הדרך חשובה, לא רק היעד

 11 sivan

סיון רהב מאיר

1.

האם מה שאני עושה הוא חשוב? מה המשמעות שלי? פרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" ממשיכה לספור ולפקוד ולמנות, כדי לתת לכל אחד מחלקי העם משימות ותפקידים. גם סביב הר סיני, הנוכחות של כל יחיד היא חשובה ובלעדיו התורה לא יכולה להינתן.

הרב דב ויין סיפר על כך את הסיפור הנפלא הבא: בעיירה קטנה במזרח אירופה גרו עשר משפחות יהודיות בלבד, ובהן רק עשרה גברים בסך הכול. מדי יום ביומו באו כולם להתפלל יחדיו במניין. בשל המחויבות הגדולה, גם מי שחש עייפות או חולשה נאלץ להתגבר על הקושי ולהגיע, כי הוא הבין שהכול תלוי בו. באחד הימים הצטרפה לעיירה עוד משפחה יהודית. כבר למחרת בבוקר – לא התכנס מניין לתפילה. כל אחד הרגיש פחות מחויב, ופשוט פטר את עצמו מהמשימה.

"אנחנו עם זעיר וקטן", כותב הרב ויין. "עם שבו כבר אלפי שנים כל אחד אמור לחוש שליחות מיוחדת. אין מיליארד יהודים אחרים שיפעלו במקומו. ממש כמו באותה עיירה קטנה, כל אחד צריך לקבל את התורה בדורנו ולחיות מתוך תחושת אחריות".

2.

הרציתי השבוע לפני פורום של בוגרי יחידת 8200. דיברנו המון על פוליטיקה, ניו-מדיה, תקשורת ועוד. בשלב השאלות, מישהו שאל אותי מה החלום שלי. ציטטתי את מה ששמעתי פעם מאדם חכם, שאמר שיש לו שאיפות מקצועיות רבות, אבל הוא קודם כול רוצה להיות אבא יותר טוב, בעל יותר טוב, בן יותר טוב ונכד יותר טוב. אדם יכול להשאיר אחריו המון, אבל מפעל חייו אינו רק התארים שלמד או העבודה שבה עבד – אלא משפחתו הרחבה והמצומצמת.

בדיוק בימים אלה של חודש סיוון נהוג להתפלל על כך. ישנו מנהג לומר בערב ראש חודש סיוון, לפני מתן תורה, תפילה מיוחדת שכתב השל"ה, הרב ישעיהו הלוי הורוביץ, על חינוך הילדים. הנה רק כמה בקשות מתוך התפילה הזו, שאימהות ואבות ביקשו דור אחרי דור, עד אלינו: "שֶׁנִּהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֶצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתֶךָ... וְתֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְיַעַבְדוּךָ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה... אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וּבְעֵינֵי אָדָם".

אמן. אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים.

3.

"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות", שר פעם ג'ון לנון. אנחנו נכנסים לתקופה של בין לבין, בין מערכת בחירות אחת לשנייה. בלי לשים לב, שנה שלמה יכולה להפוך לתקופת המתנה די מבוזבזת.

יש פרשנים שטוענים שספר במדבר שהתחלנו לקרוא כעת הוא החומש החשוב ביותר, דווקא מכיוון שהוא מתרחש בין לבין. הם מכנים אותו ספר של "בלכתך בדרך", בין יציאת מצרים לבין הכניסה לארץ ישראל. איך אנחנו מתייחסים לדרך? האם אנחנו נותנים לה ערך וחשיבות, או מזלזלים בה ומחכים שהיא תיגמר כבר? האם אנחנו מנצלים היטב גם את הרגעים שבין לבין (בתור, בפקק, בהמתנה), גם את התקופות בחיים שהן תקופות מעבר, או רק מחכים כבר להגיע ליעד נכסף? הרבי מקוצק אמר על כך משפט עוצמתי, שמלמד אותנו לא להמתין אלא להתרכז בכאן ובעכשיו: "אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום".

4.

הולכים לבחירות. מה אפשר בכל זאת ללמוד מהעובדה המעצבנת הזו?

הולכים לבחירות בגלל מידות, אגו וריבים אישיים. אין פרשן אחד שאומר שמדובר בסוגיות אידיאולוגיות. בסוף הכול בחיים נפשי, אישי, רגשי. שם הקרב האמיתי, לא בקלפי.

הולכים לבחירות, והפוליטיקאים שלנו קיבלו מועד ב', איזה קמפיין לנהל הפעם – מלוכלך ומפלג או ענייני ומקצועי. זו גם הבחירה שלנו למי לתת את קולנו בהתאם לכך.

הולכים לבחירות, אחרי כמה אירועים שמלמדים על ענווה, על פרופורציות, על זמניות ועל צניעות: גם נתניהו וגם גנץ נשאו נאום ניצחון נלהב, ושני הנאומים לא היו נכונים. פרשנים בכירים כבר הרכיבו קואליציות. שרים בכירים בקבינט הקימו מפלגות ואז ספרו פתק אחר פתק כדי להינצל, אך לשווא.

הולכים לבחירות, ופתאום קלטתי איך אנחנו מכניסים ליומן את 17.9, י"ז באלול, ומכריזים: "זה שבוע וחצי לפני ראש השנה, כמו שהבחירות הקודמות היו שבוע וחצי לפני פסח". כי יש תאריכים נצחיים, שהם עוגנים בזמן, ויש תאריכים חולפים.

הולכים לבחירות, וזה כולל את הבחירה האישית שלנו: כמה להתמכר, כמה להתעצבן, כמה זמן לעקוב אחרי כל עדכון, וכמה זמן להשקיע בתחומים חשובים אחרים בחיים. בחירות טובות.

5.

מנהיגות אמיתית אמורה לקחת את העם קדימה, לא אחורה. לא לשתק את המדינה ולטלטל אותה אלא לעבוד למענה ולשדר יציבות. ספר במדבר מתחיל במפקד שמשה עורך, אירוע שבו הוא סופר כל אחד ואחד ונותן לו תחושת משמעות. בהמשך אהרן ובניו מברכים את העם בברכת הכוהנים המפורסמת והמרוממת. אחר כך בני ישראל מתלוננים על צמא ורעב, קֹרח מעורר מחלוקת והמרגלים מנסים לשכנע את העם לחזור למצרים. גם מול המשברים הקשים האלה משה, אהרן ומרים ממשיכים להוביל את הציבור קדימה, ולהפיח בו רוח טובה של אמונה ואופטימיות. הם הרי מנהיגים, זה תפקידם.

כשמקשיבים לחדשות בימים אלה התחושה הפוכה. כאילו הציבור בוגר יותר מנבחריו. לא, זו לא השוואה בין משה רבנו לליברמן, ואנחנו לא ביציאת מצרים, ובכל זאת מתעורר געגוע למשהו אחר. הנה ההגדרה של הרב יוסף יוזל הורוביץ למנהיגות, בספרו "מדרגת האדם": "המנהיג זקוק לשני דברים: האחד, הכרת בני אדם, להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו. והשני, לפתור לכל אחד כפי עניינו, להבין חסרונם ותיקונם, ואדם כזה ראוי להיות מנהיג העם. והסוד הוא – כי הכול תלוי ביכולתו למשול קודם כול על עצמו".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
"אנחנו פצועים"

  השבת מעלים את נפגעי...

תפסיקו לשחק בנוער

  מאמר מאת יו"ר נוער...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם