האדם זועק למשמעות Featured

 4 jews
 הרגעים הגדולים של חתני פרס נובל והרגעים השפלים של תאגיד השידור הציבורי

הרב עמיחי גורדין

כשאייל לוי מהעיתון מעריב שאל את פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, על הרגע הגדול בחייו, הוא ציפה לשמוע על שטוקהולם ועל הפרס הנכסף. במקום זה הוא שמע סיפור אחר לגמרי. "חודשיים לפני מלחמת ששת הימים לקחתי ידיד לאיזה מקום בתלפיות", סיפר פרופ' אומן, "משם אפשר לראות את הר הבית ושני עצי ברוש, שאמרו שהם ניצבים ממש מעל לכותל המערבי. אמרתי לידידי: שני הברושים האלה, שמתחתם נמצא הכותל, הם במרחק של 700 מטר מאיתנו, והסיכוי שאי-פעם אהיה שם קטן יותר מהסיכוי שאגיע לירח.

"המלחמה פרצה ביום שני", המשיך אומן, "וביום רביעי יצאתי לטייל לסוף הרחוב שנקרא היום קרן היסוד. באותם ימים היה שקט תקשורתי מוחלט, לא אמרו דבר על מה שקורה, ואז הרמתי עיניים וראיתי דגל ישראל גדול מתנוסס מהפינה הדרום-מערבית של העיר העתיקה. זה הרגע הגדול בחיי", אמר הפרופסור כשקולו סדוק מדמעות.

המראיין התקשה לשמוע את התשובה הזאת, היא לא הסתדרה לו עם מה שהוא מכיר. הוא החזיר את הפרופסור לשטוקהולם, אבל גם שם חיכתה לו הפתעה. "באירוע המרכזי הייתי על הבמה, קדתי קידה למלך השוודי שהעניק לי את המדליה והתעודה, אבל אפילו שם היה רגע גדול יותר. יצאתי ממלון 'גרנד', שם התאכסנו מקבלי הפרס, ואמרו לי 'פרופ' אומן, תסתובב ותסתכל על גג המלון'. הסתכלתי, ושם באמצע התנוסס דגל שוודיה ולידו שישה דגלים, של הארצות שמהן הגיעו הזוכים. ליד הדגל השוודי עמד דגל ישראל. הרגע הזה היה יותר גדול מהפרס".

פרופ' אומן השכיל להבין שיש בעולם הזה יותר מאשר כבוד, מימוש עצמי והישגים אישיים. יש בעולם הזה גם רעיונות גדולים ואידיאלים גדולים. הסיפוק מלראות את הקמת מדינת ישראל, הידיעה שבמעשיך העצמתָּ את מדינת ישראל ושבזכותך דגל ישראל מתנופף בראש התורן בשטוקהולם, נותנת לאדם סיפוק גדול יותר ממה שנותן לו הכבוד שבקבלת הפרס. "לא תהיה עוד שואה בגלל שמדינת ישראל קיימת", הסביר פרופ' אומן את התרגשותו מהדגל. "ימשיכו להרוג יהודים בחו"ל, אבל הם יֵדעו שיש להם לאן ללכת".

ומול המשמעות שיוצק פרופ' אומן לחיינו עומד כיום גל גדול והפוך שמנסה לנתץ כל ניסיון ליצוק משמעות ערכית לסמלים ולדמויות שמלווים אותנו. גל שמנסה להוציא כל עמוד תמך של משמעות מחיינו, ולהפוך את הדמויות שאנו מכירים ואת המורשת התרבותית שלנו לצינור ביוב אחד גדול, שמכיל אנשים גדושי יצרים ונעדרי שאר רוח ואידיאלים.

דוגמה טובה לרוח הרעה הזאת ההופכת את היקר לנו לביב שופכין היא תוכנית טלוויזיה בשם "היהודים באים". הפופולריות שלה והעובדה שמי שמממן אותה הוא התאגיד הציבורי של מדינת ישראל מלמדים יותר מכול שלא מדובר בתופעה נקודתית אלא ברוח כללית.

מול המשמעות שיוצק פרופ' אומן לחיינו עומד כיום גל גדול והפוך שמנסה לנתץ כל ניסיון ליצוק משמעות ערכית לסמלים ולדמויות שמלווים אותנו. גל שמנסה להוציא כל עמוד תמך של משמעות מחיינו, ולהפוך את הדמויות שאנו מכירים ואת המורשת התרבותית שלנו לצינור ביוב אחד גדול שמכיל אנשים גדושי יצרים ונעדרי שאר רוח ואידיאלים

התוכנית, שבבתי ספר לא מעטים מקרינים חלקים ממנה בזמן שיעורי תנ"ך, לוקחת את דמויות המופת שהובילו את האומה שלנו במשך אלפי שנים והופכת אותם ליצורים קטנים ודלוחים מבחינה מוסרית וערכית. באובססיה בלתי נשלטת מתעקשת התוכנית להבהיר לכולם שספר הספרים שלנו שהיווה מופת ערכי לעולם כולו, והצעיד אותו לעבר תיקונים מוסריים רבים, הוא ספר פורנוגרפי ויצרי הסובב סביב אנשים נהנתנים, יצריים, חסרי ערכים ונטולי שאר רוח.

את יוסף הם הפכו לנער מתבגר, סוציומט, אגואיסט ונהנתן, את מייסד האומה, אברהם אבינו איש החסד והרחמים, לאב אכזר ואטום. גם על מנהיגי הציונות והאומה שמסרו נפשם על הקמת המדינה שממנה הם מקבלים כל כך הרבה כסף כדי להפיק את היצירה המפוארת שלהם, הם לא חסים. רק לאחרונה הם הציגו את ראש הממשלה המנוח לוי אשכול בערב מלחמת ששת הימים, מתעתד לבצע מעשה סדום עם חייל.

אין אנשי מופת, אין ערכים, אין מורשת. יש רק יצריות, נהנתנות ורדיפת כוח. כולם מושחתים, כולם מנוולים. איך אפשר לגדל כך דור עם ערכים? איך אפשר לגדול במדינה הזאת? אם אין שום דבר משמעותי בעולם חוץ מיצריות ונהנתנות וחוץ מהחופש לעשות מה שאתה רוצה, בשביל מה לחיות? בשביל מה לקום בבוקר? בשביל מה להתגייס לצבא? בשביל מה להילחם על המדינה הזאת? בשביל מה להילחם על יעד כלשהו? אתמהה.

אותם יוצרים מוכשרים מתנהגים כמו ילד קטן שמקלל את אביו ואימו ומזלזל בהם, ובמקום להבין שאביו ואימו הם צור מחצבתו ואבן היסוד של חייו, הוא גאה בחופש ובחירות שלו להגיד כל מה שירצה. הילד כורת את הענף שעליו הוא יושב ונהנה מאוד ליפול מהעץ. כשהחבטה בקרקע תגיע, יהיה מאוחר מדי להתעורר.

ועכשיו הזמן לעצור. לעצור ולבחור איך להתמודד עם הרוח הרעה הזאת. אנחנו תלמידי הראי"ה קוק, והרב קוק לימד אותנו שהצדיקים הטהורים לא בוכים ומתלוננים אלא עובדים. כשהצדיקים הטהורים מגלים שחצי מהכוס ריקה, הם מתגייסים כדי למלא אותה בטיפות קטנות. טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. יתלוננו ויבכו האחרים, אנחנו נטפטף טיפות. נוסיף טוב ואור, ויש הרבה מה לעשות.

"ממני תראו וכן תעשו". נכבד אנחנו את אנשי המופת היקרים לנו. נוקיר אנחנו את האבות המייסדים של המדינה הזאת. וברמה שונה ומובדלת לחלוטין נוקיר את ספר הספרים שלנו ואת אבות האומה. לא נטיף לאחרים על כך אלא נכבד אותם בעצמנו. נראה את הטוב שיש בכל אחד מאיתנו, נראה את הערכים והאידיאלים שמלווים את החברה הישראלית האהובה שלנו. נשמח במדינה שלנו, נשמח בקהילה שלנו, נשמח באנשים מופלאים כמו פרופ' אומן ובדגל הכחול-לבן שמתנופף בגאווה בשטוקהולם ובעיר העתיקה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
כפיים למהפכה

  מאמר מאת הרב אברהם...

להתכונן לשנת קורונה?

  מאמר מאת  הרבנית ד"ר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם