Print this page

חייל של הרב Featured

 8 adin1
 
"הרב שטיינזלץ הפך להיות לא רק הרב שלי, הוא נהיה גם המצביא שלי. זה לאו דווקא נעים אבל זה משנה חיים"
 

דוד שמחון

 

למדתי במוסדות מקור חיים של הרב שטיינזלץ מכיתה ז', אבל רק בתחילת י"א נפשי נקשרה בנפשו של הרב. לא היה לי קל להיקשר לרב. השיחות שלו היו ארוכות מאוד ואסוציאטיביות מאוד, הוא דיבר תמיד מאוד בשקט, והיה לי קשה לעקוב. אבל עם הזמן למדתי להקשיב לו.

 

ולמען האמת, מאז שלמדתי להקשיב לו, אני כמעט לא מסוגל להקשיב לשום רב אחר. אני לא חושב שיש מישהו בעולם עם תמהיל מדויק כל כך של כנות מוחלטת, של רכות, של הומור, וכל זה עם תובענות חסרת מנוח. הוא אמר פעם שהוא לא יודע אם הוא יצליח איתנו, אבל הוא בטוח שבדבר אחד הוא יצליח – שלעולם לא נוכל להיות בעלי בתים הגונים ושלווים ולהרגיש טוב עם עצמנו. הרב, כמה שהצלחת.

 

נפשי נקשרה בנפשו כי לא מצאתי טעם אלא לדתיות שהוא תיאר. פתאום הרגשתי שיש לי סיכוי לעשות משהו בעולם. שיש לי סיכוי שיקרה לי משהו בעבודת ה'. עד אז היו לי שתי הנחות יסוד – הראשונה שדתיות בסוף היא באסה, כלומר – דתיות קשורה לחוסר חיים, לטיפשות, לדלוּת ולהמון קלישאות שלא עניינו אותי באמת, והשנייה, שאין לי סיכוי להיות באמת דתי. שאין סיכוי שאעשה משהו שווה בעבודת ה'. בניגוד להנחות האלה, הרב אמר משהו אחר לגמרי – גם שאתה יכול לעבוד את ה', וגם שעבודת ה' היא דבר מופלא ושווה באמת. בלעדי זה לא הייתי מסוגל להיות דתי. אין לי ספק בכך. אז כרתי איתו ברית. והפלא הוא – שהרגשתי שגם הוא כרת איתי.

הוא תמיד חשד שעבודת המידות ועבודה על ענווה היא בעצם דרך טובה וקדושה של האדם להפוך את עצמו לקטן יותר, כדי לקבל פטור מהמשימות החשובות והגדולות
 

בסוף י"א הפכתי איכשהו לחלק מקבוצה שבחרה להמשיך עם הרב שטיינזלץ ולהקים איתו ישיבה גבוהה. לפנינו היו שתי קבוצות שניסו להקים איתו ישיבה. שתי הישיבות הללו נסגרו, ואנחנו בחרנו לנסות עוד פעם. בכיתה י"ב, אחרי חודשים של פגישות ודיונים ארוכים, עם הרב ובינינו לבין עצמנו, הישיבה הלכה והפכה לעובדה קיימת, ואני מצד שני התמלאתי פחד, בלבול וציניות. נכנסתי לשיחה אישית עם הרב. מה שבעצם רציתי זה שהוא ישחרר אותי וייתן לי ללכת ללמוד בישיבה נורמלית. הוא לא שחרר. הוא אמר לי שאפילו לבן הארמי הבין את זה כשאמר "טוב תיתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי". למה שאתן אותך למישהו אחר? אתה נשאר איתי. ונשארתי.

 

אני לא חושב שאפשר לתת לתלמיד משהו גדול יותר ממה שהוא נתן לי ועדיין נותן לי: הוא אמר לי שאני חשוב. שאני חלק מצוות נורא חשוב, חלק מהצוות שלו, ושהוא צריך אותי. עם השנים הרגשתי יותר ויותר שהוא גם מאוד אוהב אותי, שזו מתנה אחרת ולא מובנת מאליה בכלל, אבל לפני הכול הוא צירף אותי להיות חלק מכוח משימה סודי וחשוב. ומאז אין יום שהשייכות הזאת לא נותנת לי משמעות. לא משנה היכן אני, אני תמיד יודע שיש לי תפקיד חשוב מאוד וגדול מאוד. תפקיד שאם לא אעשה אותו בגלל עצלות, קטנות, טיפשות ועוד – אף אחד אחר לא יעשה אותו. ובגללי יהיה נזק לדורות. זה אמנם מסר דרמטי, אבל הרב אמר אותו במילים קטנות ומדויקות, שצרבו לי את הנפש.

 

וכאן מגיע דימוי נוסף שהרב הרבה להשתמש בו – שהוא רוצה לעשות לנו כמו שהקב"ה עשה לישעיהו הנביא, שצרב אותו בגחלת לוהטת כדי להפוך אותו לנביא. להפוך אותו לאיש אחר, לשליח שלו, שהוא לא יוכל להפסיק להתנבא. או בפרפרזה לשיר של חנה סנש – שהוא רוצה להדליק אותנו כדי שנישרף ונצית להבות ולבבות נוספים. זה מלחיץ מאוד ותובעני. והרבה אנשים לא יכלו לסבול את זה. אבל בשבילי, כתלמיד, אי אפשר היה לתת משהו גדול מזה. והוא כל הזמן אמר, שיכול להיות שכולך מצ'וקמק, אבוד, שאתה לא יודע מימינך ומשמאלך, שאתה חלש וחוטא – כל זה לא כל כך משנה, אם אתה עושה משהו שווה עם עצמך. לא אכפת לי כמה מלאכים אתה פוגש, אכפת לי אם הצלחת לנעוץ יתד אחת גבוה יותר. כי צעד של אדם אחד הוא צעד, אבל אם מיליון אנשים יעשו צעד – זה כבר ירעיד את העולם. הרב שטיינזלץ הפך להיות לא רק הרב שלי, הוא נהיה גם המצביא שלי. זה לאו דווקא נעים אבל זה משנה חיים.

 

וככה מצאתי את עצמי חלק מהצבא החשוב בעולם, שלוחם את המלחמה החשובה בעולם. אין זמן לשטויות, אין זמן לעבודת המידות, אין זמן לענווה ואין זמן לנמיכות קומה. וככלל הוא תמיד חשד שעבודת המידות ועבודה על ענווה היא בעצם דרך טובה וקדושה של האדם להפוך את עצמו לקטן יותר, כדי לקבל פטור מהמשימות החשובות והגדולות. הוא לא סבל צדיקים כאלה, שפופים, קודרים ומעוכים. רק אל תהיה לי זנב לטאה. תהיה חי ובוער. ולא משנה לי מי אתה – דתי או חילוני, צדיק או רשע, שיער ארוך או קצר, ברייה קטנה או ברייה גדולה – הדלת שלו הייתה פתוחה לכל מי שהסכים להצטרף למשימה הגדולה. ואני מרגיש שהמילים האלה לופתות אותי גם עכשיו, באותה עוצמה כמו אז, אף על פי שעברו שנים מאז שמעתי אותן לאחרונה. אני לא מפסיק לשמוע ולהרגיש אותו אומר חייבים לזוז. יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק.

 

לפני כמה חודשים נכנסתי לרב לשיחה אישית. מאז לקה בשבץ מוחי השיחות האלה לא היו קלות לי ונראה שגם לא קלות לו. הוא לא יכול כמעט לדבר, הרגשתי שמסך מפריד בינינו. סיפרתי קצת מה קורה איתי ומילאתי את אוויר החדר במילים שלי, וכל כך רציתי לשמוע אותו. ואז במאמץ אדיר הוא הצליח לומר לי משפט אחד, משפט אחד שהצליח לבקוע את החומות שסגרו אותו – "תלמד יותר תורה". עוד פעם ה"יותר" הזה.

 

פעם אחת ביום הכיפורים הוא אמר לנו שצריך להוסיף שני "על חטא" נוספים (אף שהוא לא ממש התלהב מהתפילה הזאת, שבה אנשים מנמיכים את עצמם יותר ויותר), "על חטא שחטאנו לפניך בבזבוז זמן" ו"על חטא שחטאנו לפניך בגרירת רגליים". אני זוכר שהוא הצביע לנו על מחוג השניות בשעון ואמר לנו, תראו את זה, בכל פעם שהמחוג הזה מתקתק 9 פעמים – עוד יהודי מתבולל. אני לא יודע איך הוא הצליח לחיות בדחיפות הקריטית הזאת ואיך לצידה הוא הצליח לגלות סבלנות אינסופית לספר סיפור ועוד סיפור, וסבלנות להקשיב לשטויות ולהתלבטויות שלנו, אבל ככה הוא חי. זה שילוב נדיר.

 

פעמים רבות הרב אמר לנו שיש לו תוכניות לפחות עד גיל 140, ושהוא מקווה שהוא יקבל את זה. בהקשר אחר הוא ציטט את חיים ויצמן, שאמר שבשואה נרצח שליש מהעם היהודי, אז זה אומר שכל אחד צריך עכשיו לעשות יותר. לעשות 150% ממה שהוא. כך שיחד עם הגעגוע האינסופי לרב, למבט המופלא והרך שלו, ויחד עם הצער הגדול והשבר על לכתו – אני בעיקר מרגיש מחויבות כבדה להתחיל לעשות משהו עם עצמי. אני מבין עכשיו שעד כה קצת בניתי על הרב שהוא ממשיך לעשות ושאני נשרך אחריו.

 

הרב לא הגיע לגיל 140 – אז עכשיו תורנו. ועכשיו גם אין איך לבקש הנחה או דחייה, זה כבר לא נתון למשא ומתן. חייבים לזוז.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם