הרב אלישע שלנו Featured

 m 6 havuraharav
"הבריח התיכון" של הגרעינים התורניים

הרב גבי קדוש

מי היה הרב אלישע וישליצקי זצ"ל? מה סוד שליחותו בעולם? אם היינו שואלים אותו הוא בוודאי היה אומר "איש פשוט מירושלים". מעולם לא החזיק מעצמו, מעולם לא אמר את המילה "אני". תלמיד חכם בעל היקף ידיעות אדיר, שכתב ספרים הרבה (ושמו נכתב עליהם בהסתרה שבהסתרה), ושתורתו נשמעה בכל רחבי הארץ במסירות אין קץ. הוא כיתת רגליו ממקום למקום, בעיר ובספר, בישיבות ובגרעינים, בתנועות הנוער וביישובים. לא בשביל ללמד אחרים אלא בשביל להיות עם אחרים. הרב תמיד עודד ודחף קדימה, ייעץ, ויותר מכול היה שותף אמת. בכל מפגש עימו אפשר היה להרגיש שהרב ממש מבין מה בן שיחו חש ועל מה הוא מדבר, לא אמר מעולם את מה שאתה רוצה לשמוע ומאידך גיסא לא אמר את מה שהוא מעוניין להשמיע, אלא בגדלות עצומה התפשט מעצמיותו והתלבש בעצמיות הצד שמולו, וממקום זה התחבר וייעץ, הדריך ועודד.

דבר מרכזי באישיותו של הרב אלישע היה השליחות. התחושה שאתה עבד, שאין לך מעצמך כלום. שליחות ללא גבולות. משימתו בחייו נבעה מגודל הענווה שניחן בה: הוא שליח של ריבונו של עולם, לא עושה את זה בשביל עצמו, הוא בכלל לא בעסק... באהבה ובגבורה גדולה היה מכתת רגלך בכל הארץ מצפון לדרום ולמרכז ולא מוותר לעצמו. וגם כשהיה חולה ובקושי הלך ובקושי נשם – המשיך להאמין שזו שליחותו בעולם, ואם יש מישהו מבית שאן או מדימונה או משדרות או מגוש קטיף שמחכה לך שתחבר אותו, שתרומם אותו, שפשוט תהיה איתו – אז אתה כבר בדרך, וכשאתה שם, כולם "ממציאים את עצמם מחדש", מתרעננים בכוחות מחודשים מגלי האהבה שהרעפת עליהם.

הרב אלישע ראה עצמו כ"בריח התיכון" שחיבר במשכן את כל הקרשים, בלי להתבלט ובלי לקבוע כיצד ינהגו אחרים. וכן הוא אמר באחת מסעודות הפורים (חוברת הבריח התיכון):

"מה עושה הבריח התיכון? אומר לקרשים: 'אני איתכם, אני אתקפל, אני אוותר לכאורה על זקיפות הקומה, אני לא אבלוט. הבריח התיכון תמיד נמצא מאחורי הקרשים, הוא לא הקרש בעצמו, הוא לא המזבח, הוא לא הארון, הוא לא הכרובים, אבל הוא ממש מוכן להיות ולעשות את פעולתו. על כן, בשעה שצריך להקים את המשכן, 'הבריח התיכון' מתקפל עם הקרשים, אבל בתכונתו הפנימית הוא זקוף קומה...

הבריח התיכון כל הזמן בעמדה של מסע, לכן הוא התנאי של יכולת התנועה בו, מפני שאי אפשר לנוע אם לא ישרים, אם לא מוכנים לשרת את השכינה ולנסוע בהתחדשות הדורשת תסיסה, הדורשת לא להיות מפונקים, הדורשת לא להיות פסיביים...

הקרב על האמת, האמת של 'הבריח התיכון' – אין קרב גדול מזה. וככה, בסבלנות שכבר לא מובנת לאף אחד, תלך לעוד קרש ועוד קרש. אם צריך לנסוע – תיסע. אתה הרי לא כזה רב גדול שכולם באים אליו לשתות בצמא את דבריו, לך אין כלום לתת. אז מה, מי אמר שבאת לעולם בשביל להיות המשכן, אולי נולדת בשביל להיות קרש. מי אמר שנולדת להיות קרש, אולי נולדת בשביל להיות המילימטר האחרון ב'בריח התיכון'. ואם תעשה את תפקידך שבשבילו נולדת – 'אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. גם בתוך חבריך בישיבה, בצבא, בחקלאות, בהתיישבות, בכל מקום, בכל תפקיד אפשר להיות שייך ל'בריח התיכון'...

אתה עייף, הגוף שלך עשה הרבה דברים חשובים, אתה רוצה ללכת לישון. זה דבר מאוד חשוב, דבר אנושי. אבל באיזה מקום נמצאים אנשים שעכשיו, ברגעים האלה, כדי להיות 'בריח תיכון' של עצמם הם צריכים שתבוא אליהם. קח את העייפות שלך איתך, שים אותה באיזה תיק צד על הכתף, ותיסע. אם אתה 'בריח תיכון' של עצמך אתה יכול להיות גם 'בריח תיכון' של אחרים".

נסיים בסיפור שמדגיש את רוח המסירות והשליחות של הרב אלישע לנושא הזה, להיות "בריח תיכון" של אחרים ולעזור כמה שיותר לאחרים לדייק את עצמם, ועד כמה זה היה בנפשו.

בקיץ האחרון לחייו היו קשיים במימון הנסיעות של הרב אלישע במונית לכל רחבי הארץ למילוי משימת חייו להיות "בריח תיכון". המצב הגיע למבוי סתום וחבר הודיע לרב: מיום חמישי הקרוב אין יותר מוניות. תגובתו של הרב אלישע הייתה מרטיטה: "טוב, אז אני מבין שגמרתי את תפקידי בעולם"...

עד כמעט יומו האחרון המשיך לחבר ולהתחבר את העם שכל כך אהב לאבינו שבשמיים. יהי רצון שנזכה בע"ה מכוחו להמשיך ביתר שאת וביתר עוז, בענווה גדולה את שליחותו בעולם.


הרב אלישע: קשר של שליחות ועשייה

צבי צביבל

כבר מהיכרותנו בישיבת מרכז הרב נקשרנו. גיליתי אדם עם עוצמה וענווה אינסופית. בהמשך תחנות חיי הרב אלישע היה חלק משמעותי מהעשייה החינוכית והציבורית שעסקתי בה. כשהייתי מנהל הישיבה בכפר הרא"ה נפגשנו וחשבנו כיצד לקדם את הישיבה, ועלה הרעיון שבחורים ממרכז הרב יתארחו בשבתות בכפר הרא"ה. אך טבעי היה שכאשר חיפשנו ר"מים לישיבה פניתי לרב אלישע, והם הגיעו לריאיון אצל הרבנים נריה וצוקרמן זצ"ל.

עם ייסודן של 'מהות' ותנועת 'אל עמי' נמשך הקשר הפורה בינינו. בימים אלו חשתי כיצד הרב אלישע מתמסר כל כולו למשימה ומרגיש שהיא על כתפיו ממש.

שליחותו בגרעינים ובכל מרחבי ארצנו הייתה לפלא. איך יכול אדם להיות בבוקר בדרום, בצהריים בצפון ולפעמים עוד פעם בדרום? בכל שנות עבודתי לא הכרתי דבר כזה... אבל זו הייתה עובדה.

בתקופת הגירוש מגוש קטיף הרגשתי את הכאב הענק שהיה לרב אלישע. הוא כאב את כאבם של תושבי גוש קטיף ויותר מכול הבין אותם וניסה בכל כוחו לעודד, לייעץ ולסייע ללא גבולות.

מסירותו לפרט לא הייתה פחותה ממסירותו לכלל, ויש לי הזכות להודות לרב אלישע על הספר שהוציא על אבי שהיה יהודי פשוט ובו התקיים 'גדולה שימושה מלימודה'. בחתונות היה רוקד במשך זמן רב כאילו זאת הייתה חתונתו.

הרב אלישע הרגיש שיש לו שליחות לכלל, ולכן עם כל ניסיונותיי לשכנעו לעמוד בראשות אחת הישיבות, נחלתי כישלון. נפגשנו בכל מיני מקומות, ולפעמים אף על אם הדרך, והוא תמיד הקשיב, תמיד ירד לסוף דעתי, אך לא הצלחתי במשימה. התפשרתי על כך שיסכים להיות ראש ישיבה במשרה חלקית וימשיך את שליחותו עם כלל ישראל, וגם להצעה זו נעניתי בשלילה. שליחות של מאה אחוז, זאת הייתה תביעתו מעצמו.

כיום, לאחר פטירתו, הבנתי שהוא צדק. הרב אלישע לא יכול להיות במקום אחד, זה היה גורם לו כאב רב. הוא התמקד בשליחות כלל ישראלית ובחיבור לכל עם ישראל. בעזרת ה' נמשיך את שליחותו לסייע, לעזור ולרומם, לחבר ולהרבות תורה ואהבה בישראל.


להביט אל הזרות, ולגאול אותה מזרותה

דני קוטן, תנועת דרור-ישראל

כל מלאכה דורשת לה אומן. מלאכת החיבור בין אנשים בוודאי בין פרטים וקבוצות המחזיקים ניגודים ומתחים מהותיים היא מלאכת מחשבת, שדרוש לה אומן. האומן צריך להעמיק, קודם כול, בעצמו, בטרם יפצח במלאכה. ואכן, הרב אלישע וישליצקי זצ"ל דאג ועמל רבות, קודם לכל דבר, על העומק הרוחני שלו, של קהילותיו ושל הציונות הדתית. וממעמד זה, המוערך ומבוסס במשך שנים, הוא בחר לקרוא ולעמול למען חיבור אל האחרים, השונים, בני הפלוגתא, ואולי אפילו, יש לומר – היריבים. לא היה זה חיבור מתרפס ונמהל, השוכח מאין באת ולאן אתה מכוון את פניך, כי אם התקשרות המתבוננת לעומק הזרות, עד שהיא מגיעה למצב שבו היא כבר כמעט נגאלת מזרותה.

ביום סיור ארוך שקיים עם חבריו מהנהגת תנועת הגרעינים התורניים באחד ממעוזי הציונות החילונית בתנועת דרור-ישראל של בוגרי הנוער העובד והלומד, פגש הרב דברים חדשים – פעולות, אורחות חיים – שנדמה שהיו רחוקים מאוד ממנו ומחבריו, שאותם הוביל למסע הזה. אבל דווקא שם, על אף הקשיים שהיו, לדבריו, הוא למד רבות ואף שאב השראה מיום זה, ומכאן גם לימד.

מלאכת החיבור בעם, בישראל, היא משימה משותפת. הצניעות האופיינית של הרב ענווה, שאותה העביר לרבבות חניכיו – נמצאת בבסיס המשימתיות החברתית. מלאכה זו באה מתוך הבנה כי ים מצוקות האנוש שאתה מכיר ורואה, במפגשך עם החברה, הוא רק קצה קצהו של אוקיינוס רחב-ידיים שעיקרו הוא המצוקות שאותן אתה יכול להבין ולראות, אך לעיתים אין ביכולתך להכירן. דווקא אותן צריך אתה להכיר, ומחובתך, מחובתנו, לפעול באופן ממשי לקיומה של חברה שבבסיסה היעד להמעיט את המצוקות ולצמצמן ככל האפשר, וזאת כחלק מרכזי ממפעלה של היהדות כולה, בכל הדורות.

הרב, אשר בזכותו נסללה תחילתה של שותפות בין תנועת הגרעינים התורניים לתנועות אידאולוגיות שונות מן היסוד, שהיא ממובילי בריאתה של מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות, לא עשה זאת כאמצעי להשגת מטרה אחרת, אלא מתוך מחשבה עמוקה שבבסיסה הקריאה: יחד ליצירת קהילות חיים חלוציות הרואות בטובת הכלל את טובתן ופועלות לשם כך. יחד ליצירת תמונת עתיד השונה מהמציאות המוכרת לנו בשנים האחרונות לא מציאות בין-שבטית עוינת, המוזנת מזהויות, שהעיקר המודגש בהן הוא המפלג, כי אם שותפות המאפשרת לכל חלק להעמיק בעצמו מצד אחד, ולראות את עצמו גם דרך השתקפותו בעיני האחרים, מצד שני. מתוך כך, כמעשה אומן, יצליח כל חלק לתקן את עצמו ולעלות למדרגה אנושית גבוהה יותר.

שותפות הנושאת באחריות לקיומה של חברה ישראלית בריאה ועוצמתית.

בואו, מן הצניעות אל השותפות במשימה החברתית ואל התחדשות חיי העם.

יחד כל ישראל.


לקבל את הכוח מהציבור

הרב דני שרחטון – מכון מאיר

השמיים לבשו קדרות לפני שנה בהילקח מאיתנו מורנו ורבנו הרב אלישע זצ"ל. מה טבעי שההלוויה יצאה מבית המדרש של 'מכון מאיר', שהיה בסיס שממנו יצא הרב אלישע עשרות בשנים להרבצת תורת ארץ ישראל בדור של גאולה, תורה של ישרות, חיבורים, איפוס ויישור של תשובת הדור.

בשבתות ובחגים קבע הרב אלישע את מקום תפילתו במכון, קריאת ההפטרה שלו, שהחייתה את דברי הנבואה בטעמים ובהדגשים המיוחדים, ה"מי שבירך" בעלייה לתורה בנוסח הקבוע – לעיירות הטבעיות – בית שאן, שדרות, קריית גת וכו' וגם את עיירות הפיתוח הרצליה פיתוח, רעננה פיתוח, גבעת שמואל פיתוח וכו'... וכמובן מאז הגירוש הכאוב היה מוסיף גם את תושבי גוש קטיף, צפון השומרון ושדרות.

בסוף תפילת מוסף, כל בית המדרש התעלה לגבהים עם הרב – וכל זה ממקומו בסוף בית המדרש, שם דולק בשנה האחרונה 'נר התמיד' לעילוי נשמתו.

'מכון מאיר' הגיע בשבתות לעשרות ערים טבעיות להתחזקות ולחיזוק, ובכל הפעמים ההתייעצות הייתה עם הרב אלישע – לאן עדיף להגיע ומיהם אנשי הקשר, ומובן שהרב אלישע ומשפחתו היו שותפים בשבתות אלה. השבת האחרונה הייתה לפני שנה וחצי באור עקיבא. הרב אלישע התנייד בכיסא גלגלים, הגוף היה חלש והרוח חזקה, העביר עשרה שיעורים לציבורים שונים, ובסעודה שלישית אמר דברי סיכום מרוממים לכל הציבור.

הרב אלישע היה פעיל בכנסים של 'תשובה מאהבה' בעשרת ימי תשובה בבנייני האומה. בכינוס האחרון שבו הופיע, כמה ימים לפני האשפוז האחרון, הוא רומם את כולם בעוצמה רבה בדברי חיזוק.

ב'ערוץ מאיר', שהוא למעשה השופר הגדול של הרב אלישע לאומה שאהב כל כך, יש עשרות שיעורים שלו והם מקור לפגישה עם תורתו המיוחדת. בימי חמישי, בשעות לא שעות, אחר חצות, עשרות תלמידים ותלמידות הצמאים לתורת חיים היו באים לשמוע את הרב. הרב אלישע היה מגיע לאחר מסע של כל השבוע בכל מרחבי ארצנו האהובה, מותש, ובסוף השיעור אומר "קיבלתי כוחות מהציבור". אותם שיעורים הועברו בשידור חי ונצפו בעשרות בתים תוך כדי הבישולים לשבת, או למחרת בהכנות לשבת, ובהם בירר הרב אלישע סוגיות אקטואליות, אמונה, מידות והנהגות וכו', מתוך פרשת השבוע.

בימי שישי, בסיכום השבוע (אצל הרב אלישע השבוע התחיל בשבת), מצא מקומו באחד המשרדים במכון, שם פגש אנשים לייעוץ, הדרכה, שלום בית, חיזוק קשרי שידוכים, בירור נושאים, חינוך ולימוד למאות בני אדם בכל התחומים, מתוך אוזן קשבת של ענוה, ישרות, חיבור ואהבה. לכן אך טבעי שאזכרת השנה תהיה במכון מאיר. אהבנו אותו והוא מחזיר לנו אהבה ואמונה.

מישהו צריך עזרה?

קובי בורנשטיין, מנהל התוכן במרכז מורשת גוש קטיף

כשאני ניגש לכתוב שורות אלו, דמותו של הרב אלישע עומדת מולי, ובחיוכו הנעים הוא ממש תובע ממני – "גדל" אל נוכח כל האתגרים והקשיים, "הסתכל קדימה והמשך בעבודה".

מצד אחד ברצוני לשתף את הרבים באישיותו הקורנת והמלבבת, באורח חייו שהיה מקור להשראה. אבל יודע אני שבכך אכעיס אותו. הרי הוא ממש שנא את העיסוק בדמות האישית.

לכן ליום השנה, אדלה פנינה אחת ממה שזכיתי לקבל ממנו ואשתדל לסמן לי אותה כירושה שאני רוצה לקבל מתורתו. במסגרת ימי המאבק על גוש קטיף, הייתי גם אני בין הנושאים בעול של מטה המאבק. באותם ימים הגיעו אלינו רבים וטובים שרצו לעזור. רובם ככולם הגיעו עם עצות טובות וחכמות. יחיד ומיוחד היה הרב אלישע. אני זוכר אותו מגיע לשולחן הדיונים ושואל שאלה אחת – "במה אני יכול לעזור לכם? איזה דברים נפלאים אתם עושים, הרשו לי לגעת בשיפולי גלימותיכם".

הדבר היה חוזר על עצמו לאורך כל הדרך. ולא שלרב אלישע לא היה מה לומר; לפעמים, אם הייתי יודע כיצד לשאול, הייתי מקבל ממנו גם מבט ביקורתי נוקב על דברים שעשיתי. אבל עיקר עמידתו הייתה ראשית כול לבוא לסייע, לחזק, להצטרף.

הרגשתי והבנתי איך עבודתו רבת השנים על מידת הענווה, אכן אפשרה לו להיות לחלוטין במקום המאתגר הזה. הוא, שכבר הייתה לו חוכמה גדולה וניסיון רב-שנים בהנהגת הציבור. הוא, שהיה בעל ראייה מקיפה ורחבה מאוד במהלכי הרוח של החברה הישראלית, ודאי שהיה בעל עמדה ודעה על הדבר שנכון וכדאי לעשות בעת שכזאת. ועם כל זאת, הוא ידע לשדר לי ולחבריי הצעירים וחסרי הניסיון ממטה המאבק, שקיבלו על עצמם את האחריות בשעה מאתגרת שכזו, שהנה הוא, ה"איש הפשוט מירושלים", עומד לרשותנו כחייל במערכה.

עמדתי משתומם מהרצון שלו להיות כל הזמן עם ה"עם שבשדות". מהאהבה שלו לאופן החיבור לחיי הקודש הטבעי שצמח בגוש קטיף. מהיכולת המדהימה שלו לנסוך עוצמות באנשים. התחושה שהוא נתן לכל אחד ואחת בגוש קטיף, שהוא, הרב אלישע, פשוט מעריץ את מה שאנשי גוש קטיף עושים. ועם זאת הוא הצליח לטעת בנו את המבט העמוק שלו על האתגר המונח על כתפינו.

אשרינו שלא נפלנו ב"פח" ושזיהינו את הזכות הגדולה לקבל עצה ותמיכה מהרב אלישע. רבות נזקקתי להדרכתו העקרונית בעיצוב דרך המאבק מתוך עמידה איתנה על עצמאות הקודש וראייה בהירה של הלוחמים בו, לצד מחויבות בלתי מתפשרת לאהבת האומה.

מאז, קצת בגרתי וצברתי ניסיון, ולפעמים גם אני מגיע למקומות מסוימים כ"אדם המבוגר". כעת אני מבין איזו עבודה נפשית נדרשת כדי להגיע, לסייע, לתמוך ולחזק, בלי שזה יהיה תלוי במידת הרצון לשמוע את דעתי.

אני מקווה ומתפלל שאזכה בתחום זה לאחוז קמעה בשיפולי גלימתו הרחבה של הרב אלישע.

 

כלי כלי

יאיר שחל, מזכ"ל בני עקיבא

עברה שנה, ונראה כאילו עבר נצח. על כל כך הרבה דברים רציתי לשוחח עם הרב אלישע זצ"ל. לשאול, לדבר, לשמוע הכוונה, לשמוע עצה, לשמוע וללמוד מבט של ענווה.

הייתי יכול לשאול את הרב אלישע אלפי שאלות – איך לפעול ומה נכון לעשות ואיך נוכל לקדם ואיך יכול להיות שהמציאות היא כך ולא אחרת, אך מכיוון שהרב אלישע תמיד היה אומר לנו שהוא לא נביא ולא חזאי ולא פרשן ולא סוקר שבטוח שיודע מה יהיה, אני פשוט לא יודע מה הרב היה אומר לי, למרות רצוני העז לדעת...

הרב אמר לי הרבה פעמים "תזכור שאתה כלי". אנחנו צריכים לזכור שיש לנו שליחות להיות כלי מלא ברכה, כלי מלא בעשייה, כלי מלא בתורה, כלי מלא בשליחות. אבל תזכור שאתה כלי של הקב"ה. אל תתנשא, אל תחשוב שאתה יודע הכול. תדע שאתה כלי...

נסה להיות כלי כמה שיותר גדול, כמה שיותר משמעותי. תן לשפע האלוקי לשהות בתוכך, להתגדל על ידך, אבל אל תתבלבל לרגע – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת.

התפיסה הזאת היא השורש של מידת הענווה שכל כך הודרכנו לחיות על פיה. התפיסה הזאת היא שורש הטבעיות שידעה לגעת בעומקו של כל מקום בכל אדם במסירות אין קץ.

ואולי אני מעז בחוצפתי לחשוב שהיא המקור לידיעה שיש עוד כלים בעולם שגם הם מלאים ברכה, ולכן הרבה פעמים הזכיר לי הרב ש"האמת והשלום אהבו", שצריך גם אמת וצריך המון שלום וחיבור. והמידה הי"ג שבה התורה נדרשת היא "שני כתובים המכחישים זה את זה" – ושניהם דברי תורה שניתנו מפי ריבונו של עולם, עם שניהם חייב להיות כתוב שלישי שייתן לכל אחד את המקום האמיתי הראוי לו כדי שיהיה שלום.

את זה הרב אלישע לוחש לי בכל שיעור שאני שומע, כמעט בכל שבוע. תהיה כלי, תהיה יהודי פשוט כמו ערבה, ותפעל בכל מקום בכל הכוח כדי להיות כלי להופעת הגאולה בעולם.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם