אריזה משפחתית

12 ramon

 

אם היינו צריכים לבחור את ערך השנה לשנת תשע"ח, נראה שהערך הנבחר היה המשפחה * ד"ר עינת רמון מסכמת שנה של מאבקים ציבוריים על הערך האחרון שאליו התייחסנו כמובן מאליו * על הרדיקליות המגדרית שמעמידה אפילו את הכרזת האו"ם לזכויות אדם באור גזעני * על המחקר הביולוגי העדכני שמדבר על הבדלים ברורים בין המינים * על חברי הכנסת שרואים בכל הפרדה בין גברים לנשים עבירה פלילית * על מסמך היוהל"ם המטורף ועל החיילות שחותמות על מסמכים אנטי-נשיים * ואיך דווקא קריאת התורה לראש השנה מלמדת על היחס הנכון לאם הביולוגית * סיכום משפחתי

ד"ר עינת רמון, מרצה בכירה למחשבת ישראל וללימודי האישה ביהדות

לפני שבעים שנה, בדצמבר 1948, התקבלה בעצרת האומות המאוחדות "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". בימים ההם היא נחשבה מסמך חדשני, אולם אילו הייתה מתקבלת היום היא היה נחשבת מסמך גזעני.

"ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" היא מסמך המבטא את ניסיונה של התרבות האירופית, המערבית, ה'נאורה', לכפר על הפשעים שבוצעו בעת מלחמת העולם והשואה, שבה רצחו הגרמנים שישה מיליון יהודים, ועוד כארבעה עשר מיליון בני אדם נהרגו בה. גם לאחר שהמסמך התקבל המשיכו סטלין, מאו דזה-דונג ודיקטטורים קומוניסטים אחרים לטבוח בבני עמם. סטלין ושותפיו בברית המועצות לבדם רצחו בשם ערכי השוויון והצדק החברתי שלושים ותשעה מיליון איש ואישה משנת 1917 ועד לאמצע שנות השמונים (!) במחנות ריכוז ועבודה.

למרות הפער הגדול בין ההצהרה למציאות גלומה במסמך זה תקווה להסכמה כלל-אנושית על כמה עקרונות יסוד מוסריים. עקרונות אלו מושתתים על תורת ישראל, המתארת את בריאת האדם בצלם א-לוהים כיסוד וכתשתית לכל תולדות המין האנושי.

מדוע אפוא עלולים המפגינים בעד ה'שוויון' בדורנו לתייג את ההצהרה כגזענית?

האדם הטכנולוגי, היהיר, כבר רואה בעצמו פוסט-אדם; האדם על מגבלותיו, על הזדקקותו לזולת, נתפס היום בעיני הנאור, השואף להיות פוסט-אדם, כיצור שאבד עליו הכלח. בגאוותו הוא דורש עתה לפרק את המרקם המשפחתי העדין שנבנה בעמל רב באנושות. בזחיחותו הוא רוצה לכפות השקפת עולם של התעלמות מן ההבדלים בין נשים לגברים במחיר של פגיעה במיליוני בני אדם. לא בכדי עמים רבים מתקוממים נגד המערב והאתוס היהיר שלו

 

רמיסת זכויות אדם

בשנים אחרונות אנו עדים למתקפה תקשורתית ומשפטית כוללת המופנית כלפי דתיים החיים במערב ושואפים לחיות על פי ערכי המשפחה המסורתיים של דתם, שירשו מהוריהם. הם מותקפים בעיקר על זכותם לחנך את ילדיהם ואת תלמידיהם לשאוף להקים משפחה המיוסדת על הברית שבין האיש לאישה. חינוך כזה, למדנו השנה מחברת כנסת מובילה בישראל, נחשב מסוכן לילדים.

ערך ה'שוויון המגדרי' מתפרש היום ככפיית רעיון של היעדר הבדל בין האיש לאישה והגחכת ההשקפה שאב ואם זקוקים זה לזה במעשה ההורות. במסגרת כפייה זו מנסים גם לצמצם את ערך החירות החינוכית של הורים בארצות רבות, ויש הפועלים להחיל כפייה רעיונית פוסט-מגדרית כזו גם על מערכת החינוך בישראל.

אבל ההכרזה חושבת אחרת. בהכרזה חקוקות חירויות המחשבה והדת כבר בסעיף השני, ולאחר מכן שוב בסעיף יט. יתרה מזאת, לפי סעיף כו(3), דווקא יש להורים "זכות בכורה לבחור את דרך החינוך לילדיהם". כמו כן בסעיף טז דנה ההכרזה בנישואין ומתייחסת במפורש למוסד זה כמוסד המאחד איש ואישה שהגיעו לפרקם. ועוד: מגילת זכויות האדם עוסקת בפומבי בהבדלים שבין האיש לאישה. למשל, כתוב בה כי "אימהות וילדות זכאיות לטיפול מיוחד ולסיוע" (סעיף כה).

השקפת העולם הפוסט-מגדרית הרווחת בדורנו רואה בהבדלים בין גברים ונשים עניין תרבותי פסול, או במקרה הטוב הבדלים שוליים שגם הם תוצאה של הבנייה תרבותית. לפי השקפה זו, כל הבחנה בין האיש לאישה נחשבת גזענית ומושווית תכופות השוואה מופרכת להבדלים הזניחים, על פי המדע ועל פי ההלכה, שבין אדם שחור עור לאדם לבן עור.

השוואה זו אינה נכונה. יתרה מזאת, היא בבחינת הסתה כנגד המחזיקים ברעיון האחראי שלפיו ילד זכאי להכיר את הוריו ואת אחיו הביולוגיים (הורים ביולוגיים הם תמיד איש ואישה), וכן שלכתחילה על החברה לכוון שיגדל בקרבתם.

השקפה זו גורסת שלילד לכתחילה יש שני הורים – הוריו הביולוגיים – ויש להגן ככל האפשר על זכותו לעמוד עימם בקשר ולדעת את זהותו הקשורה בהם. היא נטועה בנוסח האמנה הבינלאומית לזכויות הילד שאומצה בשנת 1991 ומדינת ישראל חתומה עליה (סעיפים 7 ו-8).

דווקא אנשי ה'שוויון בכל מחיר' רומסים את הזכויות הבינלאומיות הללו. זכות אדם נוספת שעלולה להירמס היא הדחיפה להוציא מבתיהם ילדים רבים ככל האפשר כדי לספק את הביקוש לאימוץ ילדים במדינת ישראל, שיגבר אם הזכות להורות תהפוך עקרון-על הגובר על הצורך לגדל ילדים למשפחות מוחלשות במשפחותיהם ובקהילותיהם. גם התרחבות התופעה של ילדים שנולדו מתרומות אנונימיות של בנק הזרע והביצית כאשר המידע על הוריהם הביולוגים נשלל מהם, עומדת נגד האמנה ומעלה שאלות אתיקה והלכה קשות.

שוויון שהוא אי-שוויון

בתשעה באב השנה יצא עם ישראל בהמוניו במצוות האקדמיה, התקשורת, התאגידים וההסתדרות (מעניין מאוד כיצד בעלי אינטרסים מנוגדים כרתו לפתע ברית ביניהם) להפגנות ענק למען 'שוויון בזכות להורות'. אגב, זכות זו אינה נזכרת בהצהרת זכויות האדם כלל.

מעטים טרחו להסביר את האבסורד, וגם הם הושתקו מייד. האבסורד הוא שמשמעותו של שוויון זה היא העמקת האי-שוויון בין גברים ממעמד כלכלי גבוה שאינם רוצים אֵם לילדיהם ובין נשים מוחלשות. הן תופנינה בהמוניהן, על פי הסדרי השוויון בהורות, לעבוד בפונדקאות, עבודה שיש בה שלילת האוטונומיה של אישה על גופה למשך שנים – גם זו עבירה על סעיף ד בהצהרת זכויות האדם.

יש לשאול: מדוע העדיפו תאגידים בישראל לתת מאות אלפי שקלים כדי לתמוך בסחר זה בבני אדם המכונה פונדקאות, ולא בעובדי התאגידים המטפלים יומיום בהורה קשיש, בילד מיוחד, בבן משפחה חולה במחלה אנושה?

פוסט-אדם

בשונה ממה שהפוסט-מגדריים יספרו לכם, בדורנו דווקא מתבהרים ההבדלים שבין האיש לאישה לפי המחקר הביולוגי. הם מתגלים כמשמעותיים מאוד מבחינה פסיכו-ביולוגית ורפואית, וראו את התפתחות הענף ברפואה הנקרא 'רפואה מגדרית'. לא זו אף זו, הקשרים הנרקמים בין האיש לאישה בעת החיזור והנישואין, שעניינם העמדת צאצאים וחינוכם יחד, הולכים ומתבהרים כבעלי משמעות ביולוגית אבולוציונית מופלאה!

במובן זה התורה וההלכה מתגלות כמי שהשכילו לשרטט תפקידים מגדריים מובנים הבנויים לתלפיות על יסודו של הטבע. הולך ומתבהר כי הסוציולוגיה שמייצרת חברה החיה על פי ההלכה, טווה את החוטים שעליהם נסמכת האנושות כול