הפצע הנצחי

 m 3 shchol
הכאב על קרוב משפחה שנפטר לא נעלם לעולם, גם אם עוצמתו משתנה. השבת מציינים את המודעות לשכול האזרחי, וכל שנדרש מאיתנו הוא לפקוח עיניים

הרב אברהם סתיו

השתתפתי פעם בהלוויה של קרוב משפחה, סיפר לי חבר, וכשהתקרבנו לבית הקברות ראיתי את אחד מידידיי יוצא עם אשתו מבין הקברים ומתקדם לעבר היציאה. בהתחלה לא קלטתי מה הם עושים שם, לגמרי לבד, אך כשחלפנו זה על פני זה והוא שלח אליי מבט קצת נבוך, הבנתי מיד.

חלפו יותר מעשר שנים מאז שהוא ורעייתו איבדו את בתם הקטנה שחלתה במחלה סופנית. בכל שנה הם עורכים ערב עם שיעורים לזכרה, ובין השיעורים מגישים עוגות ופירות חתוכים ומדברים על כל מיני דברים, כשבפינה ניצבת תמונה גדולה של ילדה בשמלה כחולה ושיער בהיר מתולתל ולידה נר-נשמה בוער. וזהו פחות או יותר. השם שלה לעולם לא עולה בשיחות בינינו, ובכל מובן אחר הוא מתנהג כאדם רגיל לחלוטין. ורק עכשיו התברר לי, כשדיברנו אחרי כמה ימים, שכבר עשר שנים הם פוקדים את הקבר שבוע אחרי שבוע. עשר שנים.

כל מי ששכל אדם קרוב עוטה על עצמו קליפה עם הזמן. לעיתים היא דקה ורגישה כמו קרום של פצע שזה עתה הגליד, ולפעמים היא נוקשה כמו גזע של עץ שמקיף את מקום הפגיעה בטבעות חדשות שנה אחר שנה.

אבל תמיד יש משהו שיכול להבקיע אותה ולגרות מחדש את הצלקת הישנה. זה יכול להיות שיר שהיא אהבה במיוחד, תפילה שליוותה את הימים האחרונים, מילה או צבע או תנועה.

ולא, זה לא עובר. אף פעם. גם הבנים של יעקב חשבו שזה יעבור לו, האבל על יוסף, וכאשר הוא התאבל על בנו ימים רבים הם קמו לנחמו. אבל יעקב מיאן להתנחם, "ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ויבך אותו אביו". ומסביר האברבנאל שמוות של ילד הוא הפרעה בסדר הטבעי, הוא מנוגד לדרכו של עולם, ולכן אי אפשר להתגבר עליו ולהמשיך בקיום היומיומי כאילו לא קרה דבר.

בפועל, החיים דוחקים בנו להמשיך, והאבל נדחק מפניהם הצידה. גם דוד המלך חדל מבכיו על בנו שמת כשהוא נדרש להמשיך ולתפקד כמלך. אבל החיים לא באמת שבים למסלולם, וההיסטוריה מספרת שאחרי שהנרי הראשון מלך אנגליה שכל את בנו ויליאם, לא עלה חיוך על שפתיו במשך חמש-עשרה שנה, עד יומו האחרון.

רבקה מרים כתבה: "נמצא שהדף שחמק מהספר הלך לבדו לגניזה / ועדיין הספר שלם / וכל הקורא בו, בספר, כונס בהעלם / את הדף הגנוז, בלי לחוש שדף גנוז בעיניו / כבאר חבויה, או נקיק, או גומה / ושטח הפקר מפכה בעיון המבט הפתוח / סמוי וסומא".

השבת, שבת פרשת שמיני שבה מתו שני בני אהרן, מציינים בקהילות רבות את המודעות לשכול האזרחי. את המודעות לכך שהולכים בינינו ספרים עם דפים חסרים שהלכו לגניזת עולמים. וגם אם קשה לחוש בכך, והספר נראה שלם, הכאב נמצא שם תמיד כבאר חבויה. הם לא דורשים מאיתנו הרבה. לא כסף ולא משאבים. רק שנהיה מודעים יותר. רגישים יותר. רק שלא נהיה סומים.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם