מה שלא מספרים בלימודי אומנות Featured

 m 4 art
הדברים שלא מספרים בבתי הספר לאומנות
לא סתם אמר אפלטון שבמדינה האידיאלית לא יהיו אנשי אומנות * קשה להאמין, אבל גם כיום נלמדות יצירות אומנות מזעזעות בשם דת האומנות, וגאוני אומנות נערצים כשמטאטאים מתחת לשטיח את מעשיהם האכזריים * מדיאה שהרגה את שני ילדיה היא עד היום כוכבת תרבות, ומיכלאנג'לו שהרג קבצן לטובת יצירתו נחשב דמות להערצה * מדוע במוסדות האומנות היום, במקום לצנזר יצירות מזעזעות, מצנזרים עובדות מזעזעות על גדולי האומנות? * בשונה מאפלטון, במדינה האידיאלית לפי רוח ישראל תהיה אומנות – אבל לא לשם האומנות, אלא לשם שמיים * קטעים נבחרים מתוך הספר "קורבנות התרבות – אומנות הקודש וחול" שעתיד לצאת לאור בקרוב ולטלטל את עולם האומנות

הרב ד"ר ראובן פיירמן

יש אומנות הקודש כמו זו של בצלאל ואהליאב בוני המשכו, ויש אומנות חול המוכרת לנו מהתרבות הכללית, אך יש גם אומנות רעה. אומנות טמאה המטמאת את כל מי שמתקרב לארבע אמותיה.

עוד ביוון העתיקה, ערש התרבות, אפשר היה לראות התנגדות חריפה לאומנותואף סלידה ממנה. בספרו "המדינה" (ה"פוליטיאה") אפלטון מציג את תוכניתו בדבר הקמתה של המדינה האידיאלית. התנאי ההכרחי לקיומה של חברה בריאה כזו, לדעתו, הוא העדר אנשי אומנות בה.דווקא הם, המשוררים, הסופרים ובעיקר אנשי התיאטרון, מרעילים את החברה ומשפיעים לרעה על האוכלוסייה.

איך יכול להיות אחרת, טוען אפלטון. הרי רוב אנשי האומנות מעולם לא למדו לחנך, לא עסקו בבירור יסודות המוסר, לא הוכיחו את יושרם וטוב ליבם – מדוע, אם כן, לתת להם אפשרות להשפיע על העם? רק מפני שיש להם כישרון דרמטי או קול יפה? מניין האומנים יודעים לאילו אידיאלים ולאילו מעשים יש לשאוף? אדרבה, אין זה סוד שרמתם המוסרית איננה גבוהה כלל וכלל. אין הם משמשים דוגמה ליושר ולטוהר מידות. רבים מהם אנשים מושחתים וידועים כבעלי דעות מקולקלות. לכן פוסק אפלטון כי אין מקום לאומנים בפוליטיאה, מדינתו האידיאלית.

ברור שדברים אלו יכולים לעורר תרעומת רבה אצל אנשים מתורבתים, אך אם נתבונן באופן בלתי משוחד על יצירות אומנות רבות, קשה יהיה שלא להסכים עם מי שמבקר אותן. לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי לראות זוועות של ממש הטמונות ביצירות קלאסיות רבות, מיוון העתיקה ועד ימינו.

ברוסית יש פתגם שמבטא באופן מדויק את כל הגישה הזאת: "אומנות דורשת קורבנות". המשמעות הפשוטה היא שמי שמעוניין להצליח באומנות, עליו להקריב למענה. אך אפשר להבין אותו במשמעות אחרת: לא הקרבה דורשת האומנות, כי אם קורבנות ממש. בין אם זה קבצן חסר בית, בין אם זה חבר קרוב ומלחין עמית, ובין אם זו משפחתו של האומן, אשתו וילדיו, שהוא מקריב אותם למען האומנות

 

פסל של אימא רוצחת

אחד המחזות הקלאסיים המפורסמים ביותר הוא מחזה של אֶוּריפִּידֶס ((Euripides ושמו "מדיאה", שנכתב לפני כ-2,500 שנה.

המחזה מספר על בת מלך ושמה מדיאה שמתאהבת ביאסון – גיבור יווני. מדיאה עוזרת ליאסון לגנוב מאביה פרוות קסם הנקראת "גיזת הזהב". היא בורחת עימו מבית אביה והם מתחתנים. נולדים להם שני בנים ויאסון אוהב אותם עד מאוד. כעבור זמן, יאסון מתאהב באישה אחרת ומחליט להתגרש. מדיאה כועסת עליו: לאן אני אלך? הרי לחזור הביתה איני יכולה, כי למענך בגדתי באבא! אך יאסון עומד על שלו: אין לי ברירה, אני אוהב מישהי אחרת.

מדיאה מחליטה לנקום בו: לקחת מיאסון את היקר לו ביותר ולהרוג את שני בניו. בשלב זה באה סצנה שהייתה יכולה להיות טראגית מאוד, לולא הייתה מגוחכת כל כך – מדיאה יושבת ובוכה בדמעות תנין על כוונתה להרוג את בניה: "ילדיי היקרים, איך אני יכולה לעשות את זה לכם? אני מרחמת עליכם כל כך, אבל אין לי ברירה, אני חייבת לנקום באבא שלכם! בגללו אתם עכשיו צריכים למות". והיא אכן רוצחת אותם במו ידיה.

לכאורה, ברור שמדיאה היא דמות שלילית שמדגימה בעבורנו מה אסור לעשות. אבל באופן מפתיע ביותר, מדיאה נתפסת בתרבות כגיבורה חיובית שנלחמת בעוול שבעלה הסב לה. לפי המיתולוגיה היוונית אפילו האלים עוזרים לה: אל השמש הליוס שולח לה פֵּגַסוֹס – סוס עם כנפיים, כדי לעזור לה להימלט מהעונש על רצח ילדיה. יתרה מזאת, האלה הרה מעניקה למדיאה חיי נצח והופכת אותה לאלה, כלומר למודל לחיקוי והערצה!

דמותה של מדיאה מככבת ביצירות אומנות בעולם כולו. פסלים שלה ניצבים בכיכרות מרכזיות בערים. באמפורות (כדים) העתיקות ביוון היו מנציחים את המעשה עצמו . מעניין, איך זה לגדול בבית שבו שומרים תמונה שבה אימא הורגת את ילדיה?

גם בתרבות המודרנית מדיאה נחשבת גיבורה חיובית. עשרות יצירות ספרות נכתבו עליה, הולחנו עליה כארבעים יצירות מוזיקליות, מאות תיאטראות בכל רחבי העולם מעלים את המחזה עליה, ציירים ופסלים גדולים הנציחו את דמותה. במאים מהשורה הראשונה ביימו עליה הפקות בקולנוע ובטלוויזיה, ואפילו סוכנות החלל של ארצות הברית, נאס"א, קראה בשמה של מדיאה כוכב בחלל כאות הוקרה מהקהילה המדעית.

תופעה זו נשמעת מוזרה וחריגה, אך המחזה 'מדיאה' איננו יצירה יוצאת דופן בנוף המחזאות הקלאסית של יוון העתיקה. דמויות כמו אדיפוס שהרג את אביו והתחתן עם אימו, כמו כרונוס שאכל את ילדיו בעודם חיים  ועוד סיפורים מסוג זה נחשבים נכסי צאן ברזל של התיאטרון הקלאסי. ומה זה קלאסי בהגדרה המילונית, דרך אגב? "ראוי לחיקוי".

סליירי ומוצרט

לפני כ-180 שנה כתב אלכסנדר פושקין, המשורר הלאומי של רוסיה, מחזה קצר ושמו "מוצרט וסליירי". המחזה מספר על מותו הטראגי של המלחין הידוע וולפגנג אמדאוס מוצרט, בהיותו בן 37.

בתקופתו של מוצרט פעל אנטוניו סליירי, שגם הוא היה מלחין מפורסם בווינה. סליירי ייסד שיטה וכללים כיצד להלחין ולנגן יצירות מוזיקליות (כפי שקיימת היום בתיאטרון 'שיטת סטניסלבסקי' למשחק ולבימוי). כולם העריכו וכיבדו אותו מאוד על זאת, עד שבשיא תהילתו הופיע פתאום מוצרט – ושבר את כל הכללים והשיטות של סליירי. הוא הלחין וניגן שלא על פי הנורמות הנוקשות והמדויקות של עמיתו.

לפי המחזה, סליירי שנא את מוצרט בעקבות זאת, אף שהיה מעריץ שלו. רגשותיו היו מעורבים: מצד אחד התפעל מהגאונות של מוצרט, ומאידך גיסא סבר שמוצרט הורס את 'המוזיקה האמיתית' ואף מזיק לה. כדי להציל את המוזיקה, חשב סליירי, מוטלת עליי חובה מוסרית לעצור את מוצרט בכל מחיר – והדרך היחידה לעצור אותו באמת היא להמית אותו.

למיכלאנג'לו היה רעיון הזוי: ליצור את הפסל בצורה כזאת שאצל הצופה תהיה אשליה שהפסל זז, כאילו הוא גוססברגע המעבר בין חיים למוות. לצורך זה עליו היה למצוא את המודל, כדי לראות במו עיניו כיצד זזים שרירים בשעה שאדם מפרכס לפני מותו. הוא החליט בעצמו ליצור את רגע המוות אצל אחד הקבצנים של פירנצה. הוא פשוט יקריב אותו על מזבח האומנות. מיכלאנג'לו הזמין את אחד הקבצנים אליו הביתה, השקה אותו ברעל, ובעוד הקבצן מתחיל לפרכס – מיכלאנג'לו ישב מולו וצייר במהירות סקיצות לפסל

פושקין מתאר כיצד הרצח מתרחש. שני 'חברים' אלו נפגשים בפונדק, יושבים, שותים ומדברים. מוצרט שואל את סליירי אם זה נכון שחברו בֹומַרשֶׁה, שהיה משורר ומחזאי צרפתי ידוע, הרעיל מישהו, שהרי הוא זה שכתב את 'חתונתו של פיגרו' המפורסמת. סליירי עונה שהוא אינו מאמין לשמועות אלו, כי בומרשה קליל באופיו ואינו מסוגל לעשות צעד כזה. גם מוצרט אינו מאמין, אבל מסיבה אחרת: לדבריו בומרשה הוא גאון, ולא ייתכן שגאון יהיה רשע.

מוצרט: כן, בומרשה היה אז מידידיך... אגב, אמת, סליירי, שבומרשה הרעיל איזה אדם?

סליירי: אינני מאמין: זה איש קליל מדי למשימה כזאת.

מוצרט: הלא גאון הוא, כמוך וכמוני. הגאונות ורשע לא ישכנו יחדו.

סליירי: אתה סבור? (משליך את הרעל לכוסו של מוצרט) תשתה קצת...

מוצרט: (שותה) רע לי משום מה פתאום, דבר מה מכביד עליי. אלך לישון. להתראות!

סליירי: שלום, שלום. תישן לנצח מוצרט...

כעת, לאחר שרצח את מוצרט, סליירי מהרהר על דבריו:

סליירי: האומנם צדק הוא ואיני גאון? כי גאונות ורשע לא ישכנו יחדו?לא, לא, טעות היא: ומה עם בואונרוטי?או שמא משקר הוא, אספסוף נבער באומרו כי יוצר הוותיקן היה רוצח?

כך המחזה נגמר. בעבור סליירי לא יכול להיות אסון גדול מהמחשבה שהוא איננו גאון. סליירי נחשב אז לגאון, כפי שאמר גם מוצרט: "הלא גאון הוא כמוך וכמוני", וכעת טוען מוצרט שאם אדם הוא רשע – הרי זה מעיד כי אין הוא גאון! על קביעה זו חולק סליירי, בטענה שהיו גאונים גדולים בהיסטוריה שהיו גם רשעים גדולים – ונותן כדוגמה את בּואֹונָרֹוטִי מיכלאנג'לו, היוצר מהוותיקן.

כדי להסביר את ההאשמה הזו, עלינו לחזור אחורה בזמן, לתקופת הרנסנס, לעיר פירנצה שבאיטליה.

רחמים אכזריים

לאחר תקופת ימי הביניים והשחרור מדיכוי האינקוויזיציה, החלה פריחה מדהימה של ספרות, אומנות, מדע, רפואה ומוזיקה. האומנות הפכה לתחליף של הדת. ציירים, פסלים, מלחינים וסופרים נהיו לדמויות החשובות ביותר בחברה. ההערצה העצומה כלפיהם הייתה בלתי מסויגת ואף אלילית ממש. לחלק מהאומנים הצמידה החברה האיטלקית את התואר:"Il Divino" – שפירושו: 'אלוהי',פשוטו כמשמעו.

כלפי מיכלאנג'לו היו סגידה ופולחן אישיות ולכן הוא הרגיש את עצמו מעל לחוק, כזה שמותר לו הכול, שהרי האומנות היא מעל המוסר, הדת והנורמות המקובלות. אם למען האומנות היה צורך לעבור על החוק, באותם הימים הדבר היה נחשב לא רק למוצדק אלא אף לרצוי. למשל, מיכלאנג'לו רצה ללמוד אנטומיה כדי לצייר בצורה ריאליסטית. אך כיצד יכול היה ללמוד אנטומיה באותם ימים? הוא מצא פתרון 'מקורי': לגנוב גופות מבית הקברות ולנתח אותן. כותב הביוגרפיה "חייו של מיכלאנג'לו", אירווינג סטון, מתאר בפרוטרוט כיצד הצייר היה מתעלל בגופות המתים.

כשמיכלאנג'לו היה בן 24, אחד מהאנשים החשובים ביותר בכנסיה הקתולית, הקרדינל (חשמן) ג'אן ביכרס, הזמין ממנו פסל ושמו 'פייטה' ((Pietà במטרה להציג 'מותו של אל'. למיכלאנג'לו היה רעיון הזוי: ליצור את הפסל בצורה כזאת שאצל הצופה תהיה אשליה שהפסל זז, כאילו הוא גוססברגע המעבר בין חיים למוות. לצורך זה עליו היה למצוא את המודל, כדי לראות במו עיניו כיצד זזים שרירים בשעה שאדם מפרכס לפני מותו.

מיכלאנג'לו בילה ימים רבים בבתי חולים על יד מיטתם של חולים סופניים, אך לא הצליח לתפוס את הרגע 'הנכון'. לפתע הבריק לו רעיון 'גאוני' (במונחים של סליירי): הוא בעצמו ייצור את רגע המוות אצל אחד הקבצנים של פירנצה. הוא פשוט יקריב אותו על מזבח האומנות. מיכלאנג'לו הזמין את אחד הקבצנים אליו הביתה, השקה אותו ברעל, ובעוד הקבצן מתחיל לפרכס – מיכלאנג'לו ישב מולו וצייר במהירות סקיצות לפסל.

לבסוף, בדרך כלשהי, התגלה הסיפור והתחיל סקנדל. על פי אירווינג סטון, אנשים דרשו להעמיד את מיכלאנג'לו לדין באשמת רצח. בלית ברירה, שלטונות פירנצה אסרו את הצייר והעמידו אותו לדין. הקרדינל ג'אן ביכרס בכבודו ובעצמו, שבעבורו מיכלאנג'לו יצר את הפסל, עמד בראש חבר השופטים שחקרו את החשדות, והגיע למסקנה שאין להם בסיס עובדתי ושצריך לשחרר את הפסל ממעצר. כמה אירוני הוא ששם הפסל שבשבילו נרצח הקבצן הוא 'פייטה' (Pietà), שפירושו באיטלקית"רחמים".

לא רוצים לקלקל את המיתוס

מעניין, מדוע עובדות אלו אינן ידועות כל כך לציבור הרחב? הייתכן שספרי אומנות מכובדים פשוט לא שמעו על הסיפור? קשה להאמין. אז מדוע ההיסטוריונים של האומנות אינם מספרים עליו? מדוע אינם מגנים אותו, או לפחות מזהירים אותנו מהשפעה הנוראה של האומן הזה?

התשובה פשוטה ומרה: גם היום קיים מעין פולחן אישיות של אומנים וסגידה להם, רצון להשאיר אותם בתודעה של הציבור כאנשים טובים ומוסריים. כאלה שאצלם "גאונות ורשע לא ישכנו יחדו". לצערנו גם העולם האקדמי, שאמור להיות מעוז של אובייקטיביות ויושר אינטלקטואלי, אינו מתייחס לאומנים הגדולים בצורה כנה ועניינית. היא מדברת עליהם כמו על בכירי אדם, ולא כמו אנשים רגילים, בשר ודם, שיודעים גם לשיר יפה, לרקוד, לכתוב או לצייר. נראה שלצורך יצירת ההילה סביב האומן הגאון, אנשי מקצוע מצנזרים או מצניעים היכן שאפשר את כל מה שיכול לפגום בתדמיתם של אומנים "אל דיווינו".

באופן אישי, אעיד כי לא פעם נתקלתי בתגובות חריפות ואף עוינות של חלק מהעמיתים שלי באוניברסיטה, כשסיפרתי לסטודנטים שלי על מעשיו הנוראים של מיכלאנג'לו. מדוע? כי זה מקלקל את המיתוס הנאיבי ש"גאונות ורשע לא ישכנו יחדיו".

אחת הסיבות לתופעות אלו נובעת מרעיון שהאומנות חשובה יותר מהחיים עצמם. את השדר ההרסני הזה מחדירים בצורה גלויה או סמויה ברוב המוסדות שבהם מלמדים אומנות היום. החל מציטוטים מפורשים שנכתבו בידי היפוקרטס וסאנאקה, ועד לסימנייה שחולקה בחנות הספרים ידועה ועליה כתוב: "האדם הוא בן חלוף והאומנות בת אלמוות". מעניין, האם מי שבחר בביטוי הנורא הזה יודע שאלו דבריו של השטן (מפיסטו) במחזה המפורסם של גתה 'פאוסט'? אכן, השדר הוא שטני לגמרי, כאילו לולא המפגש עם מיכלאנג'לו, הקבצן מפירנצה היה מן הסתם מת מרעב או בקטטה בין קבצנים, מת ונעלם; אך האומנות הפכה אותו ליצירה בת אלמוות. אם כן, מה טוב יותר לאנושות? האידאולוגיה הזו רואה באדם אמצעי למשהו אחר, גדול הרבה יותר: אליל 'האומנות'.

ברוסית יש פתגם שמבטא באופן מדויק את כל הגישה הזאת: "אומנות דורשת קורבנות". משמעותו של הפתגם כפולה: המשמעות הפשוטה היא שמי שמעוניין להצליח באומנות, עליו להקריב למענה. אך אפשר להבין אותו במשמעות אחרת: לא הקרבה דורשת האומנות, כי אם קורבנות ממש. בין אם זה קבצן חסר בית, בין אם זה חבר קרוב ומלחין עמית, ובין אם זו משפחתו של האומן, אשתו וילדיו, שהוא מקריב אותם למען האומנות.

לקחים מצ'רנוביל

באחת ההרצאות שאל אותי סטודנט: מה אכפת לי מחייו הפרטיים של האומן? גם אם הוא רשע גמור, אם הוא מלמד אותי דברים טובים – אקח, ואם דברים רעים – אברח!

עניתי לו: האישיות של האומן חודרת ליצירותיו. אפילו תמונת נוף שאדם רשע צייר, או מנגינה שהלחין, משאירים עלינו רושם גלוי או נסתר. מסביר הרב קוק בשמונה קבצים (ו, רסז):

"ישנן מחשבות כאלה, שאין שום רע וכיעור ושום טומאה ונסיגה ניכרת בהן, אבל בתוצאותיהן האחרונות מתגלה הארס הטמון בתוכן. ומי שאין רוחו מלא טהרה, הולך בזה אחר עיניו, ומתוך שרואה דרכי הגיונות נכונים, שאינם גם כן פוגעים בכל קודש לכאורה, הרי הוא נמשך אחריהם, אבל אחר כך, כשבאים המים הרעים בכל קרביו, לא יוכל לחוש כל כך את תוצאותיהם".

אמנם, מכיוון שמדובר באומנים וסופרים מוכשרים, לא תמיד אפשר לזהות את הסכנות הטמונות ביצירותיהם. במיוחד כשהזוהמה כבר חדרה לתוך הנפש, קשה להרגיש את הרעל שהשתלט על אישיותו של האדם. לכן הוא נוטה לומר: "מה הבעיה? כל חיי אני סופג את היצירות הללו, וזה לא עושה לי כלום!"

סיפרתי לסטודנט שאחרי הפיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל, שלחו קבוצת פועלים לעבוד שם, אף שעדיין דלפה ממנו קרינה במלא העוצמה. סמוך לכניסה, כתב מהטלוויזיה שאל אותם אם אינם מפחדים. "בכלל לא", ענו הפועלים האמיצים, "כבר היינו שם אתמול ולא הרגשנו כלום! לא צריך לעשות פאניקה מכל דבר". אחרי שבוע הם גססו על מיטותיהם בבית חולים.

למעשה כל מפגש עם אומנות דומה לכניסה למעבדה לחומרים מסוכנים. יש שם כימיקלים שאפשר לעשות מהם תרופות מצילות חיים, אך גם רעלים מסוכנים. לכן חייבים לשים שם שלט אזהרה, עם ציור של גולגלת ושתי עצמות, ולהתריע על הסכנה.

אם כן, שאלו הסטודנטים, מדוע אנחנו לומדים אומנות? למה שניחשף לחומרים הרדיואקטיביים הללו?

אמרתי להם: חומרים אלו כבר דלפו החוצה, והיום הם מוצגים לציבור הרחב בתור הישגים גדולים של המין האנושי, כפי שראינו בדוגמאות כמו המחזה "מדיאה" או "ורתר הצעיר". ככל שיהיו יותר אנשים שיזהירו את בני האדם מפני הנזק והסכנות הטמונים באומנות, כך הם יוכלו להציל רבים יותר וייטיבו עם האנושות.

כל זאת, רק אחרי שעוטים על הידיים כפפות גומי ולובשים מסכת אב"ך וחליפת מגן.

האומנות מחכה לנו

לא חייבים להיות כוכבי קולנוע או ספורט כדי שלחיים תהיה משמעות גדולה וחשובה. אדרבה, גבוה יותר הסיכוי שסופרים ואומנים גאונים יזיקו מאשר יועילו.

אבל מה עם האומנות האמיתית? אותה אומנות שמתקרבת לנבואה, כפי שראינו אצל בצלאל ואהליאב? אומנות כזו עלינו להחיות. אומנות קודש. אומנות החול היא 'אומנות לשם אומנות' (l'art pour l'art), אומנות המשמשת ביטוי עצמי של האומן. לעומת זאת אומנות הקודש היא 'אומנות שימושית' "Applied art")), לא במובן האורנמנטלי אלא במובן שהיא נועדה עבור אנשים אחרים, ולא לצרכים של האומן. כשם שכוהנים עושים את עבודתם בבית המקדש בעבור עם ישראל ולא לצורך עצמם (זו משמעותו של מושג הכוהן: משרת, מכהן), כך גם המלך וגם הנביא הם משרתים של כלל ישראל כדי לגלות את שם ה' בעולם, כלומר לחשוף את הערך האינסופי של המציאות. הערך האלוקי. זהו גם עניינה של אומנות הקודש: לצרף את כל האותיות המפוזרות בהוויה לעניין אחד, חשיפת הערך האלוקי של החיים. לכן עלינו ליצור ספרות, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, בלט, אופרה וכל סוג אחר של אומנות שיועד לטובת האדם – באופן שמבוסס על יסודות של תורה, מוסר ויושר כתנאי לעצם קיומם. תרבות שתאדיר את ערכם האלוקי של העולם ושל האדם. כדי שביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו – גילויו – אחד.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם