אבינועם הרש

אני רואה בתחנת הדלק בכביש 443 בצומת שילת אדם בעל חזות ערבית, לבוש חליפה ועניבה, יוצא ממרצדס יוקרתית במיוחד, וללא הקדמות מיותרות כורע על הברכיים ומשתחווה מלוא גופו על המדרכה.

ישר נזרקתי לחלק של "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים" שאנחנו אומרים בסדר העבודה ביום כיפור ולפעולות ההשתחוויה והכריעה הדומות, אבל לא יכולתי שלא להרגיש הערצה גדולה לאמירה הזאת שלו: הנה אני, בן אדם שנוסע במרצדס ולובש חליפת שלושה חלקים שנראית מיליון דולר, ואם אני רוצה להתפלל ככה באמצע היום ולהשתחוות אפיים ארצה אני לא אראה אף אחד ממטר. כמה גאווה. כמה עוצמה יש בבן אדם שבאמצע היום מדגמן את האמונה שלו לעיני כול.

זה היה פשוט מעורר השראה. ונזכרתי איך הרגשתי כשהייתי צריך להניח תפילין באמצע המטוס. כמה בושה הרגשתי. איך שהתפילין בערו לי על הידיים ועל הראש, והמחשבה היחידה שיכולתי לחשוב עליה הייתה: ראבק, כולם מסתכלים עליי... פדיחה.

וחשבתי שוב על הבן אדם המוסלמי הזה. ויודעים מה? נכון, מדובר על דת שאסוציאטיבית ישר מתקשרת לנו עם טרור ורצח כמו שראינו רק השבוע בצרפת ובאוסטריה, ומהבחינה הזאת באמת אין מה להכביר מילים. אבל אם נתמקד לרגע בגאווה שלהם, נגלה שככה נראית אמונה בצדקת הדרך: בלי התנצלויות. בלי מה יגידו ולא נעים. בלי שפיפות קומה. ורק את הבחינה הזאת כדאי גם לנו לאמץ.