עיר בלי חומה Featured

 4 vaserman

הרב אברהם וסרמן

"וחומת ירושלים מפורצת" (נחמיה א, ג); "לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה" (שם, ב, יז).

המצב

אנו מתמודדים זה שנים רבות עם אתגר הפתיחות שלנו לתרבות העולמית והיהודית-חילונית. קולמוסים רבים נשתברו על נושא זה, ובשורות הקרובות ארצה לעסוק במה שבעיניי הוא הבסיס לכול. כפי שהדברים נראים – בשנים האחרונות בייחוד – הפכנו לעיר בלי חומה. כל מושג ואופנה הבאים לעולם נכנסים בלי לדפוק בדלת. כלומר, אין חומה, וממילא אין דלת, אין מנגנון הגנה בסיסי ביותר.

ההתמסרות להשפעות מן החוץ, שמלווה לעיתים בנחיתות רגשית כלפי העולם, גורמת לשני סוגי תופעות. תופעה אחת היא הרצון 'לתאם' בין היהדות לרוח הזמן ("צייט גייסט") ו'להוכיח' שגם אנחנו סבורים כך. מין צורך לקבל אישור מן החוץ להיותנו ראויים לבוא בקהל הנאור. אילו גיל ושמחה פורצים להם כשמפרשים תורה של ר' נחמן באופן שהיא 'ממש מתאימה' לפוסט-מודרניזם, או האדמו"ר הזקן ש'מתאים' לפילוסוף בן ימינו!

התופעה השנייה (והבעייתית יותר) היא של מי שמחפשים כיצד 'להתאים' את היהדות לרוח הזמן, וערכי רוח הזמן הם אמת המידה שלפיה על היהדות 'להתיישר'. כל אמונה או הלכה חייבים לעבור את המסננת הזו, ואם לא, הם נפסלים או עוברים 'התאמה'. לא שהערכים המשתנים מדי תקופה שליליים לגמרי, ואף אפשר למצוא להם בסיס ביהדות, אף שבסגנון, במינון ובהקשר אחרים לגמרי (מעין העלאת ניצוצות, שהיא חוכמה עמוקה במיוחד שלא כל אחד ראוי לה). הבעיה היא הפיכתם כפי שהם לאמת מידה שעל פיה נמדדים ערכי חיינו התורניים, ואם משהו נראה 'לא מתאים' אחת דינו להיות מוצא מן המערכת התקנית או 'לעבור תהליך' פרשני כביכול שיתאים אותו לרוח הזמן.

הקומוניזם, שעלה ושגשג באותן שנים, הבטיח פתרון לבעיות האנושות. מאמרים (ובהם של בוגרי ישיבות) שנכתבו בימים הסוערים של עליית הקומוניזם, שהיה זרם הגותי-חברתי לוהט ביותר 'הוכיחו' שהתורה "קומוניסטית לגמרי". כשהפכו ערכי הדמוקרטיה מרכזיים – בעיקר בשנות ה-80 של המאה ה-20 – נכתבו אינספור מאמרי "יהדות ודמוקרטיה", ש'הוכיחו' שהתורה דמוקרטית. כשפרץ מושג ההכלה לעולמנו לפני שנים מספר הפכה הכלה זו להלכה למשה מסיני. תורת משמיים, החקוקה על הלוחות, הפכה מין זיקית המשנה את צבעה וצורתה לרוח היום אגב ציטוטי "לא בשמים היא", עד שנתקדרו השמיים וכמעט אין תורה מן השמיים

ניסיון העבר

האמונה ברוח האדם התרבותי והנאור רווחה החל מסוף המאה ה-18 בסלונים המפורסמים של וינה וברלין. יהודים רבים נסחפו בזרם המעודכן, וקצתם אף היו מהבולטים בו ומהמחוללים אותו.

בשנת 1894 שר טשרניחובסקי על האמון ברוח האדם: "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך".

ביובל השנים שלאחר מכן התחוללו שתי מלחמות עולם שנהרגו בהן יותר מ-80 מיליון איש! ובתוכם נטבחו ששת המיליונים של העם היהודי.

שפך הדם הבלתי נתפס, אגב אובדן גמור של עקרונות המוסר, התחולל ללא קשר לדת והפריך את ההנחה – שהפכה כמעט לאקסיומה – ולפיה ההשכלה וההומניזם, 'רוח האדם' כשלעצמה, יפתרו את בעיות האנושות. מלחמות אלה ניפצו בדם ואש גם את המוסכמה על סכנת המלחמה הטמונה דווקא בדת, שהרי כל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים במהלך מאות שנים לא הביאו לשפך דם שמתקרב לאחוזים אחדים מן ההרוגים במאה ה-20.

גם הקומוניזם, שעלה ושגשג באותן שנים, הבטיח פתרון לבעיות האנושות. מאמרים (ובהם של בוגרי ישיבות) שנכתבו בימים הסוערים של עליית הקומוניזם, שהיה זרם הגותי-חברתי לוהט ביותר 'הוכיחו' שהתורה "קומוניסטית לגמרי". אלא שהמהפכה הקומוניסטית טבחה בשם השוויון והאחווה במיליוני מתנגדיה (יש ויכוח אם סטלין רצח 11 מיליון או 40 מיליון איש) ושללה זכויות אדם ממיליונים רבים אחרים. זה עשרות שנים כבר לא נותרו עוד מי שסבורים שהתורה אכן קומוניסטית.

כשהפכו ערכי הדמוקרטיה מרכזיים – בעיקר בשנות ה-80 של המאה ה-20 – נכתבו אינספור מאמרי "יהדות ודמוקרטיה", ש'הוכיחו' שהתורה דמוקרטית. כשפרץ מושג ההכלה לעולמנו לפני שנים מספר – בהעתקה מסולפת מעולם הטיפול להתנהלות צבאית וחברתית – הפכה הכלה זו להלכה למשה מסיני, ומצווים אנו להכיל גם אויבים הבאים עלינו להורגנו. גם, להבדיל, את מי שנאבקים נגד היהדות. לא לשלול אלא להכיל, להבין, וכולם אהובים כולם מתקבלים כפי שהם. הס פן תעיר.

תורת משמיים, החקוקה על הלוחות, הפכה מין זיקית המשנה את צבעה וצורתה לרוח היום אגב ציטוטי "לא בשמים היא", עד שנתקדרו השמיים וכמעט אין תורה מן השמיים אלא 'רוח האדם' היא הקובעת.

ההיסחפות אחר רוח הזמן עוקרת עיקרי אמונה ויסודות הלכה. בכל דור ודור גלגולו של תלמיד ותיק ביבנה היודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים מוכן ומזומן לעקם את התורה ולקדש את החדש. עד שיבוא חדש אחר, ואז יהיו כל הדרשות למוץ שרוח מצויה חדשה תישאנו, וחוזר חלילה. ותורה מה היא? אין לה משל עצמה כלום? רק בסיס ל'התאמות' ו'עדכונים'?

זו אכן חרפה. חרפתה של תורה שהפכה שפחה נחרפת לזרמים אנושיים מתחלפים.

לכו ונבנה את חומות ירושלים

ראשית יש להגדיר מה השורש שממנו אנו צומחים ויונקים. יש לשוב ולשנן כי בחירתנו לסגולה מכל העמים קשורה ודבוקה במתן תורה. כי כל הערכים והמעשים שלנו ממנה הם שאובים ואליה הם שבים. אומנם כן, חוכמה בגויים תאמין, ויש מה ללמוד מחוכמה זו, אך לעולם לא היא המכתיבה את סדר היום הרוחני המוסרי והמעשי. לכן תורה בגויים – הוראת דרכי חיים – אל תאמין.

חומות האמונה שמרו עלינו דורות רבים ועמדו בפני כוחות כבירים שפרצו בהן פרצות, כמו בימי היוונים ועוד קודם לכן בימי בית ראשון והשפעתה ההרסנית של עבודה זרה. בסופו של דבר התנפצו הרוחות הזרות על החומות, וכל האופנות המתחלפות הפכו לדפים בספרי ההיסטוריה. לכן כל תנועה חברתית, שיטה פילוסופית וסגנון התנהגות צריכים להיבחן אם הם מתאימים לדרכה של תורה או לא.

כשנעמיק יותר נגלה כי הצורך המתמיד להסתכל החוצה, לבדוק 'מה הולך' ומה מעודכן כדי להיות בעניינים הוא יסוד הבעיה.

חז"ל, שידעו על המתרחש בעולם ההלניסטי, לא נתנו את דעתם להתמודדות עם התפיסות האלה, וודאי לא העלו על דעתם לכלול במשנה, במדרש או בתלמוד מדבריהם של הפילוסופים. היחיד שמוזכר הוא אפיקורס, שצריך ללמוד היטב כדי לדעת מה להשיב לו. ודוק: מה להשיב, לדחות, ולא לקבל.

הראשונים שהתייחסו בחיוב לפילוסופיה ואף רתמו אותה לענייני אמונה היו רס"ג והרמב"ם, יותר מאלף שנה (!) אחרי אפלטון ואריסטו. הם ועוד כמה מגדולי ישראל היו חריגים ומעטים בקבוצה הגדולה של חכמי ישראל לדורותיהם, אשר לא טרחו לדון בשיטות שמחוץ לגבולותיה של תורה. לא מעט מן הגדולים מתחו ביקורת על גישה זו, הלומדת ומפנימה פילוסופיה מן הגויים, ובייחוד ידועה הביקורת כלפי הרמב"ם.

התוכן הקבוע

כשדן הרב קוק בשיטות שמחוץ לתורה הוא הדגיש כמה יסודות. החשוב שבהם הוא כי רק הצורה החיצונית של היהדות עשויה להשתנות לעיתים, אבל לא התוכן הפנימי. "'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. והזכרון הזה הוא עומד וקיים לעד [...] זאת היא התכונה שלנו הקבועה והקיימת, שהיא אינה צריכה לא מחקר ולא פילוסופיא, ולא שום תבלין שבעולם, לקיומה ולעצם הוייתה". החוכמות שמחוץ ליהדות באות כדי "ליתן מקום ומרחב להתכונה הא‑להית העצמית הזאת, שתתפשט ותתגלה ביותר".

המטרה של המהלך הזה בעיקרה אינה פנימה, אלא החוצה: "ע"י גילוייה החיצונים, שאינם דומים כלל ואינם עולים בערכם לעצם מעלת חזקת ובהירות התכונה הפנימית של אהבת ד' א-להי ישראל הגנוזה בנו, דוקא מצד קלישותם ומיעוט אורם יכולים להכניסם לפעמים בדבורים הגיוניים, ולהשתתף על ידם עם המצויינים השרידים שבכל הציבור האנושי. הניצוץ הישראלי שבנו הוא באמת כל עוזנו ואשרנו, כל עושר רוחנו ועצם חיינו, ויתר הרכוש הרוחני הנהו רק טפל אליו ומשמשו, ואפילו אם יהיו רבים ממנו בכמות המדומה, הנם בטלים ומבוטלים אליו מצד העצם והאיכות" (אגרות ראי"ה, מד).

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם