו חז"ל 'פעמים שאתה מתעלם', אך לא לתת לה לגיטימיות רשמית. אני יודע שיש בינינו שמדברים על כך שצריך להכיל את התופעה או להכיר בה, אך דעתי היא שאסור בשום פנים ואופן להציג זוגיות חד-מינית כמודל לגיטימי וּשְׁוֵה-ערך למשפחה. זו דוגמה בוטה לרמיסת זכויות הקהילה בשם זכויות הפרט".

אני חייב לומר שאתה נשמע חרד"לי.

"אני ממש לא חרד"לי. אני שייך לזרם המרכזי ביהדות, וכשאני אומר 'מרכזי' אני לא מתכוון לאנשי 'הר המור' וגם לא למי שמגדירים את עצמם 'דתיים לייט'. מבחינתי אין דבר כזה 'מסורתי'. אי אפשר לעשות בשבת קידוש ואחרי כן לפתוח טלוויזיה ולקרוא לעצמך דתי. זו לא מסורת, אלא חילול שבת. הזרם המרכזי של הדת היהודית מורכב מאנשים הנאמנים ומסורים בכל לבם לערכי התורה, אך במקביל מסוגלים לגלות פתיחות לערכי העולם הזה. חלק ניכר מהעֲמָדות החרד"ליות נובע מפחד של השפעות חיצוניות, ואני יכול להבין את זה. אך בשונה מהם לי יש די ידע וביטחון בתורת ישראל המאפשרים לי להכיר בערכי החופש, המודרנה והליברליות המערביים. לאחרונה אמר לי יאיר שחל, מזכ"ל בני עקיבא, שכיום הוא מרגיש עם עצמו שיש לו ול'בני עקיבא' תשובות טובות מספיק אפילו אל מול העולם ואל העולם, ולכן הוא לא מפחד לדבר על משפחה וקהילה כערכים מוחלטים. זאת אמירה מרגשת בעיניי.

"פרופ' אמיתי עציוניף פלמ"חניק לשעבר, שהיה יו"ר עמותת הסוציולוגים בארה"ב, עומד כבר כמה שנים על כך שהשיבה לקהילתיות היא הדבר היחיד שיציל את העולם המערבי מחורבן. והיהדות היא זו שהמציאה את הקהילה, מלכתחילה לעצמה, ולאחר מעשה גם מתוך הכרה שמדובר במזור היחיד למכאובי העולם הזה. קהילה היא חוסן, וכשאני מדבר על קהילה אני מתכוון גם למשפחה. הציונות הדתית, מעצם המורכבות שלה, מתלבטת באותן סוגיות כמו העולם המערבי, אבל אסור לה ליפול למבוכה שמקורה בחוסר ידע. אנחנו צריכים לחנך את ילדינו על הקשר בין ערכים ליברליים לתורת ישראל. אדרבה, הגישה החרד"לית, שמתעקשת לנתק בין הדברים, היא זו שמולידה את המבוכה אצל הצעירים. התפיסה כי ביהדות ישנו כל הטוב ובעולם שבחוץ נמצא כל הרע, אינה נכונה, והיא הרסנית. היא מוּנעת מפחד, וממילא מולידה עיוותים. אם יש לך חוזק, עמדה ועקרונות ברורים – אתה לא מפחד.

"זו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מוכן לפחד מחברה מעורבת. כבר לפני הרבה שנים, הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, גדול הדור ואיש הלכה מובהק, הֵקים בבוסטון ישיבה מעורבת לבנים ולבנות (ישיבת מימונידס, א"מ). בישיבה הזאת ישבו במעורב ובמכוון, עד כיתה י"ב, בן ליד בת וכך למדו גמרא בחברותא. כל זה קרה בהדרכתו התורנית האישית ובנשיאותו של הרב סולובייצ'יק. הישיבה קיימת עד היום, ובינתיים נוספו עוד כמותה בארה"ב. מן הסתם, הרב סולובייצ'יק היה זוכה כיום בחוגים החרד"ליים לכינוי 'ניאו-רפורמי'. אני לא חושב שחובה ללמוד במעורב, וההפרדה בין בנים לבנות בישיבות ובאולפנות הוא כיוון טוב וראוי, אבל אני יודע שהשלב המשלים הנכון הוא כשהבנים והבנות ישתתפו יחד בפעולות בני עקיבא. לצערי, כיום רק הולכים ומפרידים עוד ועוד, מתוך איזו אדיקות והערצה עיוורת לשיטה החרדית. בעיניי, החרדיות היא זיוף והרס של תורת ישראל".

איפה אמנון שפירא פוגש את ריבונו של עולם ביומיום?

"כפי שכבר ציינתי, המחקר סביב נושא הדמוקרטיה היהודית הֵביא אותי בשנים האחרונות להכרה מחודשת בעוצמת אוצרות הרוח שביהדות, שהיא כיום התשובה לעולם כולו. העולם צריך ללמוד מאִתנו לא רק היי-טק וטכנולוגיה, אלא בעיקר מוסר. המורכבות הנפלאה של הדת היהודית לא יכולה להיות מקרית או מומצאת. דווקא כאיש אקדמיה אפשר להסיק כי לא ייתכן שהתורה היא המצאה אנושית. זכינו לחיות בתקופה מדהימה המעידה על קיומו של הקב"ה. לא היה בהיסטוריה האנושית עוד מקרה ששפה שכבר מתה הוחייתה מחדש. לא המצרית, לא הבבלית ולא האכדית. מעולם לא היה בהיסטוריה מקרה נוסף של עם שאחרי 2,000 שנה שבהן הוא לא היה בארצו ונפוץ על כל פני תבל, שב והתקבץ מחדש כדי לחדש את ימיו כקדם. זהו דבר בלתי אפשרי. אינני מבין איך אפשר שלא לגלות בתוך כל זה את יד ה'. אינני מבין איך אפשר לטעון שאין א-לוהים בעולם.

"פרופ' תיאודור נלדקה (נפטר ב-1930) היה מזרחן גרמני, נוכרי, שחקר נושאים רבים ומגוּונים, אך עבודתו העיקרית התמקדה בשני תחומים - שפות שמיות ותרבויות האסלאם. פרופ' אבי רביצקי יבדל"א מהאוניברסיטה העברית אמר משמו לא אחת בהרצאותיו: 'היהודים חושבים לשחזר את שפתם הקדומה, אבל דבר זה הוא בלתי אפשרי לגמרי, כמו שבלתי אפשרי הדבר כי יחזרו לכנען, מולדתם ההיסטורית'. מי יגלה עפר מעיניו של נלדקה, ויראה איך עם ישראל המודרני מדבר בשפת עֵבר, והוא פורח בארצו, כפי שלא היה מעולם!"

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם