דלתיך דפקנו

 3shofar laam

מעוז שוורץ

 ראש השנה תשע"א

מסביב לביתי באזור ט' באשדוד משתרעים להם בתים ענקיים, גבוהים, חומות של ממש. "ונהי בעינינו כחגבים" לעומתם.

בתי הענק הללו מאוכלסים באופן מלא בעולים 'חדשים-ישנים' מרוסיה. 98% עולים מרוסיה! עשרות, מאות... בעיר כולה אלפים.

מתחת לבנייני הענק הללו חנויות רבות, חלקן פתוחות בשבת, חלקן מוכרות חזיר וכל מיני דברים.

ויהי היום. יום הרת עולם. יום חשבון נפש. יום של שמיעה והקשבה.

הסתיימה לה התפילה בישיבת ההסדר נווה דקלים בעירנו. כל הבחורים התפזרו לחדר האוכל, ואני (כבעל תקיעה) ומשפחתי אִתם. לפתע ניגש אליי הרב בניה ליפשיץ ובפיו פקודה: "נפגשים בשעה 16:00 בגן המרכזי באזור ט'. תביא את השופר, אנחנו הולכים ביחד לבתים הגבוהים, דירה דירה נעבור ונתקע לאנשים בשופר".

יש לו מזל שהוא תפס אותי בין נטילת ידיים ל'המוציא' כך שלא יכולתי לסרב או להגיב.

עובר הזמן ובראשי דמיונות רבים: הבניינים הגבוהים – הענקיים, חומות ענק של בטון. בחיים לא חלמתי להיכנס למקום הזה ומה בכלל לי ולאנשים שם, אין לי שום מכנה משותף אתם.
בחוש הדמיון המפותח שלי אני כבר מדמיין את עצמי צונח תוך כדי תקיעת שופר יחד עם הרב בניה מקומה 20 אחרי שאיזה רוסי העיף אותנו החוצה.

נכנסנו לבניין הראשון בסך הכול לפני שעה וחצי – הרב בניה, אני והשופר - ויצאנו לאחר שעה וחצי - הרב בניה, אני והשופר, אבל שונים לחלוטין, מחוזקים, נרגשים, אחרים.
...
השעה 16:00. הרב בניה ואני נכנסים לבניין הראשון.

חושך מוחלט. ראש השנה, אסור להדליק את האור במסדרון, מה שעוד יותר מוסיף לאווירה ולחוסר הבהירות לקראת הבאות.

דופקים בדלת הראשונה. הרב בניה מלפנים, אני מסתתר מאחוריו.

הדלת נפתחת. "שלום! רצינו לשאול אם אתם..." "לא תודה", ולאחריה טריקת דלת מנומסת.

עוד דלת... ועוד דלת...

ובדלת הרביעית פותח איש גבה קומה, מאחוריו טלוויזיה דולקת בקולי קולות.

- "שלום! באנו לשאול אם אתם רוצים לשמוע תקיעת שופר?"

- "כן למה לא!" אומר בעל הבית.

נכנסו. תקענו 30 תקיעות. הילדים מסתכלים, מתבוננים. מי יודע לאן קול השופר חודר בחלל החדר, בחלל הנפש והנשמה של אותה משפחה.
- "תודה רבה", אומר בעל הבית ואנחנו נפרדים לשלום.

עוברים לדירה הבאה.

"לא תודה... כבר תרמנו"... וכן הלאה.

בדירה ה 6 אישה פותחת את הדלת.

"לא יודעת", היא עונה לשאלתנו במבטא רוסי כבד, "חכה אני אקרא לבעלי".

בעלה מגיע ונענה מיד להצעה.

אנו עומדים במרכז הסלון, הטלוויזיה עובדת ומאחת הכורסאות מצטרף אלינו קשיש כבן 80. "חכה, יש כיפות", אומר בעל הבית ומוציא ממגירה צדדית שתי כיפות מקופלות למשעי שנראה כאילו שנים לא השתמשו בהן.

"תקיעה..." וקולות השופר מתחילות להישמע. כך 30 תקיעות... אני מסיים.

לפתע, אני רואה את הקשיש נאנח עמוקות ועיניו מביטות חצי אלינו וחצי לרצפת הסלון. לא היה קשה לזהות. הוא שתק ולא אמר מילה, רק נאנח ובהה בנו ובשופר, והרגשנו שבחלל החדר ניסרה לה צעקת נשמתו כאילו אומרת "איפה הייתם עד עכשיו. כבר 70 שנה שלא שמעתי את הדבר הזה". בשנה שלאחר מכן אותו קשיש כבר לא היה בין החיים.

כך עברנו מבניין לבניין. קומה ועוד קומה. דירה ועוד דירה.

בין הבניין הראשון לבניין השני ישבו להם שני מבוגרים שביקשו גם הם לשמוע קול שופר, אך לפני שהתחלנו לתקוע הצטרפו עוד כמה מהשכונה, ושוב 30 תקיעות, הפעם באמצע הרחוב בין שני בנייני הענק.

בבניין השני, בקומה הרביעית פתחה אישה את הדלת. חשוך. ילד וילדה משחקים בסלון.

- "שלום. אולי את רוצה לשמוע תקיעת שופר?"

- "בעלי לא בבית אבל כן אם אפשר", אמרה גם היא במבטא רוסי.

ושוב, 30 תקיעות. הפעם אני תוקע ומסתכל תוך כדי על הילדים הקטנים שבוהים בי. אני תוקע ומדמיין איך קולות השופר חודרים להם לאוזניים וחורתים על לוח לבם את תקיעת השופר הראשונה ששמעו בימיהם כיהודים. מי יודע אילו מסכים וחומות הקולות האלו שוברים... "ויהי קול השופר הולך וחזק..." בתוך הבניין, החדר, הלבבות.

סיימנו. שקט מוחלט. "וקול דממה דקה יישמע".

האישה מחייכת מפה לאוזן. "תודה רבה!" היא אומרת ואנחנו ממשיכים הלאה.

כך עבר לו הזמן.

התחלנו באור יום וסיימנו שניות לפני השקיעה. כמעט חושך.

נכנסנו לבניין הראשון בסך הכול לפני שעה וחצי – הרב בניה, אני והשופר - ויצאנו לאחר שעה וחצי - הרב בניה, אני והשופר, אבל שונים לחלוטין, מחוזקים, נרגשים, אחרים.
הבטנו על הבניינים בחושך והרב בניה אומר לי:

"אתה רואה את הבניינים בחושך? בכל בניין 30 דירות. מתוכן 20 חשוכות אבל בעשר דירות יש אור. עכשיו תחשוב שהאור הזה הוא כעין אור פנימי שמאיר בלבבות, כל אור הוא נשמה שמאירה בחושך. כאילו כל דירה עם אור היא דירה שהייתה 'חשוכה' ואנחנו הדלקנו אותה, ומי יודע עוד כמה דירות אפשר להדליק ולהאיר במקום הזה... כל יום אנחנו עוברים פה. מסתכלים על האנשים הללו, על הבניינים הללו, והם כל כך רחוקים בשבילנו - אבל בעצם הם קרובים מאוד".

נסו את זה בבית.

 צילום: יחסי ציבור

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מתקפה גרעינית

  ד"ר יוסי לונדין בעקבות...

לא תחמוד

  הרב יהודה ברנדס על...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם