מסע של אור וחושך Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

"כישלון" או "הצלחה", "הזדמנות" או "פדיחה" – מי נותן שם לאירועים שקורים בחיינו? מי קובע? הפרשנות הזאת נראית כאילו היא נכתבה היום, בעידן של ניו אייג', של חיפוש עצמי, של קואוצ'רים, אבל כתב אותה רבנו בחיי בספרד לפני כשבע מאות שנה. הוא מתאר את מסעות בני ישראל במדבר בפרשה שלנו, פרשת 'מסעי', ומזכיר שבעצם למקומות האלה לא היה שם. המדבר היה צחיח ושומם, בלי נקודות יישוב. אז מי קבע את שמות המקומות שבהם התרחשו כל האירועים המתוארים? לדבריו, "הכול תלוי כפי מחשבתם של ישראל בקדוש ברוך הוא".

והוא ממשיך ומסביר: "כשהיו זכאים, והיו נוסעים במחשבתם ממחשבה רעה לטובה" – אז הם חנו במקומות עם שמות טובים כמו "הר שפר" או "מִתקה". כלומר, כשהיינו במצב רוחני טוב, מלאי מחשבות חיוביות ומלאי אמונה, גם מקומות החנייה היו נפלאים. אבל "כשהיו חוטאים ונוסעים ממחשבה טובה לרעה" – אז כתוב "ויחנו בחרדה" או "ויחנו במרה", מקומות של חרדה ומרירות, שמות שליליים שמשקפים את מצב הרוח אז.

האם אנחנו נמצאים במִתקה או בחרדה? בהר שפר או במרה? לפי מה שנאמר כאן, אנחנו למעשה כותבים את סיפור חיינו. כמעט הכול סובייקטיבי, אנחנו מחליטים איפה אנחנו חונים ואיזו פרשנות אנחנו נותנים לכל נקודה בזמן, או כפי שמסביר רבנו בחיי בפרשנותו: "הכול לפי הכוונה".

2.

לא צריך להתאמץ כדי להיכנס לאווירה של הימים האלה, בין המצרים, לקראת תשעה באב. מספיק להתבונן בכותרות: השבוע נורה למוות אופיר חסדאי לעיני אשתו ובנותיו בגלל ויכוח על מקום חנייה ברמלה. הוא רק בא לעשות קניות עם המשפחה. כמה שעות אחר כך התרחשו בנתב"ג "חגיגות הניצחון" של הנערים שחזרו מקפריסין. שירי אמונה ושמחה נשמעו שם כאילו הם חזרו לארץ עם גביע אירופה. שני המקרים מעידים שהשיעור הכי דחוף וחשוב בישראל הוא שיעור באיפוק, שליטה עצמית, יחס מכבד כלפי הזולת באשר הוא.

חז"ל מציגים בפנינו בתלמוד שורה של 'אגדות חורבן', אוסף של סיפורים קטנטנים – בין אדם לחברו, בין איש לאשתו – שמעידים על חוסר רגישות, על אגואיזם, על קנאה, ומזהירים אותנו שבגלל אירועים כאלה יצאנו מארץ ישראל לגלות. קל להתייאש ולומר כי החדשות האחרונות הן 'אגדות חורבן' מודרניות, אבל החורבן קרה כשאירועים כאלה הפכו לשכיחים, כשהפכו לנורמה. זו הסכנה. ואילו בישראל 2019 יש גל אדיר של זעזוע. גינויים נשמעים מכל קצוות החברה הישראלית, ויש הרבה חשיבה על מה צריך לתקן.

עוד לפני ההלוויה של אופיר חסדאי כבר החל מבצע התרמה למען אלמנתו וילדותיו. איש אינו מצליח לעבור על כך לסדר היום. החורבן התרחש כשאירועים נוראים קרו, ולאיש כבר לא היה אכפת. נדמה לי שאכפת לנו מאוד.

3.

יותר מאלף איש באו להיפרד מחנוך אלבלק ז"ל בקיבוץ בית השיטה ביום שישי שעבר. שי אלט, דובר המועצה האזורית גלבוע, שלח לי את ההספדים שנאמרו שם וכתב שהוא מרגיש שהפטירה של חנוך, הקיבוצניק בן ה-84, הסולן של תפילת "ונתנה תוקף", הציפה גל עצום של רגשות בציבור שצמא לחיבור כזה. הנה רק דוגמה אחת. כך נפתחה ההלוויה בדבריה של חברת המשפחה יהודית פלד:

"באמצעות הניגון גישר חנוך בין העולמות. בין עולם אשכנזי, סוציאליסטי, תובעני וחמור סבר לבין עולם ירושלמי ספרדי שיש בו פיוטים של מועדים וחגים, מצוות ומעשים טובים וגם המון מעשיות וסיפורים מבדחים היודעים לצחוק ולשמוח בלי פלפולים, ככה, בפשטות. בניגונים שהביא עמו חנוך מירושלים לקיבוץ – אבינו מלכנו, אברהם אבינו, אדון הסליחות, צור משלו, המבדיל בין קודש לחול, מפי אל, קרב יום ושירי הלדינו – הייתה נשמה יתרה. משהו שקשה ואולי מיותר להגדירו. משהו שמרטיט, שפורט על מיתרים רדומים, שמעיר קולות שכוחים. בשנותיו האחרונות הקפיד חנוך להגיע בשבתות ובחגים לבית הכנסת, וגם כשהיה לו ממש קשה לא ויתר לעצמו. השיא היה כמובן ביום כיפור, אז פתח שערי שמיים בתפילת 'ונתנה תוקף'.

"ביום רביעי יצאה נשמתו של חנוך והמריאה במעלות קדושים מעלה מעלה. מעגלים-מעגלים של שרים, קרובים ורחוקים, התקבצו ובאו לכאן, חנוך. משפחה רחבה. אומרים תודה גדולה על הקודש שהבאת לחול. על הצליל הצלול, העמוק מעצב וגבוה משמחה. על שחיברת לנו את השמיים לארץ וקישרת בינינו – חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים – בשנות שהותך כאן על פני האדמה".

4.

מה חשוב יותר – החנייה או הנסיעה? השהייה במקום מסוים או ההתקדמות הלאה? "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", נפתחת הפרשה, ואז התורה מפרטת את כל המקומות שחנו בהם בני ישראל במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר.

הדבר מעורר שאלה: אם הדגש הוא על מקומות החנייה, למה נאמר "אלה מסעי בני ישראל" ולא "אלה חניות בני ישראל"? הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, מסביר שהמסע תמידי. האדם צריך להיות "מהלך" ולא "עומד". כלומר, כל הזמן לנוע ולהתקדם. הוא אמר לתלמידיו שכל עשרות המסעות המפורטים בפרשה קיימים גם בחייו של כל אדם, מרגע לידתו עד עזיבתו את העולם הזה. בכל מסע האדם צריך לעלות בדרגה וללמוד משהו חדש בחייו.

זה לא אומר שאין ירידות בדרך. הפרשה מזכירה גם מקומות שקרו בהם דברים חיוביים כמו מתן תורה וגם מקומות שבהם התרחשו חטאים חמורים ומשברים, אבל העיקר הוא להפיק לקחים, לצמוח ולהמשיך הלאה כחלק מהמסע הגדול. התורה מבקשת לסמן לאדם את דרך החיים הרצויה; עליו להיות כל הזמן במסע, ב'מסעי', בתנועה מתמדת של עלייה והתקדמות. הבעל שם טוב מסביר שהעיקרון הזה נכון גם בחייו הפרטיים של האדם וגם בחיי העם כולו. להפוך כל מה שעובר עלינו – האור והחושך – לחלק מהמסע בדרך למעלה.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הלחם והשמלה של היתום

  הטור של סיון רהב...

האריה שאהב תות

  הטור האישי של אשר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם