הדופק נמשך Featured

 8 sivan

סיון רהב מאיר

1.

אורי שכטר שמע את הסיפור הבא מחבר בניו יורק, וביקש לפרסמו:

אלמנה מבוגרת הבינה בערב הפסח שעליה לערוך את ליל הסדר לבדה. אחד השכנים הציע לה שיפתח את דלת דירתו ויעמיד את השולחן שלו ליד הפתח, כדי שהיא תוכל לשמוע את כל הסדר מדירתה. כך היה. היא פתחה את הדלת ושמעה כל מילה ומילה מבית השכנים. אחרי החג, בחול המועד, צלצל אליה בנה ושאל איך עבר עליה הסדר. "נפלא", אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית, מעניין שהשכן מנהל את הסדר ממש כמו אבא שלך עליו השלום. אותו נוסח, אותה נעימה, אותם מנהגים. המנגינות האלה העלו בי זיכרונות נפלאים".

"אימא", אמר הבן, "עכשיו אני מבין מה רצה ממני השכן שלך. הוא פנה אליי לפני שבוע וביקש שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, ואפרט את כל המנהגים שלנו".

ערב חג, בימים שבהם הקורונה השתוללה, זה מה שהטריד אותו. לא רק לפתוח את הדלת לאלמנה מבוגרת, אלא לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר, כשהיא נמצאת לבדה.

2.

"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות", שר פעם ג'ון לנון. אנחנו מתחילים לקרוא השבוע את ספר במדבר, ספר שכולו "בלכתך בדרך". הוא מתרחש בין לבין, בין יציאת מצרים ובין הכניסה לארץ ישראל, מתאר רק את המסעות במדבר. לכאורה, לא מדובר בתקופה חשובה. אפשר להתעלם ממנה ולהתמקד ברגעי השיא. אבל יש פרשנים שטוענים שזהו הספר החשוב ביותר מחמשת חומשי תורה.

רוב חיינו מתרחשים בין לבין, מלאים ברגעים אפורים של מסעות, ולכן צריך לשאול: איך אנחנו מתייחסים לדרך? האם אנחנו נותנים לה ערך וחשיבות, או מזלזלים ומחכים שהיא תיגמר כבר? האם אנחנו מנצלים היטב גם את הרגעים שבין לבין (בתור, בפקק, בהמתנה), גם את התקופות בחיים שהן תקופות מעבר, או רק מחכים להגיע כבר לאיזה יעד נכסף?

הרבי מקוצק אמר על כך משפט עוצמתי, שמלמד אותנו לא לחיות בתחושת המתנה, אלא להתרכז תמיד בכאן ובעכשיו: "אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום".

3.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, קראנו את רובו של ספר ויקרא מחוץ לבתי הכנסת. בשבת שעברה קראנו את שתי הפרשות האחרונות – "בהר" ו"בחוקותיי" – וסיימנו אותו. העולם כולו קפא, אבל הדופק הזה לא עצר.

אז מה עברנו יחד, במקביל למגפה עולמית? עשר פרשות, 859 פסוקים. עסקנו בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות, בשנת השמיטה ובשמירת השבת, בלשון הרע וברכילות, במוות ובלידה, בשבתות ובחגים, בזוגיות ובחינוך ועוד ועוד.

כמה מהדברים רלוונטיים ובוערים ("ואהבת לרעך כמוך") וכמה מהם נראים מרוחקים, עד שקשה לתפוס אותם. נתקלנו שוב ושוב במילה שקשה להסביר בשנת 2020 – קדושה. ספר ויקרא מציג עולם שיש בו קדוש ויש גם טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. ספר של גבולות.

ותוך כדי קריאה, גם לעולם חסר הגבולות שלנו נכנסו פתאום גבולות. איזה דמיון יש בין דיני הטומאה והטהרה בספר ויקרא, ובין ההוראות החדשות בחיינו: הבידוד וההסגר, ההרחקה, היחס הרציני לכל מגע אנושי, שטיפת הידיים, חסימת הפה.

זה לא ספר קל. הסופר האמריקני הרמן ווק כתב פעם שאם היו הופכים את התנ"ך לספר קריאה, היו מותירים את ויקרא בחוץ. "אבל היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה", כתב. "תוכנית בניית המשכן וקריעת ים סוף – ערך אחד להן".

נכון, יותר מרתק לקרוא את ספר בראשית ואת סיפורי האבות, או את ספר שמות, על יציאת מצרים. ספר ויקרא הוא מאתגר. הוא מבחן של נאמנות ושל קשר, ובשבת שעברה – בתנאים לא קלים כלל – המבחן מסתיים. נקווה שאת ספר במדבר כבר נקרא יחד, מתוך בריאות.

 חזק, חזק ונתחזק.

4.

המצב הכלכלי, הבריאותי והנפשי של רבים - אינו טוב כעת. זה אומר שעלינו להיות רגישים וערניים במיוחד. לטפל, לחזק, לא להזניח מצוקות.

בשבת שעברה קראנו על אדם שמצבו הכלכלי התחיל להידרדר. מה צריך לעשות? "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", נכתב בתורה, ורש"י מסביר: אסור להניח לו ליפול ולהתרסק. צריך לחזק אותו כבר מההתחלה. הוא ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גב החמור – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר – גם חמישה אנשים לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. מה המסקנה? להתאמץ ולאתר סדקים ראשונים של מצוקה, לפני שהדברים מידרדרים.

פרשנים רבים כותבים שההוראה הזאת נכונה לא רק בנוגע למצב כלכלי, אלא גם ביחס לנפש, למצוקות בין בני זוג, בחינוך ילדים ועוד – רצוי לטפל במשברים כשהם מתחילים, באיתור מוקדם, ולא לחכות לפיצוץ. לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.

 

הדופק נמשך

1.

אורי שכטר שמע את הסיפור הבא מחבר בניו יורק, וביקש לפרסמו:

אלמנה מבוגרת הבינה בערב הפסח שעליה לערוך את ליל הסדר לבדה. אחד השכנים הציע לה שיפתח את דלת דירתו ויעמיד את השולחן שלו ליד הפתח, כדי שהיא תוכל לשמוע את כל הסדר מדירתה. כך היה. היא פתחה את הדלת ושמעה כל מילה ומילה מבית השכנים. אחרי החג, בחול המועד, צלצל אליה בנה ושאל איך עבר עליה הסדר. "נפלא", אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית, מעניין שהשכן מנהל את הסדר ממש כמו אבא שלך עליו השלום. אותו נוסח, אותה נעימה, אותם מנהגים. המנגינות האלה העלו בי זיכרונות נפלאים".

"אימא", אמר הבן, "עכשיו אני מבין מה רצה ממני השכן שלך. הוא פנה אליי לפני שבוע וביקש שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, ואפרט את כל המנהגים שלנו".

ערב חג, בימים שבהם הקורונה השתוללה, זה מה שהטריד אותו. לא רק לפתוח את הדלת לאלמנה מבוגרת, אלא לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר, כשהיא נמצאת לבדה.

2.

"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות", שר פעם ג'ון לנון. אנחנו מתחילים לקרוא השבוע את ספר במדבר, ספר שכולו "בלכתך בדרך". הוא מתרחש בין לבין, בין יציאת מצרים ובין הכניסה לארץ ישראל, מתאר רק את המסעות במדבר. לכאורה, לא מדובר בתקופה חשובה. אפשר להתעלם ממנה ולהתמקד ברגעי השיא. אבל יש פרשנים שטוענים שזהו הספר החשוב ביותר מחמשת חומשי תורה.

רוב חיינו מתרחשים בין לבין, מלאים ברגעים אפורים של מסעות, ולכן צריך לשאול: איך אנחנו מתייחסים לדרך? האם אנחנו נותנים לה ערך וחשיבות, או מזלזלים ומחכים שהיא תיגמר כבר? האם אנחנו מנצלים היטב גם את הרגעים שבין לבין (בתור, בפקק, בהמתנה), גם את התקופות בחיים שהן תקופות מעבר, או רק מחכים להגיע כבר לאיזה יעד נכסף?

הרבי מקוצק אמר על כך משפט עוצמתי, שמלמד אותנו לא לחיות בתחושת המתנה, אלא להתרכז תמיד בכאן ובעכשיו: "אני אף פעם לא בדרך לאנשהו. אני תמיד כבר במקום".

3.

בפעם הראשונה בהיסטוריה, קראנו את רובו של ספר ויקרא מחוץ לבתי הכנסת. בשבת שעברה קראנו את שתי הפרשות האחרונות – "בהר" ו"בחוקותיי" – וסיימנו אותו. העולם כולו קפא, אבל הדופק הזה לא עצר.

אז מה עברנו יחד, במקביל למגפה עולמית? עשר פרשות, 859 פסוקים. עסקנו בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות, בשנת השמיטה ובשמירת השבת, בלשון הרע וברכילות, במוות ובלידה, בשבתות ובחגים, בזוגיות ובחינוך ועוד ועוד.

כמה מהדברים רלוונטיים ובוערים ("ואהבת לרעך כמוך") וכמה מהם נראים מרוחקים, עד שקשה לתפוס אותם. נתקלנו שוב ושוב במילה שקשה להסביר בשנת 2020 – קדושה. ספר ויקרא מציג עולם שיש בו קדוש ויש גם טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. ספר של גבולות.

ותוך כדי קריאה, גם לעולם חסר הגבולות שלנו נכנסו פתאום גבולות. איזה דמיון יש בין דיני הטומאה והטהרה בספר ויקרא, ובין ההוראות החדשות בחיינו: הבידוד וההסגר, ההרחקה, היחס הרציני לכל מגע אנושי, שטיפת הידיים, חסימת הפה.

זה לא ספר קל. הסופר האמריקני הרמן ווק כתב פעם שאם היו הופכים את התנ"ך לספר קריאה, היו מותירים את ויקרא בחוץ. "אבל היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה", כתב. "תוכנית בניית המשכן וקריעת ים סוף – ערך אחד להן".

נכון, יותר מרתק לקרוא את ספר בראשית ואת סיפורי האבות, או את ספר שמות, על יציאת מצרים. ספר ויקרא הוא מאתגר. הוא מבחן של נאמנות ושל קשר, ובשבת שעברה – בתנאים לא קלים כלל – המבחן מסתיים. נקווה שאת ספר במדבר כבר נקרא יחד, מתוך בריאות.

 חזק, חזק ונתחזק.

4.

המצב הכלכלי, הבריאותי והנפשי של רבים - אינו טוב כעת. זה אומר שעלינו להיות רגישים וערניים במיוחד. לטפל, לחזק, לא להזניח מצוקות.

בשבת שעברה קראנו על אדם שמצבו הכלכלי התחיל להידרדר. מה צריך לעשות? "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", נכתב בתורה, ורש"י מסביר: אסור להניח לו ליפול ולהתרסק. צריך לחזק אותו כבר מההתחלה. הוא ממשיל זאת לחמור שסוחב משא כבד. אם המשא מתנדנד כשהוא על גב החמור – אדם אחד יכול לייצב אותו. אבל אם הכול נפל לארץ והתפזר – גם חמישה אנשים לא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. מה המסקנה? להתאמץ ולאתר סדקים ראשונים של מצוקה, לפני שהדברים מידרדרים.

פרשנים רבים כותבים שההוראה הזאת נכונה לא רק בנוגע למצב כלכלי, אלא גם ביחס לנפש, למצוקות בין בני זוג, בחינוך ילדים ועוד – רצוי לטפל במשברים כשהם מתחילים, באיתור מוקדם, ולא לחכות לפיצוץ. לפקוח עיניים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, ולנסות לראות דברים מבעוד מועד.

[מודעה]

חדש: סדנת בת מצווה עם סיון רהב-מאיר! תנועת המזרחי העולמית מציגה: ארבעה מפגשי הכנה און-ליין, לבְנות 11–13. מתחילים ביום ראשון הקרוב, 24.5. כתבו בגוגל: "סדנת בת מצווה עם סיון רהב מאיר"

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
האזינו בעל פה

  מאמר קצר מאת הרב...

ציונות עכשיו

  מאמר מאת הרב שמואל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם