גדלנו בשנה Featured

19 sivan

סיון רהב מאיר

1. אחייניתי רוני חגגה בת מצווה, וחשבתי מה הברכה שמתאימה לה. אנחנו בדור אחר. אם פעם חגגו בת מצווה במסירות נפש, אם פעם חיו בפחד קיומי וניסו לשמור על הזהות בכל מחיר, היום העולם פתוח, נוח ומפנק הרבה יותר. הכול זמין ונגיש. זו כבר לא בעיה לבנות סוכה או לעלות לארץ או ללמוד תורה. אז מה נשאר לדור הזה לעשות?

אמרתי לרוני שהשאלה היום היא לא אם את מקיימת אלא איך את מקיימת. ברור שתלכי לשמוע את תקיעת השופר בראש השנה. אנחנו כבר לא בתקופה שבה הולכים בשלג קילומטרים כדי לשמוע שופר או בורחים מפני הקומוניסטים. הכול בסדר. זכינו לחיות אחרת. השאלה היא איך נשמע את השופר. אם נתלהב, אם נרגיש התחדשות, אם נבין את המשמעות.

השאלה היא לא אם את עושה מה שההורים מבקשים אלא איך. לא אם את מתפללת ושומרת שבת אלא איך. לא אם את לומדת אלא איך. כלומר, השאלה היא בעצם לא מה את עושה אלא ממה את מתלהבת.

נדמה לי שהברכה הזו מתאימה מאוד לשבת תשובה ולחודש שלפנינו: החיים הם לא רשימת הוראות טכניות שצריך לעשות עליהן וי. המצוות שאת מקבלת כשאת בת 12 הן לא רשימת הוראות הפעלה. המטרה כל החיים היא להכניס פנימה את כל הלב והנשמה והכוונה.

מזל טוב.

2. פתיחת שנת הלימודים צוינה בחגיגיות. בגלל הקורונה אנחנו עוסקים המון בשאלה איך הילדים ילמדו, אבל מה הם ילמדו? ב-1949, שנתה הראשונה של מדינת ישראל, כתב שר החינוך זלמן שז"ר מכתב ארוך לתלמידים הצעירים של המדינה החדשה. הנה כמה משפטים שבעיניי מעוררים געגוע לימים שבהם העזו לדבר כך:

"תגדלו, אחים ואחיות צעירים. תפתחו את חדרי לבבכם לרווחה בפני תורת ישראל. תיווכחו לדעת מה רב מחיר הנאמנות אשר שילמה שרשרת הדורות, מה מר היה טעם השעבוד, ומה ייעוד צפוי לחזון התקומה הישראלית. זכרו: אתם נתבעים להיות ממשיכים. כל ערכו ההיסטורי של מפעל תחייתנו תלוי בכך. אהבו את מורשת עמכם. למדו נא להחיות בקרבכם את המאור שבשאיפותיו הקדושות וייעודיו הנצחיים. הוקירו נא את גדולי יוצריו ומוריו, הקדמונים והחיים איתנו היום.

"למדו להתקשר קשרי נפש ולב עם המורשת הנצחית, המתחדשת. יהא חזון נביאי ישראל חזון חייכם העתידים. מדינתנו – תקוות האומה. ותקוות המדינה – הנוער. אספו כוח, למדו היטב, העמיקו דעת, דעו תורת ישראל, הוקירו את הרוח היוצרת של האדם, אהבו את החירות. ושמרו, שמרו על הפיקדון".

אמן. והלוואי שלא נתבייש לדבר כך. הורים, מורים ותלמידים – שנת לימודים טובה.

3. הילדים של גיסתי היו אצלנו בשבת. נערכתי לארח אצלנו את הילדים הקטנים שזכרתי, אבל חיכתה לי הפתעה. כל אחד מהם גדל, התבגר, נתן קפיצה. לא רק גופנית. לא רק בגמילה מחיתולים או במידה של החולצה, אלא בהתנהגות, באופי, בבגרות. פתאום הם לא בוכים אלא מדברים ואומרים מה הם רוצים. פתאום הם אוכלים לבד. פתאום הם לא רק נעזרים כל הזמן אלא מסתדרים לבד ואפילו עוזרים. ואו, ככה מתבגרים בשנה אחת? דיברנו על כך בשולחן השבת, והסקנו כמה מסקנות:

קודם כול, גם הילדים שלנו כנראה 'קפצו' ככה, אבל אנחנו רואים אותם יום-יום, ולא ממרחק, ולכן פחות שמים לב לפלא.

אבל העיקר, האם גם אנחנו קפצנו ככה קדימה בשנה הזו? השתפרנו, השתדרגנו, עלינו רמה, למדנו ויישמנו המון דברים חדשים? למה בין גיל שנה לשנתיים אנחנו עוקבים, מעודדים, מתעדים ב'יומן התינוק' כל התפתחות וספק התפתחות ("אני אומרת לך שהוא התהפך מצד לצד! לא דמיינתי!"), אבל בין גיל 34 ל-35, תכלס, אין לנו איזו ציפייה גדולה לפרוץ קדימה ואין לנו באמת מושג איך השתנינו?

"חודש אלול הוא חודש החשבון", נכתב בלוח החסידי הנפלא "היום יום", בקטע שקורא לנו לעצור לבדיקה כזו פעם בשנה. "כמו שבעל עסק עורך בסוף שנה מאזן ובודק רווח והפסד, כך כל אחד מאיתנו אמור לעשות בסוף השנה חשבון-צדק בנפשו, לבדוק את המעלות שלו ולחזקם, לבדוק את החסרונות שלו ולתקנם, ועל ידי הכנה טובה זו זוכים לשנה טובה ומתוקה".

4. הנה תיאור יפה של התחושות שלנו בימים האלה, שכתב נתנאל פרץ: "לצד כמויות הברכות והתקוות שמורעפות עליי ועליכם השבוע, הייתי רוצה להוסיף משהו קטן. אני שם לב שכל שנה בזמן הזה מתרחש נס בתוכנו. כולנו יחד מצליחים בכמה ימים ספציפיים לחזור ולהאמין שאפשר לשנות. זה אשכרה נס. גם המיואשים ביותר, הנעולים, השבורים, כולם איכשהו הודפים את כל החושך המקיף של היומיום ופותחים במקומו חלון קטן החוצה. פתאום אתה רואה מיליוני אנשים שבאמת ובתמים פורצת אצלם בלב אמונה שוואלה, יש בהחלט סיכוי שיפה ושונה תהא השנה. שהם יהיו טובים יותר. שהלב שלהם יהיה יותר נכון ומדויק ופתוח לקבל את הטובה המורעפת עליהם מלמעלה. שאולי הפעם יהיה אומץ ללכת בלי פחד על הדרך הקשה. שיהיה כוח לתקן. פתאום משהו מתרכך, ולו לרגע אחד, אצל כל כך הרבה אנשים בבת אחת – שמחליטים לשחרר לרגע ולתת סיכוי. מאמינים שיש מצב. וחשבתי לעצמי כמה זה לא מובן מאליו, היכולת הזו לחזור ולהאמין בטוב. כמה ראוי להודות על הנס הזה שקורה בכל תשרי. תחל שנה וברכותיה".

5. מה הדבר הכי חשוב ביום כיפור? הרב שלמה וולבה הסביר פעם מה עיקר העיקרים ביום הקדוש שלפנינו: "הרעיון של עזיבת החטא גורמת לרבים בלבול הדעת. הרי אומרים: אנחנו יודעים שאחרי יום הכיפורים שוב נחטא, ואם כן העזיבה אינה אמיתית כלל! זוהי טעות, וטעות זאת עלולה לבטל מאיתנו את כל עניין התשובה חס וחלילה. וכי מי הגיד לנו בבירור שנחזור ונחטא בשנה הבאה, וכי נביאים אנחנו? אלא, שלדעתנו מוכרחים אנחנו לחטוא, וזה גובל עם כפירה ממש! יסוד כל התורה הוא שיש לאדם בחירה. אילו היה האדם מוכרח במעשיו – נופלת כל התורה. אמנם זהו הלך הרוח השורר היום בעולם בהשפעת הפסיכולוגיה החדשה, אך עלינו לעמוד כצור ניצב כנגד דעה זו. עם ירידת הדורות גם הכפירה יורדת. הדרגה הנמוכה ביותר בכפירה היא הכפירה בבחירה, והיא שלילת עצם מעלת ומהות האדם, ואנחנו נתפסנו גם כן לכפירה זו. מי מאמין שמיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה ייתכן שלא נחטא? ובכן, אנחנו חייבים להאמין בכוח בחירתנו, שנוכל להיות בשנה הבאה צדיקים גמורים ממש, אם רק יהיה לנו רצון חזק לזה! האמונה בכוח הבחירה חייבת להיות אמונה שלמה. אם נצא מיום הכיפורים רק בחיזוק האמונה בכוח בחירתנו – כבר כדאי כל היום הקדוש הזה!". שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מסילות התשובה

  מאמר מאת הרב המקובל...

היתר פשוט

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם