אתגרי השפע Featured

19 sivan

 

סיון רהב מאיר

 

1. בין הפוליטיקה לקורונה לחופש הגדול האיר את עיניי גיסי ישראל מאיר: אנחנו רגילים לבחון את כל המאורעות שמתרחשים כאן ועכשיו. נדמה לנו שככל שאנחנו קרובים יותר להתרחשות, אנחנו לכאורה מבינים אותה יותר. פרשן טוב הרי צריך להגיב און-ליין. מצמצת ולא צייצת – פספסת.

 

אחד הדברים היפים בספר דברים, שהתחלנו לקרוא בימים אלה, הוא שהתורה עצמה מראה לנו את הדרך הנכונה לבחון את המציאות. צריך להסתכל על הכול בראי ההיסטוריה. בספר דברים לכאורה לא קורה כלום. משה רבנו רק מדבר, אבל הנאום הארוך שלו הוא כולו הסתכלות מפוכחת על המאורעות שהתרחשו בארבעים השנים האחרונות, מאז החל המסע במדבר. הכול מוכר. המקומות, החניות, המסעות, התלונות והעונשים. אבל הכול מוגש אחרת, במתינות, מתוך פרספקטיבה, כאשר כבר ברור מי טועה ומי צודק.

 

מה שמסעיר אותנו כעת אולי ייעלם מחר, ויש פער אדיר בין הכותרות של הבוקר לבין איך ייכתבו הדברים בספרי ההיסטוריה. זה המסר: אל תמהר להסיק מסקנות מיידיות. תנשום, חכה קצת, נסה לראות איך הדברים ייכתבו ב'ספר הדברים' של חייך.

 

2. "אני מקווה שהיה צום קל לכל מי שצם", זה היה המשפט הראשון של עומרי כספי, מגדולי הכדורסלנים הישראלים, במסיבת העיתונאים שבה הודיע השבוע על פרישתו.

 

אין לי מה להוסיף על כל השבחים של בכירי עולם הכדורסל בארץ ובעולם שדיברו על המקצוענות והענווה וההתמדה של הילד שהגיע מיבנה אל האן-בי-איי. אבל נזכרתי אתמול שכספי ראיין אותי פעם בהסכת שלו, ושם פתח את השיחה במשפט מפתיע: "יצאתי לארצות הברית רק כישראלי, וחזרתי גם כיהודי". וכך הוא הסביר לי:

 

"בחו"ל, אם אתה לא תיצור את הזהות שלך, זה לא יקרה. גרתי במקומות כמו סקרמנטו, קליבלנד, יוסטון, אין שם קהילה יהודית גדולה, ובאיזשהו מקום שם עצרתי ואמרתי: רגע, מה קורה איתי? הרגשתי סוג של מחויבות. אני מייצג משהו, אבל האם אני יודע משהו על מה שאני מייצג? למשל: אני נוחת בבוסטון, וילדים יהודים אמריקאים מחכים לי שם ומתרגשים, מסתכלים עליי. אני מייצג בשבילם את עם ישראל, את מדינת ישראל, ואני בעצמי בקונפליקט. כי אם אתה יוצא החוצה ביום כיפור בלוס אנג'לס, אז זה יום רגיל, התנועה כרגיל. אם אתה לא עושה משהו מיוחד בשבת, אז לא תרגיש שום שבת. זו האחריות שלך, אתה לא במדינה יהודית.

מה שמסעיר אותנו כעת אולי ייעלם מחר, ויש פער אדיר בין הכותרות של הבוקר לבין איך ייכתבו הדברים בספרי ההיסטוריה. זה המסר: אל תמהר להסיק מסקנות מיידיות. תנשום, חכה קצת, נסה לראות איך הדברים ייכתבו ב'ספר הדברים' של חייך

 

 

"אשתי ואני עשינו את התהליך הזה ביחד, כמשפחה: ארוחת שישי, קידוש, תפילין, חגים, קהילה, חינוך יהודי, כשרות. הרגשתי סוג של מחויבות כלפי עצמי וכלפי הקהל. יש הרבה ישראלים שקולטים את זה שם, ויש הרבה שלצערנו פחות. רק שם הבנתי שאני שליח של משהו גדול יותר. לפעמים צריך להתרחק כדי להתקרב".

 

בהצלחה רבה, עומרי, בהמשך משחק החיים.

 

3. שני אביגל, אימא של הילד עידו אביגל משדרות שנהרג במבצע שומר החומות, עדיין מחלימה מפציעתה. כך היא כתבה לי:

 

"חשבתי הרבה איך להנציח את עידו, איך הוא היה רוצה שאנציח אותו. חשבתי על ערך החברות ועל זה שלפעמים היה לו קשה להתחבר לאחרים. גם בגן וגם בגן השעשועים הוא היה לפעמים משחק לבד, מתקשה להצטרף. חשבתי שאם היה 'ספסל חברות' בגן, זה היה יכול לעזור לו מאוד. הרעיון הוא שאם לילד קשה להתחבר, הוא פשוט יוכל לשבת על הספסל, ואחרים יוכלו לפנות אליו ולהציע לו להשתלב במשחק. אם ילדים יתווכחו ביניהם, הם יוכלו לפתור זאת בשיחה על הספסל.

 

"הרעיון התחיל מספסל אחד בגן אחד, וכעת תופס תאוצה גם בבתי ספר ואף בפארקים ציבוריים. יש כמה ערים שכבר הזמינו ספסלים כאלה לפתיחת שנת הלימודים. המשובים שמגיעים אליי אדירים. זה פשוט עובד ופותר לילדים מצוקות חברתיות. בכל ערב לפני השינה עידו היה משתף אותנו במה שעבר עליו ותמיד נהג לומר שעשה 'ואהבת לרעך כמוך'. לכן זה המשפט שכתוב על הספסל".

 

כתבתי לשני בתגובה שנדמה לי שאולי צריך ספסל כזה גם למבוגרים.

 

4. פעם ביקשתי בחנות בניו יורק מיץ תפוזים סחוט קטן. המוכר נתן לי כוס עצומה מלאה במיץ. "ביקשתי קטן", אמרתי כדי לתקן את הטעות, אבל הוא הצביע על עוד שתי כוסות גדולות יותר שעמדו שם: "מה שקיבלת זה קטן. הנה, יש גם מדיום, וזה גדול!" עוד לא התרגלתי לכך שהכול שם בענק.

 

האתגר האמיתי שספר דברים מזהיר מפניו הוא חיים בחברת שפע, חברה שבה יש הכול ובגדול. פעם אחר פעם משה רבנו מתריע לא מפני מחסור אלא מפני עושר, לא מסכנת הרעב אלא מסכנת השובע. בעצם אחרי שנים של נדודים במדבר ספר דברים מכין אותנו לאתגר של ימינו: חיים בחברה שיש בה, ולא בחברה שאין בה. אבות אבותינו התמודדו עם עבדות ורעב ורדיפות וגירושים, אבל מה עושים אחר כך, כשנכנסים לארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש? לא סתם הפרשה מדגישה שוב ושוב: זכור, אל תשכח, הישמר לך פן תשכח, אל תשמין ותבעט במסורת שהתקדשה בדמעות ובדם. נכון, כל הדורות שמעלינו הפגינו מסירות נפש, דבקות והתלהבות בתנאים קשים. אבל אסור לנו לזלזל באתגר המורכב שלנו: זו מסירות נפש להצליח להמשיך את דרכם גם בתנאים קלים ונוחים.

 

5. לצלם זה ההפך מלזכור. לעיתים כשאנחנו מצלמים משהו אנחנו סומכים על המצלמה שתזכור זאת בעבורנו. אנחנו מקליקים ובעצם אומרים לסלולרי: תאחסן אתה בשבילי את הרגע הזה.

 

המילה "תמונה" מופיעה בתורה כולה שמונה פעמים, שש מהן בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן. משה רבנו מבקש מאיתנו שלא להפוך את התורה לתמונה, לא לעשות ממנה פסל או ציור, לא להפוך את הרעיון הגדול שהוא מעביר לנו למשהו גשמי ופיזי שאפשר לראות: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". זוהי אזהרה מפני עבודה זרה, מפני השתעבדות לפסלים או לתמונות שאנחנו ניצור. אם יהיו תמונות, לא יהיה זיכרון חי שיעבור מדור לדור דרך לימוד. אנחנו פשוט ניקח את התמונה ונעביר אותה הלאה. משה רבנו קורא לנו לצרוב ולהפנים ולספוג את החוויות בתוכנו, ולא בענן של נתונים. דווקא העובדה שאין לנו אלבום תמונות למזכרת ממעמד הר סיני גורמת לנו לחיות לאורו ולהעביר את הסיפור הלאה כבר אלפי שנים.

 

הקריאה הזו רלוונטית גם היום, ואולי בעיקר היום: אילו חוויות אנחנו נוצרים ושומרים במוח ובלב ולא בזיכרון של הסלולרי?

 

6. כשהיינו ילדים הייתה הדמות הדתית המשמעותית בחיינו הבאבא בובה. בתוכנית 'זהו זה', בזמן מלחמת המפרץ, מוני מושונוב שיחק דמות של רב מבולבל שמשתולל באולפן עם נבואות מצחיקות על סדאם חוסיין. בהמשך התחלפה ההנהגה הרוחנית: אסתי וראובן מ'ארץ נהדרת' היו לדתיים הכי מפורסמים, שלועגים לערבוב בין אמונות טפלות ושטויות פרימיטיביות לבין קדושה ואמת. בפרשת השבוע משה ממש מתחנן בפנינו לזכור מה המודל בפסוק היפה הבא שהוא אומר לעם:"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן... וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".

 

שווה לקרוא את המשפט הזה שוב. משה מסביר מהי הדרך להפוך למה שאנחנו אמורים להיות. גם רש"י מדגיש את הנקודה הזו לפחות פעמיים לאורך הפרשה: "בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים", הוא אומר לנו על דברי התורה, ואחר כך מוסיף: "כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם – תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם מתוך שכחה – תחשבו שוטים".

 

זה לא מספיק מורגש בשיח הציבורי והתקשורתי היומיומי, אבל הפרשה מזכירה לנו: התורה היא חוכמתנו ובינתנו, ואנחנו, איתה, אמורים להיות עם חכם ונבון. לא עם בור ועילג. לא ברמה נמוכה. לא קאלט מביך. אם נסכם את דברי משה רבנו בפרשה ערב הכניסה לארץ ישראל: יש לנו ארץ נהדרת – וגם תורה נהדרת.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מסילות התשובה

  מאמר מאת הרב המקובל...

היתר פשוט

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם