המסרים שמאחורי הטקסים Featured

 sivan kavuaa

סיון רהב מאיר

 

  1. השנה לא יתקיימו טקסים רגילים בימי הזיכרון והעצמאות. זו הזדמנות לחזור לכמה רגעי שיא מאירועים בשנים קודמות. הנה רגע אחד שדיבר אליי. הרבנית ימימה מזרחי עמדה לפני כמה שנים מול מאות נשים בערב יום הזיכרון בתל אביב, ואמרה כך: "לא סתם הימים המיוחדים האלה, יום הזיכרון ויום העצמאות, מתרחשים בסביבת פרשת 'אחרי מות קדושים'. מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? לא סתם דווקא בפרשה הזאת, דווקא בשבוע הזה, אנחנו קוראים: 'ואהבת לרעך כמוך'. הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!" ואז היא ביקשה שנעשה משהו: "שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד ותגידו יחד איתי: 'הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. קדימה". וכ-250 נשים, מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, מתחזקות ומתחלשות, הניחו באמצע תל אביב, בערב יום הזיכרון, יד על כתפה של מישהי שהן לא מכירות - וחזרו אחריה מילה במילה, וקיבלו על עצמן לנסות לאהוב יותר.
  2. הרב אליהו מירב דיבר בשנה שעברה בטקס שפתח את אירועי יום הזיכרון, ביד לבנים בירושלים. הוא סיפר על נפילת בנו המאומץ, לוחם הנח"ל החרדי יוסי כהן. ביקשתי ממנו בסוף הנאום את הדפים שמהם הקריא:
  3. ומזיכרון לעצמאות. מרים ארנטל, זוכת פרס ישראל, מייסדת ארגון "זיכרון מנחם", אמרה כך ביום העצמאות שעבר:

 

"לכל יהודי יש קשר דם ורוח עם קדושת הארץ. לנו היושבים כאן – המשפחות השכולות – יש עוד מכנה משותף: אנחנו טמנו בשר מבשרנו בין רגבי האדמה הזאת.
לפני חמישה חודשים, איבדנו אדל רעייתי ואני את יוסי שלנו, ילד-חמד שנרצח בידי בן עוולה בפיגוע בגבעת אסף. לפני תשע שנים, באותו תאריך בדיוק, איבדנו את חתני אהובי הרב מאיר חי, בפיגוע בשבי שומרון.
יוסי הותיר בלבבות רבים את התחושה שמאחורי כל ההבדלים הבולטים והחדים בינינו, מאחורי כל החומות, יש בסיס הרבה יותר רחב ומשמעותי שמאחד אותנו, אם נרצה ואם לאו. הבסיס הזה נמצא אצל כל אחד ואחת, וכשניתן לעצמנו הזדמנות, נגלה בהתרגשות עד כמה האחווה, היא ורק היא, הטבע היותר בסיסי שלנו.

 

בשם יוסי, אני מרשה לעצמי לפנות אליכם, מתווי דרכו של דור העתיד – מחנכים, מנהלי בתי ספר, תנועות נוער, ראשי מכינות – ולבקש מכם: אמצו והנחילו את תורת הנקודה הטובה של רבי נחמן מברסלב.
איך עושים זאת?
בואו נתחיל בלמצוא את הטוב שבתוכנו. בואו נייקר כל דבר טוב שאנו זוכים לעשות.
ואז, בואו נרחיב את המעגל ונמצא את הטוב גם בקרובים לנו, בבני משפחה, בחברים ובשכנים.
ואז בואו נרחיב את מעגל הטוב ונמצא את הטוב והמיוחד באנשים ה'שקופים' – הילד החלש בבית הספר, השכן הקשיש, האדם השונה, הנוער המתמודד.
בואו נכיר מחדש את האנשים שאיננו מכירים באופן אישי, אבל אנו מחזיקים בדעות קדומות כלפיהם.

 

בין היושבים כאן ישנם הורים לא מעטים ממשפחת 'נצח יהודה', הגדוד שיוסי שלנו זכה להימנות עם לוחמיו. אני רוצה לומר לכם משהו על החבר'ה הללו, אלה שהושמצו לאחרונה: זכיתי להכיר אותם באופן אישי. אני חייב לומר לכם שמדובר לא רק בחיילים המוכנים למסור נפש, אלא באנשים שהחיים קדושים להם. כי בעוד אויבינו מקדשים את המוות, אנו מקדשים בראש ובראשונה את החיים. הביטו סביבכם. אנחנו אי של שפיות בתוך כאוס של דם ואש ותימרות עשן. למה? כי בעבורנו מסירות נפש איננה סתירה לחיים.

 

כ-46 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, מאז הוזנקתי עם חבריי אל קווי האויב מול צבאות ערב שפתחו נגדנו במערכה משולבת. ספגנו אז אבדות קשות, ובחסדי שמיים ניצחנו. אבל זה לא הניצחון הסופי שלנו. הניצחון שאליו אנחנו מקווים, יהיה כאשר יתקיים בנו הכתוב בישעיהו: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. אמן".

 

"בן שנה היה מנחם כשחלה. חיים ואני היינו זוג צעיר, ובן רגע התהפך עלינו עולמנו. בתוך זמן קצר למדנו להכיר את מסדרונות בתי החולים, למדנו מונחים רפואיים, הכרנו את כל הצוות הרפואי ונוכחנו עד כמה חשובה עשייתם. שיננו את שעות המשמרות, את מינוני התרופות, את סוגי הטיפולים ואת רשימת תופעות הלוואי הקשות. חווינו על בשרנו את הקושי לנהל חיי משפחה בזמן שילדנו נלחם על חייו, את הקושי בשימור זוגיות, את הקושי לחייך. נאלצנו לחיות עם רגשות האשם, עם הפחד, עם תחושת הבדידות.
לצד כל אלה, נוכחנו גם לדעת עד כמה גדול כוחן ועוצמתן של אמונה ושל נפש חזקה בהתמודדות עם המחלה. ראינו, כי כשמנחם רצה בחיים, הוא נאבק וניצח את המחלה גם כשהרופאים ניבאו לו הפסד. לצערנו, ראינו גם ראינו כיצד לאחר כ-15 שנות התמודדות ומאבק, כשהבן שלנו הרים ידיים וביקש להפסיק את הטיפולים, גם שבוע ימים הוא לא שרד...
שקעתי בחושך, אבל לבורא העולם היו תכניות אחרות. "התזכור, מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך", כתבה המשוררת לאה גולדברג באחד משירי סוף הדרך שלה.

 

הדרך שלנו התחילה בחלום שחלם בעלי, שהצית במוחו ניצוץ של רעיון. וכך אמר לי אז חיים, שותפי לחיים: כל הידע שאספנו ואגרנו, הניסיון שצברנו בכל השנים האלה – לא ייתכן שכל זה היה לחינם. קיבלנו שליחות מלמעלה ועלינו לאסוף את עצמנו ולהעניק לאחרים את מה שלנו היה חסר כל כך: ליווי, תמיכה, עצה טובה, אוזן קשבת. עלינו לעזור להורים להתמודד גם עם ילדיהם הבריאים. עלינו לשבת לצד הילד החולה בבית החולים, כדי שההורים יוכלו לקחת אתנחתא מהמחלה. אנחנו יכולים לספק מידע על ההליכים, הרפואיים והבירוקרטיים, לתת לבני המשפחה הזדמנויות ליהנות וגם הזדמנות לבכות מכל הלב, בלי להתפרק לרסיסים. התחלנו. את מה שלמדנו על בשרנו – ניסינו להעביר הלאה. להקל על אחרים.

 

השנה אנו נכנסים לשנת השלושים להקמת 'זכרון מנחם', ששמו הסמלי מזכיר לי כל יום למה יצאנו לדרך, וגם מנחם אותי. בדיוק את מה שהיה חסר לנו אנחנו מספקים לאחרים: בית חם לילדים החולים, שאינם יכולים ללכת לגן ולבתי הספר, חוגים, עזרה בלימודים וארוחות חמות. שעות הערב מוקדשות אצלנו להורים – מפגשים עם פסיכולוגים, קבוצות תמיכה, ערבי פינוק ופנאי ועוד.

 

הברכה שלי לכולנו ביום העצמאות הזה היא: פרופורציות. אני שומעת בדרך ל'זיכרון מנחם' את החדשות. בכל בוקר מחדש המדינה מתפרקת, הכול מתמוטט, הכול רע ושחור. והנה למחרת עוברים לסערה הבאה, ושוב הכול קודר. המלצתי לכם היא: בואו ליום אחד אלינו, לזיכרון מנחם, ותקבלו שיעור בפרופורציה. תודו על הקיים, על הבריאות, על ה'יש', תראו איך כל המגזרים פועלים יחד בפסיפס נפלא ומגוון, תראו כמה הנתינה היא תוכנית הפעולה הטובה ביותר.

 

חיים ואני כאן על הבמה, אבל זיכרון מנחם אינו רק הארגון של חיים ומירי ארנטל מירושלים. אלפי מתנדבים ומתנדבות שהבמה הגדולה הזאת צרה מלהכיל – הם-הם הזוכים בפרס ישראל הערב וּכבאי כוחם אנו ניצבים כאן.
מקבלי הפרס האמיתיים הם מתנדבים רבים שממירים בילויים בנתינה, או ליתר דיוק: שאצלם הנתינה היא-היא הבילוי.

 

מקבלי הפרס הם צעירים ומבוגרים שלא נרתעים מביקור בבתי החולים אלא להפך, מחפשים מתי להגיע לשם ולעזור.

 

אלה הן מאות בנות השירות הלאומי שבחרו לעשות את השירות המשמעותי והמאתגר איתנו כדי לתמוך בילדים החולים, ולחוות התמודדויות קשות שרובנו לא נתקלים בהן מעולם.

 

מקבלי הפרס הם תורמות שׂער הראש, שטיפחו במשך שנים, רק כדי לשמח ולהקל במעט על חולות שהן כלל לא מכירות.

 

מקבלי הפרס הערב הם הצוותים המקצועיים שיוצאים איתנו על חשבון זמנם הפנוי למחנות בארץ ובחו"ל בהתנדבות מלאה, התורמים היקרים ויושבי הראש של ועדי הידידים שלנו בתפוצות.

 

זיכרון מנחם מייצגת פה הערב מאות עמותות וארגונים נוספים, טובים ומבורכים, שפועלים בישראל; אין-ספור מיזמים של חסד, של אנשים שמתגייסים ועושים למען האחר, שמייצגים את עם ישראל האמיתי, את "הישראלי היפה", שגם אם עדשת המצלמה לא תופסת אותו הוא יוצא להושיט יד לאחר, לתרום ולעזור, שלא על מנת לקבל פרס. "עולם חסד ייבנה".

 

ההכרה הממלכתית בי כאישה חרדית, הן בהדלקת המשואה לפני שנתיים והיום כאן בקבלת פרס ישראל, מלמדת על נפילת המחיצות ועל הכרה בעשייה החשובה של כלל המגזרים.

 

בננו מנחם לא נמצא כאן איתנו הערב, אבל במובן מסוים הוא נוכח כאן מאוד. אין יום שבו אני לא חושבת על הצוואה שהותיר לנו ללא מילים:

 

לצמוח מתוך הכאב.

 

להפוך את המר למתוק.

 

להמיר את האובדן – במשמעות.

 

תודה רבה לכם, ויום עצמאות שמח".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם