שלב חדש של חירות Featured

 sivan 736

סיון רהב מאיר

1.

"החופש הוא יסוד משמעותי לאדם המודרני, שרוצה להיות אוטונומי, בוחר, לא משועבד", כותב הרב אייל ורד על מתן תורה, הנושא המרכזי בפרשת השבוע. "לפעמים נדמה שהדת מפריעה לחופש. היא גורם כופה, מכריח, מצווה, שריד מעולם ישן שמפריע לעולם החדש והחופשי. אלא שדווקא במוקד הכפייה, במעמד הר סיני, אנחנו נרמזים שיש כאן סיפור עמוק של חופש. כן, כן, חופש. חכמינו אומרים לנו: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. כי מהי חירות אם לא להילחם בהתנהגויות הנמוכות שקיימות אצל כל אחד מאיתנו, ולנצח אותן? מהי חירות אם לא לגשת לענייני העולם הזה ולהצליח להתנהג בהם לפי ערכים אחרים, ערכי נצח? לחלק מכספך לצדקה, לעדן את היצר, לא לדבר לשון הרע, לדייק באכילה, להיות זהיר ברכוש הזולת, להודות על האמת ועל הטעות, לבקש סליחה ועוד ועוד מעשים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם נגד כיוון התנועה של כדור הארץ ושל המציאות החומרית. אין לך חירות גדולה מזו.

"זה לא קל. לא מספיק להחזיק מפה נכונה, צריך לטפס על ההר. אבל התורה נותנת לנו סיכוי. שיטה שלמה, כוללת, מילדות ועד זקנה, מיחיד ועד אומה. סוף סוף יש אפשרות, יש שני צדדים. עד מתן תורה רק צד אחד השמיע את קולו. כעת, מהשבוע, נשמע גם קולה של החירות".

  1. האם אנחנו מצפים לטוב בחיינו ומכינים לו מקום, או רק מתכוננים לגרוע מכול?כך שאל בשבת בבוקר הרב יונתן רוזנברג את מתפללי בית הכנסת "שערי צדק" בלוס אנג'לס, והסביר: במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים הנביאה שלפה מיד את התוף: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. רגע, מהיכן היה להן שם תוף פתאום? מרים לא התחילה לחפש את התוף במזוודה. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. היא גם חינכה את כל הנשים של אותו דור שזה או-טו-טו מגיע, וצריך להיות מוכנות. אפשר ללמוד הרבה מאותן נשים עוצמתיות: הן באמת האמינו וידעו שהרגע הזה יגיע, וגם עשו רבות כדי להביא אותו סוף סוף.

הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של אהרן רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?" מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה, להכין מקום לחסד ולטוב שיגיעו.

  1. מורה אחת אמרה לי פעם שיש ארבע מילים שמאפיינות את התקופה הזו: "אני", "כאן", "עכשיו" ו"הכול". לכן ט"ו בשבט שחל השבוע הוא אחד הימים הכי חשובים שיש. הוא יוצא נגד ארבע המילים האלה. את חג האילנות לא חוגגים באביב אלא בחורף. לא בזמן שבו הכול כבר פורח ובשל, אלא בזמן שבו עוד לא רואים את התוצאות. אנחנו לא מקבלים את הכול כאן ועכשיו, אלא יוצאים מעצמנו אל הטבע. צריך לשתול, להשקות, להשקיע, לחכות, להאמין.
  2. "שלום סיון, גם אחרי כעשרים שנים של ירי על שדרות, נדמה לי ששם אחד זכור לאנשים במיוחד: אלה אבוקסיס. אלה גיסתי הייתה בת 17 כשחזרה במוצאי שבת הביתה עם אחיה תמיר בן ה-10. במרחק של כמה עשרות מטרים מהבית נשמעה אזעקה. שניהם שמעו את שריקת הרקטה. אלה לא היססה, היא זינקה על תמיר והגנה עליו בגופה. היא נפצעה באורח אנוש, ונפטרה. תמיר ניצל. היום הוא נשוי ואב לבת. זה לא היה אומץ רגעי, זה הגיע ממקום עמוק שהושרש בה.
  3. בכל שבוע מחדש נדמה לי שאנחנו יותר זקוקים לשבת מאשר בשבוע שעבר. האירועים הדרמטיים, האינפורמציה הבלתי פוסקת, הדרמות והסערות, קשה להאמין שעברו רק שישה ימים מהשבת הקודמת. לצד קריעת ים סוף ושירת הים, מופיעה מצווה אחת בלבד: אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. איזו הוראה פשוטה, איזו הוראה גאונית: להישאר במקום אחד. להפסיק להתרוצץ. לא לכבוש את כל העולם, לכבוש את עצמנו. כל השבוע אנחנו זזים בין חניון לבין קניון, בין מכונית לבין מעלית. גם כשאנחנו כבר נמצאים במקום אחד מבחינה פיזית, התודעה שלנו עדיין יכולה לגלוש, תרתי משמע. אפשר לשבת בכיתה או ברכב אבל לנדוד באמצעות מכשיר קטן בין אינספור עולמות-תוכן בדקה אחת. להיות בכל מקום, ולכן בעצם לא להיות בשום מקום. השבת קוראת לנו להיות באותו מקום במשך יממה אחת, וגם לגרום למחשבה שלנו לשהות יחד איתנו ולא להתפזר, פעם אחת בשבוע.

ההתבוננות הזאת בטבע מזכירה לנו שיש בחיים תהליכים איטיים ונסתרים, שדברים מתפתחים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא רואים כל דבר באופן מיידי, ולכן צריך להמשיך לטפח ולהתאזר בסבלנות. זה נכון כמעט בכל תחום משמעותי: זוגיות, חינוך ילדים, שיפור האישיות והמידות, לימודים ועוד. בעידן שבו מחכים בקוצר רוח לראות שני "וי" כחולים בוואטסאפ, אנחנו מקבלים פעם בשנה תזכורת למצרכים הכי חשובים שיש: אורך רוח, עמל מתמשך, השקעה, מסירות. כל אלה אכן מביאים בסוף תוצאות ופירות.

"בפרשת השבוע עם ישראל עומד על שפת הים. הים לפניהם, המצרים מאחוריהם, וגם הם – כמו אלה – חשים במצוקה. לא ברור מה צריך לעשות. נחשון בן עמינדב הפך באותם רגעים לסמל של מסירות נפש. הוא היה הראשון שזינק לים, ואז הים נבקע. יש רגעים כאלה, שבהם אנחנו נדרשים לעשות מעשה 'נחשוני', אבל לא מתוך שיגעון רגעי, אלא מתוך חיים שלמים של מסירות נפש, מידות טובות, מסירות, אמונה – כל התכונות הטובות שאפיינו את אלה. הרב שלמה עמאר אמר לכתוב על מצבתה: 'זכתה שעל ידה נתקדש שם שמיים בכל העולם כולו'. ביום חמישי ציינו בשדרות 15 שנים למעשה הגבורה שלה, וגם התפללנו שכולנו נידרש למסירות נפש רק לחיים, ולא למוות".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
תכלה שנה וברכותיה

  מאמר לראש השנה מאת...

לתת לכולם להיות שותפים

  מאמר לראש השנה מאת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם