הומור ויעד Featured

19 sivan

סיון רהב מאיר

1. נכון לשעת כתיבת השורות האלה, אלו הם הנתונים: שבעה בני אדם טבעו למוות ביממה אחת בחופי ישראל ובבריכות. מתחילת עונת הרחצה טבעו 22 ישראלים, שמהם 12 ילדים, ו-133 בני אדם נזקקו לטיפול רפואי, וחודש אוגוסט עוד אפילו לא התחיל. הסיבות רבות: רחצה בחופים לא מוכרזים, כניסה לים סוער, ילדים שנכנסים למים בלי השגחה ועוד.

חשבתי שהקורונה תשנה את תפיסת העולם שלנו. אם אנחנו חרדים כל כך לכל מונשם, סופרים מאומתים כבר שנתיים, נזהרים ומתרחקים ועוטים מסכות, איך המגפה הזו לא לימדה אותנו להעריך יותר חיי אדם בכל התחומים?

וזו הרי אמורה להיות התקופה השנתית הקסומה של טיולים בארץ. מיליוני ישראלים יוצאים לטייל, ואפילו פרשת השבוע מתארת במילים יפות את מרחבי ארצנו: "כִּי ה' אֱ-לֹוהיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". יהי רצון שיתקיימו בנו מעתה רק פסוקי הברכה האלה.

2. ט"ו באב, שצוין בשבת שעברה, הוא הרבה יותר מחגיגה מסחרית ומתמונות זוגיות ברשתות. הוא מציג בפנינו את האתגר האנושי המרתק, הקשה והמתגמל ביותר: זוגיות, בית, משפחה. אז הנה, לשיא עונת החתונות, שתי עצות בתחום הזה:

הרב שלמה וולבה קיבל פעם מכתב של אם צעירה ומודאגת ששטחה בפניו את צרותיה. במילה אחת אפשר לסכם את התשובה שלו כך: הומור. הוא יעץ לה להיות "מחוננת בהומור". אנחנו נוטים לצאת מהכלים, הוא הסביר, ואז להיכנס למריבות, להעצים דברים קטנים אצל בן הזוג ובני המשפחה, לא להתייחס אליהם בהקשר הנכון. חיוך, מילה טובה, קלילות, הסתכלות על המציאות בבית במבט משועשע – זו התרופה הטובה ביותר, במקום להגזים ולקחת ברצינות כל דבר קטן. דווקא מי שמחובר לנצח, הוא טען, יכול להשתמש בהומור.

אנטואן דה סנט אכזופרי, מחבר הספר 'הנסיך הקטן', נשאל פעם מהי אהבה. הוא ענה: "אהבה היא לא שני בני זוג המביטים זה בזה במבט מצועף, עם לבבות בעיניים. אהבה היא שני בני זוג שמסתכלים יחד, קדימה, לעבר יעד משותף". כלומר, אין פה רק סיפוק מיידי של הצרכים הרומנטיים של שניהם אלא גם חזון, מטרה, כיוון ודרך, לשם הם צועדים יחד.

אנחנו בתקופה דחוסה וצפופה ומתוחה. לא משנה כמה רבנו וכמה כעסנו, תמיד אפשר וצריך לסלוח ולהתחיל מחדש

הומור ויעד. בהצלחה.

3. מאות בנות ראיינו בשבוע שעבר את ישי ריבו בסדנת 'נפגשות'. הנה כמה דברים יפים שהוא אמר להן:

  • "המוזיקה היהודית היא חלק מתהליך שהדור עובר. לדעתי זה לא טרנד, זה יחזיק לנצח, ורק ילך ויגדל. לאט לאט יהיה יותר תוכן מוזיקלי פופולרי שגם מחובר לתוכן, לעומק, לרוח. מה שאנחנו רואים עכשיו זאת רק ההתחלה".
  • "הייתי חייל, נשוי ואבא לתינוק כשהתחלתי להקליט חומרים. באותה תקופה ביקשתי מהשם להתפרנס ממוזיקה, אפילו בצורה הכי בסיסית וצנועה. רק שיהיה כסף להביא הביתה ואוכל לעשות את מה שאני אוהב. היום, ברגעי ההצלחה הכי גדולים על הבמה בקיסריה, אני משתדל לזכור את הרגע הזה, שבו הייתי מוכן להקריב המון רק כדי שעשרים איש יסכימו לשמוע שיר אחד שלי. זה נותן לי פרופורציה".
  • "המשפחה שלי עלתה מצרפת כשהייתי בן שמונה, ואני כל כך שמח על כך. החלום שלי הוא לצאת למסע הופעות בקהילות יהודיות תחת הכותרת 'לשוב הביתה'. ההופעות האלה יהיו התרומה האישית שלי למי שמתמודד עם התבוללות, עם אנטישמיות, להזכיר להם את הזהות שלנו. כל מי שיש לו משפחה בחו"ל צריך להיות שגריר, ולגרום לאנשים – בנועם, בלי כפייה – לשוב הביתה. כל כך לא מובן מאליו לזכות לחיות כאן, והיום יש כל כך הרבה בעיות בחו"ל, רבים שם כבר שואלים את עצמם אם זה המקום הנכון להם. לדעתי אם אנחנו נחיה פה בשמחה ומתוך ביטחון שזה המקום הכי טוב בעולם, יהודי התפוצות פשוט יגיעו בהמוניהם".
  • וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ – הכול זמין היום, יותר מאי-פעם. הטוב והרע. לא כל הזבל צריך להיכנס לנו לסלון, למכשיר וגם ללב. כמה קשה וכמה הכרחי לדעת לסנן, לפקח ולומר לא.
  • כִּי ה' אֱ-לֹוהיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ – אלפי שנים קראו יהודים את הפסוקים האלה בתורה וראו מהחלון את תימן או את רוסיה. השנה, בפרט כשאי אפשר לטוס לחו"ל, יש לנו הזדמנות להכיר מקרוב את הארץ הטובה הזו.
  • עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה – כך הפרשה מתארת את א-לוהים, הדואג לחלש, ומבקשת שנלך בדרכיו. במצב הכלכלי והחברתי הקשה יש כעת אינספור אפיקים לחסד, צדקה והתנדבות.
  • פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים – הפרשה מתארת רגעי פיוס: אחרי חטא העגל ושבירת לוחות הברית א-לוהים נותן למשה את הלוחות השניים. פרשנינו לומדים מהסיפור על חשיבות הסליחה והכפרה, על היכולת למחול ולהשלים. אנחנו בתקופה דחוסה וצפופה ומתוחה. לא משנה כמה רבנו וכמה כעסנו, תמיד אפשר וצריך לסלוח ולהתחיל מחדש.

4. החיים לא מתחלקים לשיעורים ולהרצאות ואז לחיים עצמם. ברכת המזון לוקחת את כל העקרונות הגדולים והפילוסופיים שעליהם אפשר לדבר הרבה ומכניסה אותם ישר אל תוך המטבח והשולחן, אל הסנדוויץ' בהפסקה.

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", נאמר בפרשת השבוע, פרשת עקב. מכאן לומדים שברכת המזון היא הוראה מפורשת מהתורה. יש לברך לפני שאוכלים משהו, אבל גם אחרי שכבר אכלת ושבעת, גם אז – "וברכת".

רבי נחמן מברסלב כותב: "אכילת האיש הישראלי יקרה מאוד", וגם מסביר איך כל ברכה מהברכות השונות על המזון היא פשוט שיעור שלם בפני עצמו. "המוציא לחם מן הארץ", "בורא פרי העץ", "שהכול נהיה בדברו", יש פה עולמות שלמים של תוכן אם רק עוצרים ומקשיבים למילים של הברכה.

יש פרשנים שמדגישים איך פרט בימים אלה של קיץ, טיולים וחופשות, הפרשה מראה איך לקחת דיבורים ותפיסות מתוך בית המדרש ולבטא אותם גם בברכת המזון במנגל על שפת הכינרת או בשלוק של מים שגומעים ממימייה בדרך.

בתיאבון.

5. את נאום הפרדה של משה רבנו אנחנו קוראים כשמיליוני ילדים נמצאים בבתים. פרשת השבוע מציעה כמה כללי זהב שמתאימים מאוד לחופש הגדול:

6. בזום שנערך לעובדי חברת החדשות בערב ראש השנה סיפר בקצרה רוני דניאל סיפור אישי. לא כל כך שמעתי מה אמר בהרמת הכוסית הווירטואלית הגדולה הזו, והרגשתי שיש פה איזו פנינה. לכן צלצלתי אליו, והוא שיחזר בשמחה ובהרחבה את הדברים. רוני, הפרשן הצבאי הוותיק והאכפתי, נפטר השבוע במפתיע מדום לב והוא בן 73. מצאתי את הדברים שהקלדתי לעצמי בשיחת הטלפון ההיא, והם מוקדשים לעילוי נשמתו:

"כשהייתי נער בן 12, חיים גורי כתב בעיתון 'למרחב'. היה לו טור בימי שישי שכותרתו הייתה 'מה אומרים?'. הוא פרסם שם סיפור קצר שכל כך הרשים אותי ונגע לליבי שגזרתי אותו והדבקתי לי במחברת, ומאז אני זוכר את זה:

"בעיירה אחת אדם אחד נידון למוות. כל אנשי העיירה חשבו שגזר הדין נורא לא מוצדק והפגינו נגד ההוצאה להורג. הם הפגינו יום, יומיים, שלושה, וזה לא עזר להם. ואז השומר בבית הכלא פנה לאיש אחד שהמשיך להפגין בכל יום ואמר לו: 'מה אתה מפגין? כבר הוציאו אותו להורג, אתה כבר לא יכול לעזור, אתה לא יכול כבר לתקן'. אמר לו האיש: 'אני לא רוצה לתקן, אני עושה את זה בשביל לא להתקלקל בעצמי'. המשפט הזה עשה עליי רושם רב כשהייתי ילד. פעם אפילו דיברתי על זה עם חיים גורי עצמו, אבל הוא כבר היה ישיש ולא בדיוק זכר. אבל אני זכרתי ועדיין זוכר".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מסילות התשובה

  מאמר מאת הרב המקובל...

היתר פשוט

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם