מפלצת של מלון Featured

 12 abu

אשר בן אבו

 

אשתי ואני ניצלנו את ההפוגה שבין שני גלי ההסגר, זה שכבר עברנו וזה שלא נשרוד, כדי לבלות שבת נחמדה בבית מלון, מה שחסרי הכיפה קוראים "סוף שבוע" (ואין כאן מקום להאריך מדוע שבת היא דווקא תחילתו של השבוע ולומר שהיא מוסיפה אור וקדושה על ימי השבוע, ולשומע ינעם). בימים כאלו של קורונה מן הסתם היצע המלונות לא היה נרחב, ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו להיות בררנים בבחירת המלון. חיפוש קצר ברשת העלה תוצאה של 'מלונית' אחת נחמדה במרכז העיר. "כנראה זה גם יהיה זול יותר כי זו רק מלונית", אמרה לי אשתי. "כן", התלהבתי, "כמו פומלה לעומת פומלית וכן על זה הדרך". זרקנו כמה בגדים למזוודה אחת ואת הילדים למזוודה שנייה, את האחת לקחנו איתנו למלון ואת השנייה שילחנו בכינון ישיר אל בית הוריי עם מדבקה גדולה "רעיש". עכשיו זה רק שנינו והמלון.

זה בסדר, ידידי, אני לא איזה בזבזן גדול! מלונית זה מספיק בהחלט, ובכלל, המשפחה של אשתי תמיד הולכים לצימרים". "אתה משוגע! שים מסכה! הם יעלו עליך
 

כשבאנו בשערי המלון קידמו את פנינו שוער בית המלון, המאבטח וצוות רפואי של שישה רופאים ופתולוג אחד מקריח, כולם עם סמלים של פיקוד העורף. מחזה כזה בפתחו של מלון היה מעט מוזר בעינינו, שלא לדבר על השלט הגדול התלוי בכניסה, "החלמה מהירה", אבל החלטנו לזרום. "שלום עליכם, צוות המלון!" בירכתי בלבביות ופניתי אל עבר הדלת המסתובבת. ששת הרופאים התנפלו עלינו באחת כקופים פראיים, והפתולוג צקצק בלשונו: "תבדקו אותם". "כל הכבוד לכם, חבר'ס!" החמאתי בעודי כפות ומחובר למחטים ורצועות, "לא לוקחים צ'אנסים כשמדובר בחיי אדם!" הייתי ממשיך בשבח והודיה לרפואה תתברך אבל בדיוק דחפו לי מדחום מתחת ללשון. כל רופא בתורו מדד לי פרמטר אחר בגוף, זה חום, השני סיבולת לב-ריאה והשלישי, כנראה סטאז'ר מנוצל, חילוף חומרים ומערכת העיכול. השארתי לו טיפ נאה. לבסוף, כאשר נמצאתי תקין, סימן הפתולוג בראשו, "תכניסו אותם אל המלונית". והורשינו להיכנס.

 

לא ככה זכרתי את בתי המלון בארץ. זאת אומרת כן היו שטיחים מקיר לקיר והלובי היה מפואר ועשוי שיש, זה כן, אבל כל העניין הזה של יריעות ניילון מתוחות על הקירות, מחסומים משטרתיים במסדרונות ומערכת כריזה בקולו של נפתלי בנט שמודיעה "מר בבאיוב נמצא חיובי לנגיף, כל הכוחות לסגור עליו מכיוון קומת הספא" היו לי מעט לא מוכרים.

 

ראיתי ברנש אחד נחמד והחלטתי לשאול אותו. "תגיד, זה ככה כל המלונות בארץ היום? הרבה זמן לא יצאנו לנופש, והמשפחה של אשתי יותר בקטע של צימרים", הארכתי שלא לצורך. "זה לא מלון", הוא רעד ולחש בעוד האישונים שלו מתרוצצים לכל עבר, "זו מלונית! מלונית! תברח מפה". "זה בסדר, ידידי, אני לא איזה בזבזן גדול! מלונית זה מספיק בהחלט, ובכלל, המשפחה של אשתי תמיד הולכים לצימרים". "אתה משוגע! שים מסכה! הם יעלו עליך". באותו רגע זיהה הברנש כוח רפואי מיוחד מגיח מהפינה ונמלט על נפשו.

 

אשתי הגיעה בריצה: "אבו, תקשיב! זה לא מלון!" היא התנשפה. "כן, אני יודע", אמרתי, "זו מלונית, אבל זה בסדר, אנחנו לא רוצים לנקר עיניים, ובכלל, המשפחה של אשתי--", "זו מלונית קורונה!" כך אשתי. "מה הפשט מלונית קורונה?" שאלתי באופן תלמודי. "הפשט", ענתה אשתי באופן חרפוני, "הוא שאנחנו פה עם כל חולי הקורונה של המדינה, אין יוצא ואין בא". "או-קיי, אבל מתי השעות הנפרדות של הבריכה?" שאלתי. "אין בריכה! מה לא הבנת, אין בריכה ואין חדר אוכל ואין כלום! אנחנו תקועים פה לחודש", היא כמעט פרצה בבכי. "נו, זה מצוין, מאמי! זה ירח הדבש שתמיד רצית! רק את ואני למשך חודש!" ורצתי בשמחה למדוד לעצמי לחץ דם.

 

לתגובות ולהמלצות למשרד הבריאות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנורמליזציה עם סודאן

  מאמר מאת יצחק וסרלאוף

בין האידיאל למציאות

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם