Print this page

יוצאים מהמצרים האישיים Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

"שלום, אני אחד הפרצופים המחייכים בתמונה הזאת, אבל אני מעדיף להישאר בעילום שם. זוהי התמונה הקבוצתית של אנשים ונשים שתרמו השנה כליה דרך ארגון 'מתנת חיים', והיא צולמה בסוף השבת האחרונה והמרגשת שעברה עלינו בירושלים. כל אחד שדיברתי איתו מרגיש שהוא קיבל הרבה יותר ממה שהוא נתן, הוא קיבל את ההזדמנות להציל חיים. התנועה החברתית הזאת של תרומת כליה ללא רווח, בהתנדבות, קשורה לדעתי לתחילת ספר שמות, להקמת עם ישראל: משה רבנו פגש את בנות יתרו, וראה את הרועים שגירשו אותן, ואז – וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. הרי היה צריך להיות כתוב שמשה השקה 'את צאנן', את הצאן שלהן. אבל לא, הוא לא השקה רק את הצאן של הבנות אלא את 'צאנם' של כולם. אם משה היה רק מסלק את הבריונים, למחרת הם היו חוזרים ומפריעים לבנות יתרו. משה עשה צעד מנהיגותי, שסיפק מים גם להן וגם להם. הוא השקה לכולם את הצאן והוכיח שאפשר גם אחרת.

"מה המסר? כאשר נתקלים בבעיה פותרים אותה לעומק, ולא רק לאותו רגע. חושבים גם על מחר. לדעתי זה מה שארגון 'מתנת חיים' עושה. המייסד הרב ישעיהו הבר נתקל בבעיה אישית, הוא היה זקוק להשתלת כליה, אבל לא פתר את המצוקה רק לעצמו, אלא החליט להקים ארגון שיפתור את הבעיה לעומק. ככה אנחנו צריכים להסתכל על העולם. אני שמח שנתתי את חלקי הקטן".

(בתמונה: 148 תורמים עם 148 כליות)

"כמה טיפש אפשר להיות?" הרעים בקולו הרב אפרים גולדברג בבית הכנסת "בוקה רטון" בפלורידה בשבת בבוקר. "פרעה הרי רואה בפרשה שכל המים הופכים לדם. הוא סובל מאוד ממכת צפרדעים וממכת כינים. למה הוא לא עושה את הדבר הנכון, ומשחרר כבר את בני ישראל? למה הוא כל כך עקשן? הרי כל הסימנים מסביב מעידים מה הכיוון שאליו צריך ללכת. התורה לא מספרת רק על פרעה, אלא עלינו. בכל אחד מאיתנו מסתתר פרעה קטן שיודע בדיוק מה צריך לעשות – אבל לא עושה. חכמינו כבר אמרו שהמרחק הגדול ביותר בעולם הוא המרחק בין המוח ללב. המרחק בין מה שהראש רוצה לעשות – לבין היישום בפועל. כל אחד יודע כמה הוא רוצה להשקיע בזוגיות, בילדים, בלימוד, בחסד, בתפילה. לא צריך לשכנע אותנו, צריך רק להתחיל לעשות זאת כבר. בכל שנה מחדש התורה שולחת לנו תזכורת כזו, שלא נטעה כמו פרעה".

ביום חמישי שעבר, נדמה היה שירושלים הפכה לבירת העולם כולו. בואו נתעכב על רגע אחד, על מסר אחד: בעצם, אלה היו 24 שעות שבהן העולם הסכים להודות שטעה בגדול – גם הנאציזם וגם הקומוניזם שטפו מיליונים, הם נחשבו לאמת מוחלטת, והיו טעות מרה. הרוב לא תמיד צודק. המיעוט, העם היהודי, ששתי האידיאולוגיות האלה רצו להשמיד – חי וקיים. כך כתב ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין על הרגע שבו פוטין חנך את אנדרטת לנינגרד בירושלים:

"העיר לנינגרד כבר לא קיימת ברוסיה, שמו של לנין נמחק. גם סטלינגרד כבר לא קיימת, אחרי הסתלקותו של סטלין העריץ. אז מה נשאר ומה חלף? רוחות הקומוניזם עברו מן העולם, כמעט ללא זכר. האמונה הגדולה ב'שוויון' כפוי, בחילון כפוי, בביעור הדת – לא הותירה מאחוריה הרבה, חוץ משכול וכישלון. ומה נשאר? השמות של אתרי הקרבות. זוהי האנדרטה. המקומות שבהם אנשים עמדו על נפשם ועל זהותם הלאומית. מקום שבו התחברו ההמונים הרוסים שהדבירו את המפלצת הנאצית. זו לא אנדרטה למורשת של מרקס ולהגיגים של פילוסופים סוציאליסטים המנותקים מהמציאות, אלא אנדרטה לפטריוטיות וללאומיות, לאמונה הדתית ולרגש המשפחתי. אלה התחושות והערכים המלווים את האדם בכל זמן ובכל מקום, מאז ימות עולם, וכנראה גם לתמיד. ראויה עיר הנצח, בירת עם הנצח, להנציח בתוכה רגעי נצח כאלה".

העובד הסוציאלי טל לסר מציע לנו להסתכל אחרת על יציאת מצרים ועלינו, וכותב כך: "בשנות נעוריי אביב גפן נהג לצרוח בהופעותיו: 'רוצים שינוי?' העניין הוא שבתכלס, התשובה לשאלה הזאת אצל רובנו היא די ברורה – פשוט לא. אנחנו לא מעוניינים בשינוי. נוח לנו עם המוכר והידוע, עם הקפה והעיתון וההרגלים הישנים. מצרים הייתה סמל ליציבות וקביעות – מְצרים ברורים של חוקי טבע קבועים: הנילוס תמיד זורם ללא תלות בגשם, העבדות היא חוק טבע, השושלת הפרעונית קיימת מאז ומתמיד, ואפילו לאחר המיתה הפרעונים נחנטים ונשארים לנצח.

"יציאת מצרים נתנה פתאום תקווה לאנושות: אפשר לפרוץ את המעגל הסגור של חוקי הטבע העיוורים והקבועים שבהם רק החזק שורד. אפשר לשנות את המציאות ולתת לאור ה' לחדור לתוכה ולהאיר אותה באור מוסרי. אפשר לעשות תשובה.

"כנראה לא סתם יציאת מצרים באה על ידי מכות מצרים שמערערות את תחושת היציבות הקיומית (הרי אפשר היה להגיע לתוצאה של יציאת מצרים גם בדרך אחרת, ללא שינוי סדרי הטבע): הנילוס הקבוע כל כך הופך לדם, האדמה היציבה פתאום רוחשת כינים והשמש שתמיד זורחת פתאום נעלמת. אלה מצבי חירום שמטרתם לערער קצת את היציבות שלנו, את הקיבעון, את האמונה ש'ככה זה היה וככה תמיד יהיה'.

"נהוג לקרוא לנאמנים למסורת אנשים 'שמרנים' או 'מסורתיים', אבל בעצם, בסיס הזהות שלנו הוא מאבק בטבע ובשגרה, וחתירה תמידית לשינוי".

זכיתי להשתתף השבוע בניו יורק בכנס של ארגון "שפרה ופועה", שמסייע לנשים אחרי לידה. הנה מה שסיפרתי שם: בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכותן אנחנו עתידים להיגאל. תמיד חשבתי על המשפט המפורסם הזה מהצד החזק, הפעיל, העושה. הייתי מהאימהות האלה שמארגנות את המתנה לגננת בסוף השנה, וגם כותבות את ההקדשה. מאז התחלנו את השליחות באמריקה, אני האימא החלשה. זו שצריך להסביר לה לאט. זו שלא מבינה מה בדיוק צריך לשלוח היום לגן, ואם יש בכלל גן היום, ואם כן, אם יש הסעה או לא (זה מאוד מבלבל כאן באמריקה, עם כל 'הימים הלאומיים'. בכל פעם יש יום לזכר קולומבוס או וושינגטון, והאוטובוס הצהוב שובת). פעם בחודשיים יש בדיקת-פתע של כינים בכיתה (באמת!), לקייטנות הקיץ נרשמים עוד לפני חנוכה, ולכי תצטרפי לסידור הקארפול, שנקבע פה כנראה כבר כשהילד נולד.

ובתוך כל הבלגן, בתוך ההלם התרבותי – כמה עזרה מאימהות אחרות. כמה חסד של שכנות מסורות. כמה הארת פנים וסבלנות ורצון לסייע. איזה מעגל נשי עוצמתי גיליתי כאן, הפעם מהצד המקבל והנעזר. בזכות נשים צדקניות. לא רק תודה מציפה את הלב, אלא גם רצון לחדד את הרגישות. האם כשגרתי בישראל עזרתי מספיק לאימהות כאלה? האם ידעתי כמה קל לסייע להן, בתרגום קל של הודעת וואטסאפ, או בהסבר פשוט על המבחן של מחר? האם כשנחזור אהיה רגישה יותר? האם בכל קבוצה אנושית יש בעצם איזה 'עולה חדש', זר, לא מקומי, לא מעודכן, שמחכה לתשומת ליבנו?

אולי יעניין אותך גם