Print this page

רסיסי חיים

 wish 1

אביעד טורם, חתנו של הרב אלישע

הכי חשוב זה להתכופף. הבנתם? שלא ייכנסו רסיסים

רסיסים זה הכי מסוכן. זה חודר עמוק.

אה, ועוד משהו,

רסיסים. לא תמיד מרגישים אותם כשהם נכנסים.

זה טוב, לא?

לא הבנת.

הם ממשיכים לכאוב גם אחר כך. גם כשנגמר.

סעודת השבת ההיא השאירה אותי מיואש.

זוכר איך רצתי אחריו לדלת:

"רגע, אז מה אתה עושה עם כל זה? איך אתה לא נשבר?"

"נכון", הנהן, "בשביל זה צריך ללמוד. לגדול".

חייך. והלך.

תמיד חייך, גם כשכבר לא הלך.

תמיד הלך.

לא ממך, אליך.

לתוכך, רסיסים לתוך ליבך.

אי אפשר להשתטח, אין לאן לברוח.

מהאגרוף הזה, הקפוץ, שמתנופף אל על

מקים, מנער, תומך ודורש ממך "גדל".

תמיד חייך.

ובשמחות טרח גם להזכיר "ונחנו מה?"

נזכור שאנחנו "אין", לא ראויים לכל היש,

ולברך על הטוב גם אם יש רע שמתרגש.

"ונחנו מה?" רק עושים רצונו של מקום

אז תמיד הלך.

ממקום למקום, בשליחותו של מקום

ומכוחם של מקומות

של שדרות ונתיבות, אופקים ומעלות.

ומכוחה של המחברת יחדיו. של ירושלים.

שם יש עוד מקום.

של משפחה. של בית. ושל חום.

נמשיך ללכת...


אולי יעניין אותך גם