מוכרת בגדים Featured

 m 8 dea

דעה (גלעדי) אביחיל

עירית תלשה מהמתלה את התיק הרקום, הישירה מבט למשקפי השמש שבראי ופתחה בתנופה את הדלת. "יש פתיתים על השיש ואל תשכחו את החוגים. תמר, גיל, להתראות!" את הדלת הנטרקת שמעה כבר מתחתית הגֶרם. היא קרטעה בריצה עד לאוטו והסתערה פנימה. דוֹבִיק היה מבקש ממנה תמיד שתיזהר. תוך כדי התנעה הציצה שוב לראי, שִחררה את הכפתור העליון במעיל והדליקה את דַבֶּרֶת הקריינים היומית. יעל או דליה או עפרה ראיינו שם מישהו, לא שמה לב מי, אבל לפחות היה שֶקט. תמר וגיל יצאו עוד כמה דקות לבית הספר והכול יחזור למקומו.

כשנשלפה החוצה מהמכונית פגעה בנעמה מחנות הצעצועים. "בּוקֶ"ט", התנשפה. "אחלה של בוקר, עירית", שִקשקו הצמידים על ידיה הרחבות, "את יודעת, הייתי מזמינה אותך לקפה, אבל אמרת לי פעם שסבתא שלך הייתה אומרת - " "העבודה הקשה ביותר היא לא לעשות כלום", מִלמלה עירית והניפה את מפתחות החנות. הדליקה, אִווררה, סקרה את ברק חלון הראווה והתיישבה מאחורי הדלפק. אחרי שהזיזה את שני הצילומים שעמדו עליו, שלפה דף ודפקה על כל השולחן בחיפוש אחר עט. בסוף דגה אותו מעל האוזן – תהתה רגע אם נשאר שם מאתמול – והחלה לרשום. "אורן? עירית. עשר שמלות מהקולקציה החדשה של 'קיץ', חמש נטליה", שאפה אוויר וציינה לעצמה שהאהיל מחוץ לתאי המדידה דורש איבוק, "הסריגים נחטפים, אתה... אורן, אני אחזור אליך. בוקר טוב, אפשר לעזור לךְ?"

אישה גוצה הביטה ימינה ושמאלה בלחיים כבדות, חנוטה בחליפה חצילית. עירית התייצבה מולה תמירה והמתיקה: "ב'עירית' תמצאי משהו שתרגישי בו בנוח. את מוזמנת". היא הובילה אותה אל הסטנד האחרון ודִפדפה בין המידות הגדולות במיתרי אצבעותיה. מיד מיהרה לפתח, זקופה ומוּדעת: "בוקר טוב, את מחפשת..." הִטתה ראש כלפי בחורה בחצאית צרה ושיער משוך אחורה, "...משהו שכולם יתפעלו מהחירות שלו, נכון? בואי תתאהבי". כשנכנסה למדוד חצאית שכבות בגוני פסטל חזרה עירית למקומה. האישה יצאה מתא ההלבשה במערכת ספורט-אלגנט. "במה גבִרתי עוסקת?" שאלה עירית בעיניים מבריקות, "הבגד הזה יזיז לך סלעים מהדרך, תזכרי שאמרתי לך".

תמר התקשרה בוכייה שהשכנים לא פותחים, כששלוש קונות עִלעלו בַּמִתלה. "אני ממש עסוקה מתוקה. אתם יודעים כמה אמא צריכה להשקיע בחנות". נשמה עמוק, עצמה עיניים, העיפה שערה מהמצח, "אני יכולה לסמוך עליכם שתסתדרו, נכון? אז בבקשה אם צריך תתקשרו בשעתיים הקרובות לסבתא, חמודה". הראש שלה הסתחרר מחוסר נוזלים, היא המשיכה להדהד אל הקונות המרוצות: "גבירתי, מהיום לא תהיי אותה אישה". בגרונה עלה חומץ.

כשיצאו לחצה על "חיוג חוזר". "אני אִתְךָ. מה אמרנו, עשרה סריגים ושמונה חצאיות. לא מחר, שיגיע היום. אלף תודות". התרכזה לרגע ומצאה את חטיף האנרגיה שתקעה לתיק הבוקר. סיימה, מִצמצה את האודם בשפתיה וענתה לפלאפון: "כן? כן אימא. אני בחנות. הם בסדר, הם בוגרים והם יודעים להסתדר, יש להם חוג אחרי בית הספר ואז חברים". כחכחה והמשיכה, מסירה ומצמידה ומסירה את המגנט הצבעוני מלוח המתכת: "אמא, אני מאה אחוז, החנות מצליחה מאוד. אמרתי לך, לעבוד, זה מה שאני אוהבת", בדקה שוב את רשימת ההזמנה, וקטעה את עיסוי הרקות כשקונה נוספת נכנסה.

"שלום אסתי!" התרוממה. מה יהיה אם כבר בשעה כזאת העקבים מתחילים ללחוץ. "טוב לראות אותך. מה את מחפשת?" אסתי הסתובבה: "שולחים אותי לאירוע בחו"ל ואני צריכה משהו גם צנוע וגם ייצוגי", אמרה, "חושבת שיש לך?" "ב'עירית' תמצאי מה שתחלמי. בואי". "ממתי את בעצמך יושבת כאן?" התקדמה פנימה. "מאז ש..." עירית מיקדה את מבטה בקולב הפוך בסטנד המרוחק, "דוֹבִיק, יום אחרי שקמתי. אלה החיים, החנות הזאת. תמדדי".

אסתי יצאה מהתא ונאנחה מול המראה. "יש לי סיכוי להיראות כמו סגנית יושב ראש?" "יושבת ראש", פסקה עירית. אסתי שינתה תנוחה ובחנה את דמותה. "לא, אני לא". את החליפה השנייה החליפה מיד, ובשלישית השתקפה מולה בבואה זועפת. "אני פשוט לא נראית ייצוגית", אמרה כשיצאה מתא ההלבשה והבגד בידה, "אין מה לעשות. אבל אני אקנה את מה שאמרת". שילמה ונעלמה.

תמר התקשרה בוכייה שהשכנים לא פותחים, כששלוש קונות עִלעלו בַּמִתלה. "אני ממש עסוקה מתוקה. אתם יודעים כמה אמא צריכה להשקיע בחנות". נשמה עמוק, עצמה עיניים, העיפה שערה מהמצח, "אני יכולה לסמוך עליכם שתסתדרו, נכון? אז בבקשה אם צריך תתקשרו בשעתיים הקרובות לסבתא, חמודה". הראש שלה הסתחרר מחוסר נוזלים, היא המשיכה להדהד אל הקונות המרוצות: "גבירתי, מהיום לא תהיי אותה אישה". בגרונה עלה חומץ.

כששוב לא היו קונות עירתה לתוכה כוס קפה והתמלאה ברדיו. עוד שעה וחצי היא בבית ותמר וגיל יחכו לה רחוצים ושבעים. היא תקפוץ לנעמה ותקנה שם שני משחקים קטנים.

מעבר לחלון הראווה ניצבו שתי דמויות קטנות במעילי צמר בובתִיִים. "מה אתם עושים כאן!" עירית פרצה החוצה מנפנפת, "אני... אתם יודעים שאסור לכם לנסוע לכאן לבד!" תמר נכנסה פנימה, גוררת את גיל אחריה. "אבל אימא את אמרת לא להתקשר, ולגיל יש טיול מחר, אז הוא צריך כובע, ממתקים..." היא עצרה את עירית שהתחילה לסובב את שעון היד: "אנחנו יכולים לקנות לבד, רק נגמר לנו הכסף שנתת לנו לארוחת עשר אז היינו חייבים לבוא".

קונָה מבוגרת נכנסה ועירית רִפרפה אליה חיוך. "קחי", הושיטה לתמר שטר של עשרים, "ובעודף אתם יכולים לקנות קרמבו או משהו. תחזרו לכאן עד שמונה, כן?" הגדולה הִנהנה מבחוץ והקטן נשרך אחריה, מסיט את ראשו לאחור.

"ערב טוב, אני בטח יכולה לעזור לך", התמקמה עירית בכיוון הקונָה, "מה את..." מבעד לחלון הראווה היא הבחינה בנעמה מזנקת מהחנות. הפנטומימה הייתה מדויקת וחסרת צליל: היא שלחה שתי זרועות ותפסה כל אחד מהם, קראה משהו שעירית לא שמעה בְּפנים שעירית לא רצתה לראות, הביטה שמאלה וימינה והעבירה אותם את הכביש באחיזה מטולטלת. בצד השני נעמדה, לָטפה לשניהם בידיה המלאות ועיניה עקבו אחריהם יורדים בהמשך הרחוב.

עירית שִחררה את מבטה, הרימה פנים מחוקות אל הקונה, חטפה את התיק הרקום ונחלצה בריצה. הקונה כמעט לא הספיקה להידחק החוצה לפני שעירית נעלה, משאירה חנות סגורה, אורות דלוקים. התפרצה לכביש וצפירות באוזניה. כשהשיגה את תמר וגיל שׂערה היה סתור לגמרי. "אֶה..." פִלבלה, מה היא רוצה, "תמר, יש לכם כסף?" הקטנה החזירה לה מבט נבוך: "את נתת לנו, אימא". "אָה". זוג הילדים המשיך לרדת ועירית שוב צלעה: "אולי תרצו שאני... אבוא איתכם?" גיל תלה בה עיניים שניות ארוכות – יותר משיכלה ופחות משרצתה, והחדיר את ידו לידה. גם תמר אחריו. היד של גיל שמנמנה; של תמר כמעט נשית. העקבים גבוהים מדי.

אחרי שקנו כובע וגיל בחר ממתקים יצאו אל הערב המטפטף. עירית בחנה את החנויות: צעצועים, אוכל מהיר, בגדים, בגדים. התקרבה לַגלידה האמריקאית והזמינה שני גביעים. "הֵי, שלושה!" אמר גיל, ותמר הצביעה החוצה: "בגינה, טוב?" מזמן, ישבו כאן היא ודוביק והשתעשעו בחיים.

עירית גררה את עצמה עם שלוש גלידות, שני ילדים וסיבוב ראש. האוויר היה נעים והגשם דק מאוד.

ליקקו בשקט. גיל מרח קצת על הבגדים ותמר קפצה מהספסל לנקות. היא דָממה. "אני רוצֶה ככה תמיד", אמר גיל. תמר משכה באף: "אני לא אוהבת קרמבו". עירית נשארה סמויה בחושך, והפלאפון צלצל.

"מה קורה עירית?"

"אני לא יודעת, אימא".

"מה זאת אומרת 'לא יודעת', את בחנות או לא?"

"למה?"

"ריבונו של עולם, אמרו לי שהיא נשרפת!"

כשרצו שלושתם טרופים במעלה הרחוב עוד הספיקה עירית לחשוב כמה נורא וכמה מתוק. כשהריח המחניק כבר היה ברור, עלה בה פתאום בחוזקה ריחם הרענן של ילדיה. היא געשה כל הדרך.

רק מול הלהבות האוכלות לה את עיר המקלט – היא נִשלווה פתאום, מילאה את הריאות לאט. עיניה נרטבו וזה היה מוזר מסוג נעים. הידיים של תמר וגיל נאחזו בה חזק, ושניהם הרימו מבטם אליה והשפילו.

הסתכלה על זרנוקי המים השוטפים את מה שנותר מהחנות שלה, והצליחה לשמוע בין כל הצעקות את השקט הגדול. הדמעות המשיכו לנקות אותה ופתאום הפכו לחיוך. צחוק שקט. קולני.

"אימא השתגעה", לחש גיל לתמר. הגדולה הנהנה בכובד ראש: "אתה צודק". עצמה עמדה קפואה.

עירית טלטלה את ידיהם. "מתוקים שלי, אתם רוצים לדלג?" בלי לחכות לתשובה יצאו היא ושני ילדיה לדרכם הביתה, משפריצים על בגדיהם מי שלוליות בוערים בכתום.

הסיפור זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר 'לכל זמן ועט 4' ע"ש אורי אורבך ז"ל, מטעם ישיבת נחלים

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם