הצחוק יפה לאמונה Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

1.

מה הדבר הכי אמריקני, הכי שונה, שחווינו עד עתה בשליחות בארצות הברית? ללא ספק: "אמזון פריים". שירות של חברת אמזון שמביא אל דלת הבית את מה שהזמנת תוך 24 שעות. זה נשמע עניין טכני, אבל הוא מהותי מאוד. מדובר על מצב תודעתי חדש שבו אם אתה רוצה משהו – אתה מקבל אותו. רק תזמין עכשיו, ולמחרת הוא בידך. לא שבישראל יצאנו לשאוב מים מהבאר, אבל בכל זאת הכנו רשימות וחשבנו מה צריך. המיידיות הזו הרסנית למי שרוצה לפתח איפוק, תכנון והמתנה, ולהצליח לדחות סיפוקים.

בשבת, בבית הכנסת 'ישראל הצעיר' בשכונת לורנס בניו יורק, דיבר הרב יעקב טראמפ על תכונה של אברהם אבינו שאנחנו נוטים לשכוח: סבלנות. בעצם, הוא לא זכה שחלומו יתגשם בחייו. הוא יצא לדרך למסע, עם הרבה אורך רוח. שנים ארוכות לא היה לו ילד, והוא המשיך להאמין. גם אחרי שיצחק נולד, אברהם לא זכה לראות את כל הנבואות וההבטחות מתגשמות. למעשה, אנחנו אלה שצריכים להגשים אותן.

התרבות מסביב דוחפת אותנו לסיפוקים מיידיים, בלי הרבה מאמץ. הפרשה מזכירה לנו שלפעמים צריך עמל וסבלנות של אלפי שנים.

2.

קשה מאוד למצוא את הנוסחה המדויקת הזו, את האיזון. אנחנו רגילים לדבר על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, על כך שהוא רץ לשלושה אנשים זרים כדי לתת להם לאכול ולשתות. זה נכון, אבל פרט קטן וחשוב מסתתר כאן. אברהם מבקש שאורחיו ירחצו את רגליהם. רש"י מסביר: אברהם חשב שהם עובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס בשום פנים ואופן עבודת אלילים לתוך ביתו.

זוהי הגדולה של אברהם אבינו, וממנה עלינו ללמוד: מצד אחד קירוב, מצד שני ריחוק. מצד אחד נתינה ואכפתיות, הלב פתוח והבית פתוח, וכל האנושות כולה מוזמנת להצטרף למסע שלו. מצד שני הוא לא מתבלבל, מציב גבולות ברורים ונחרצים, יודע מתי להתרחק וממה להיזהר, כך שאפילו אבק של עבודה זרה לא ייכנס לאוהל המיוחד שלו ושל שרה.

גם לחסד ולעזרה לזולת ולתיקון העולם – יש גבולות.

3.

קטע קצר ומקסים של הרב חיים נבון: "לפני 3,757 שנים, איש זקן ואישה זקנה יצאו מטורקיה לארץ כנען. זה לא נשמע כמו עניין גדול, ומן הסתם גם בני התקופה חשבו שזה לא עניין גדול. את הכותרות תפסו, כרגיל, מלכים ומלחמותיהם, שרים ותככיהם, עשירים וגחמותיהם. לאיש הזקן והערירי ההוא, פלוני אברם, הבטיח אז אלוקיו: וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וחזר והבטיח לו: וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִים. אם מישהו בכלל שמע על ההבטחות הללו, הוא בוודאי בז להן בלעג. ולא רק אז: גם אלף ואלפיים שנה לאחר מכן, אם נוכרי נתקל במקרה בתורת היהודים, ומצא את ההבטחות הללו, הוא בוודאי התמלא בוז: מי בכלל שמע על האיש הזקן ההוא, על העם הזעיר שיצא מחלציו ועל אמונתם המשונה.

"והיום, איש לא זוכר את המלכים והשרים והעשירים שחיו במזרח התיכון בימים ההם, אבל כולם זוכרים את האיש הזקן ההוא. קרוב לארבעה מיליארד איש ואישה בעולם מאמינים בדרכו של אברהם אבינו, ורואים עצמם ממשיכיו. לעיתים אנחנו שואלים את עצמנו מתי יתגשמו נבואות ההבטחה שבתנ"ך. הנבואות הללו כבר התגשמו: אברהם אבינו הפך לאב המון גויים, ומתברכות בו כל משפחות האדמה".

4.

ביום שלישי שעבר התעוררתי בבוקר בניו יורק, כשבישראל כבר צהריים. הסתכלתי בטלפון וגיליתי מטח. לא מטח טילים, מטח בדיחות. זה מדהים: הדבר הראשון שראיתי בכל הקבוצות והעדכונים היה רצף של בדיחות על המצב. "למכירה: שלושה סנדוויצ'ים במצב מצוין, כחדשים", או: "אם ממילא אין לימודים וכבר יום שלישי, אולי נעשה היום בחירות?" לקח לי כמה שניות להבין שבאותו בוקר החלה התקפת טילים רצינית מעזה (אגב, בהמשך הגיעה גם התקפת הצחוק של הכתב תמיר סטיינמן).

ההומור, הצחוק, החיוך, הם כלי נשק יהודי עתיק. זו יכולת להסתכל על המציאות בפרופורציה נכונה. פרשת השבוע מלאה בצחוק: אברהם ושרה צוחקים כשהם שומעים שבגיל מבוגר עומד להיוולד להם ילד, ולבסוף גם קוראים לו – יצחק. הַגישה השמחה, המחייכת והמאמינה הזו היא שהביאה אותנו עד הלום.

הרב שלמה קוק (סבא של בעלי) מסביר את הפרשה, וכותב שעלינו לצחוק צחוק אמיתי, אל מול הצחוק המרושע של אויבינו. נדמה לי שזאת אחת הפרשנויות העמוקות למה שמתרחש במזרח התיכון: "צחוקם של הצדיקים מתקן את צחוקם המזויף של הרשעים. העולם שואף לצחוק כשר ואמיתי. על עם ישראל להשתיק את צחוקו הפרוע של ישמעאל, צחוק שהורס את יסודות העולם, ולחנך את האנושות לצחוק של מאמינים וטהורים, עד ליום שעליו נאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ – הָיִינוּ שְׂמֵחִים".

שנזכה.

5.

כולנו מכירים צעירים שהם זקנים מאוד, וכולנו מכירים זקנים שהם צעירים מאוד. פרשת השבוע מזכירה לנו איך להתייחס לגיל, הביולוגי והנפשי: "ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים". כך נפתחת הפרשה, והפרשנים מסבירים מדוע הגיל של שרה נכתב בצורה המפורטת הזו: בגיל מאה שרה הייתה כמו בת עשרים, ובגיל עשרים – כמו בת שבע. תמיד צעירה, תמיד בתחושה שהחיים הם דף חלק ונקי שעוד ממתין.
רבי נחמן מברסלב, אבי ההתחלות מחדש, כותב כך על שרה ועלינו: "זה עיקר השלמות – שיתחיל לחיות בכל פעם. ואפילו כשמגיע לימי הזקנה, יהיה בעיניו עדיין תינוק לגמרי, כאילו לא התחיל לחיות ולעבוד את ה' כלל, ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש. וכך לגבי שרה אימנו, שכל מה שמזקין הצדיק – הוא עדיין תינוק בעיני עצמו, ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם".

שבת שלום.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם