דרוש שופר, גדול Featured

 m 10 sigalis

 

התלאות שעברה הפוליטיקה הישראלית מדרשתו של הרב קוק ערב מלחמת העולם השנייה, דרך קום המדינה, ועד למה שמבשרות שתי מערכות הבחירות האחרונות

הרב דני סגליס, ראש ישיבת ההסדר נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית)

בראש השנה תרצ"ד (1933 למניינם), השנה שבה היטלר ימ"ש עלה לשלטון, נשא מרן הרב קוק זצ"ל דרשה (יש שיאמרו - התנבא) בבית הכנסת החורבה. הרב התייחס לביטוי "תקע בשופר גדול לחירותנו". משמע שיש גם שופר שאינו גדול.

בהלכה יש שלושה סוגי שופרות, וכנגדם, אומר הרב, שלושה סוגי שופרות של גאולה – שופר גדול, בינוני וקטן.

להלכה, השופר האידיאלי הנו שופר של איל, הרומז לעקדת יצחק, וזהו השופר הגדול. השופר השני – "בדיעבד כל השופרות כשרים". זהו השופר הבינוני והוא כשר לברכה. וישנו גם השופר הקטן. שופר מבהמה טמאה וכן שופר מבהמות עבודה זרה של גוי. שופר זה פסול, אבל אם תקע בו יצא ידי חובתו. ובלבד שלא יברך עליו.

ושלוש מדרגות אלו מקבילות לשלוש קומות בשופר הגאולה.

בעצם בשופר יש שתי בחינות: הכלי והרוח הנכנסת לשופר, ומחיבורם יחד יוצא קול. הרוח – רוח אפינו משיח ה'. זהו התהליך האלוקי שיקרה בכל מקרה. הכלי הוא מדרגת הרצון הלאומי שלנו. המקום התודעתי שבו כל התרועות והפרטים בעם ישראל מרגישים שייכות יחד.

הרב קוק אומר שאנו הולכים לצאת מהגלות. בזה אין שאלה. אולם איך תהליך זה יקרה, האם ברחמים או חלילה בייסורים? לאיזה שופר תיכנס הרוח – זה תלוי בנו. האם נעלה לארץ ישראל מכוח תודעה של שופר גדול, כמו תלמידי הגר"א והבעש"ט שעלו ממקום של תורה וקדושה ואמונה גדולה? או לפחות מכוח תודעת השופר הבינוני, הווה אומר הציונות החילונית שפסגתה להיות עם חופשי בארצנו – אמנם אין זה אידיאלי, אולם כשר לברכה. אבל, מדגיש הרב קוק, אם לא נצא מהגלות בשופר כשר לברכה (הגדול או הבינוני), יבוא היטלר ויתקע באוזנינו בשופר הקטן. התהליך יחל אולם על זה לא נוכל לברך...

קצת פחות משנתיים לאחר דרשה זו הסתלק הרב קוק לבית עולמו. כשש שנים לאחר מכן תחל השואה האיומה.

בין שתי מלחמות העולם, כמיליון יהודים עזבו את אירופה – אולם לא לארץ ישראל אלא לאמריקה. עוד לא נקבצו התרועות לתודעה לאומית אחת. מתי חזרנו להבין שאנו עם אחד? במשרפות אושוויץ ובנותיה. הרוח נכנסה לשופר הקטן. אוי מה היה לנו. מגיא ההריגה קמנו והחלה להופיע הפעימה הבאה – השופר הבינוני. תודעת "לא עוד שואה" ו"להיות עם חופשי בארצנו" תפסה את קדמת הבמה. המאבק הקיומי לבסס את ביטחון מדינת ישראל הביא לאחדות לאומית, בפרט סביב צה"ל. בגלוי – נלחמנו באויבינו שרצו להשמידנו, ובנסתר – הִתחיינו מהאחדות. "דם יהודי אינו הפקר", "עם ישראל חי".

בל נתבלבל, היו ויכוחים מרים, וסוגיות דת ומדינה נכחו גם נכחו; אולם אחרי הכול האיום הקיומי מבחוץ גרם ללכידותנו והורכבה ממשלה פעם משמאל ופעם מימין.

כשש שנים לאחר אזהרתו של הרב קוק החלה השואה האיומה. בין שתי מלחמות העולם, כמיליון יהודים עזבו את אירופה – אולם לא לארץ ישראל אלא לאמריקה. עוד לא נקבצו התרועות לתודעה לאומית אחת. מתי חזרנו להבין שאנו עם אחד? במשרפות אושוויץ ובנותיה

והנה הגיעו שתי מערכות הבחירות האחרונות וחשפו, כך נראה, תהליך עומק שכבר מתבשל כמה שנים.

נראה שאנו במעבר בין השופר הבינוני בואכה השופר הגדול. גם היום, אם חס ושלום תהיה מלחמה, ודאי שעם ישראל יתאחד, אבל הבה נשים לב היטב מה קרה כאן: אם עד עכשיו ימין ושמאל היו ביטויים לאופן ההתמודדות עם האויבים שמבחוץ והמשילות הייתה או של מחנה השלום או של מחנה ארץ ישראל השלמה או נושאי דגל הביטחון, באו מערכות הבחירות האחרונות ואמרו – ימין ושמאל הם לא היחס לבעיות שבחוץ, אלא השאלה היא מהי זהותנו ומהו תוכן חיינו.

בהכללה גסה, "מחנה השלום" הומר ב"מחנה הדמוקרטי" ובתוכנית החברתית של מפלגת העבודה וסיסמת "מאמינים בבני אדם". לעומת מחנה הימין, שהפך להיות החרדים, הדתיים-לאומיים והמסורתיים. בעבר, כשימין ושמאל היו המדיניות כלפי חוץ, יכלו החרדים ללכת עם מפלגות השמאל. כיום, כשהשאלה היא מה תוכן לאומיותנו והמתח הוא בין "האלוקי" ל"אנושי", "ההלכה או הדמוקרטיה", "הרב או המפקד" – ממילא החרדים שייכים למחנה הימין.

נושאי הבחירות היו הכרח המשילות על בג"ץ ומהצד השני מגננה על המבצר הדמוקרטי האחרון. עוד עלו נושאי הגיור, הרבנות ראשית, מדינת הלכה וכדומה. כל מחנה הרגיש פחד קיומי שמא היקר לו מכול הולך ומתערער. לכן כל אחד נדר נדרים לבל ישב עם זולתו.

ישאל השואל: מדוע להתחייב מראש לא לשבת עם האחר, אולי תזכה אחרי הבחירות להצעה פוליטית נדיבה? אלא שכל אחד היה חייב להוכיח לבוחרים שזו שעה גורלית שבה כל זהותנו מונחת על הכף, ואם ה"הם" רק יעלו לשלטון לא בטוח מה יישאר...

והנה אין משילות. אי אפשר להכריע. קומת השופר הבינוני עדיין קיימת ומתגלה בשעת מלחמה, אולם כבר אין בה כוח להחיות את חיינו השגרתיים. התחלנו לצאת מקומת השופר הבינוני, אולם לקומת השופר הגדול טרם נכנסנו.

ומהי קומת השופר הגדול? איזו תודעה תצליח לחבר את כל עם ישראל לא סביב פחד קיומי מצוררינו אלא סביב קוממיות חיינו?

יש להבין, אנו חוזרים ונֵעורים לקומת חיים גדולה שהייתה רדומה מעמנו כל שנות גלותנו. "אני ישנה וליבי ער". אנו צועדים לעבר קומת אברהם אבינו. הבה נדגים זאת במילים ספורות.

נבקש מאיש שמאל לתאר את אברהם אבינו.הלה יאמר: אברהם אבינו היה פעיל זכויות אדם. כרת בריתות עם הפלישת(נ)ים. הפציר בקב"ה לחוס על סדום ועמורה. ללא ספק היה נושא דגל האנושיות והאוניברסליות. פשוט שהצביע למחנה הדמוקרטי. יענה אחריו פעיל העבודה ויזכיר את מפעל החסד של אברהם ויאמר שהוא בוודאי היה סוציאליסט והאמין בבני אדם.

נבקש מאיש ימין לתאר את אברהם אבינו. הוא ישיב שאברהם אבינו גירש את ישמעאל. יצא לשחרר את לוט במבצע צבאי מרשים וללא מורא מהאו"ם. ללא ספק הצביע לישראל ביתנו או לימין החדש.

נבקש מאיש דתי או חרדי לתאר את אברהם אבינו, והוא בוודאי יזכיר את עקדת יצחק ומפעל ההחזרה בתשובה המדהים של אברהם אבינו.

נכניס את כל אלו לחדר אחד, ולא נופתע אם נשמע צעקות 'עוכר ישראל' מצד לצד. אולם אצל אברהם אבינו אין סתירה. זוהי קומת חיים שלמה, שבה הקודש, הלאומי והאנושי הם לא הרכבה מלאכותית של ערכי גויים אלא תורת ה' תמימה משיבת נפש.

אנו חוזרים לנשמת דוד המלך. ל"יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון-דבר ואיש תואר וה' עימו". חיבור מופלא בין תורה, צבא ונגינה, והכול בסוד אחדות אחת. צריך להגיד את האמת – זה גדול עלינו, אנו אחרי אלפיים שנות גלות, לוקח לנו זמן לאחד את כל הקומות הללו.

בואו ניזכר כמה לא טבעי היה לפני חמישים שנה החיבור של הערכים דתי ולאומי. עדיין לא הגענו למדרגה השלמה של חיבור טבעי זה, אולם כמה רבבות בני תורה חיים בגדלות חיבור זה וכמה כאלה היו לפני 50 שנה?

עכשיו אנו נתבעים על חיבור בין הקודש, הלאומיות והאוניברסליות. מה הפלא שזה מסובך כל כך. לכן כל חלק באומה חש מאוים שמא חס ושלום הוא יאבד את הנקודה שלו. וכאשר כל חלק באומה נלחם על שאיפת חייו, הוא מוכן ללכת כמעט עד הקצה בעבורה.

יודגש שאין הכוונה לרפורמה – זאת התורה לא תהא מוחלפת, אלא חזרה לתורה השלמה, וכמשל שהבאנו מאברהם אבינו ומדוד המלך.

לכן אין אנו צריכים לחתור "ימינה" אלא "מרכזה"! ההנהגה נמצאת תמיד במרכז. המעבר לקומת השופר השלישי דורשת לחתור (גם אם הדבר ייקח שנים לא מעטות) לתודעה לאומית שבה ירגישו הכול כיצד השאיפה לקודש ולהתעלות רוחנית היא היא שמעצימה את האנושיות שבנו. שיישוב ארץ ישראל בא בטבעיות יחד עם דאגה לבעלי מוגבלויות וטיפול בעוני, כמו גם הרמת דגל הצדק כפי מידת כוחנו כלפי משטרי רשע בעולם. כאשר יוחש ויורגש שאין יותר ימין ערכי מתורה ואין יותר שמאל ערכי מתורה, והאיזון יוצא ממקור בריא וקדוש, זה יהיה המרכז שימשול אחרי שרוב עמך בית ישראל יבחרו בו. כשיש עמוד שדרה אפשר ללכת ישר, משום שפעם אחת רגל ימין מובילה ושמאל תומכת מאחור ולאחר מכן להפך, מה שמביא להליכה ישרה – לישרות שחסרה כל כך היום. כשהמבט הזה חסר כל רגל מנסה למשול לבדה, והתוצאה היא מהלכים עקומים, שיח לא ישר וקרע גדול.

אולם אי אפשר לפנות למרכז במובן האידיאלי בלי שנהיה תורניים באמת. אחרת ניפגע מרוחות מערביות ופוסט-מודרניות. לכן זה מורכב ודורש לחיות ולהחיות את מצוות הנביא זכריה "והאמת והשלום אהבו".

עכשיו, רגע של כנות, האם עד היום כששמענו את המילים "והאמת והשלום אהבו" הרגשנו שזו קלישאהבסגנון "צריכים אחדות - אבל תכלס לא רלוונטי", או ששמענו תביעה נוקבת ובוערת להחזיק מתח רוחני של איש אמת שאינו מתפשר על עלייה רוחנית מתמדת אך חמוש בעין ביקורתית, לבין איש שלום שאינו מתפשר על אהבת ישראל ומציאות הטוב בכל חלק וחמוש בעין טובה?

אחד האפיונים של חז"ל לעקבתא דמשיחא הוא "האמת נעדרת – מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה". הדרך הסלולה לקבץ את כל התרועות היא קיבוץ חלקי האמת, וזה בלתי אפשרי בלי חיבור ישר בין האמת והשלום. האמת דואגת שלא ניפול בפשרנות והשלום דואג שלא נתמלא עברה וכעס על המציאות עד כדי ניתוק ממנה. ואם נתבונן, זהו לב הוויכוח בתוך הציונות הדתית ובעם ישראל בכלל.

את הייאוש והשפיפות צריך להחליף בענווה ובסבלנות רצופת אהבת ישראל. את הפשרנות צריך להמס בלבבות בוערים לה' יתברך. ולהבין ששלב גדול וחדש בפתח והוא דורש מאיתנו מסירות, גדלות וגבורה.

אל ניפול לשיח השטנה. את דגל האמת והשלום נניף. מאמינים בקב"ה, מאמינים בתורה, מאמינים בעם ישראל ומתוך כך מאמינים בבני אדם. את הישר והטוב שבאחינו נבקש. נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. או אז לא הר האפר ביום השואה והר הרצל ביום הזיכרון יהיו במרכז אחדותנו כי אם "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם