כל מנצח צריך תזמורת Featured

19 sivan

סיון רהב מאיר

1. לפני כמה ימים, באירוע גדול לנשים, פנתה אליי נערה. לא זיהיתי אותה, ואז היא אמרה את שמה: "נעמה הר כסף".

ואו. נעמה היא הבת של חיים הר כסף ז"ל, מתנדב מד"א ו'הצלה' שנהרג בתאונת דרכים בחול המועד פסח. היא נפצעה קשה והייתה מורדמת ומונשמת. רבים התפללו אז על נעמה בת רויטל שרה. ופתאום היא פה לידי, אחרי שיקום ארוך, אפילו בלי קביים, מספרת לי איך חזרה ללימודים בכיתה י"ב.

דיברנו קצת, ונעמה אמרה: "אני יודעת שהרבה אנשים זרים לגמרי ממשיכים להתפלל עליי, אז חשוב לי לומר תודה, ברוך השם, להם ולצוותים הרפואיים. אחרי שכל כך הרבה אנשים התפללו כדי שאני אחיה, אני מרגישה שאני חייבת לחיות חיים יותר משמעותיים".

ואז היא שאלה: "למה לא לפרסם את ההחלמה המדהימה, כמו שפרסמו את הפציעה הקשה? הרי רוב מי ששמע עליי לא יודע על השיפור העצום במצבי. אנחנו נוהגים לספר על צרות ולהעביר מצוקות, ופחות לשתף בישועות".

אני מפרסמת את כל זה לא רק בגלל נעמה אלא כדי שנסתכל כך על עוד הרבה דברים בחיים.

2. כ-350 אלף סטודנטים פתחו השבוע את שנת הלימודים האקדמית. עוד מיליוני תלמידי גנים, בתי ספר, תיכונים, מכינות וישיבות החלו בימים אלה את שנת הלימודים הרצופה, אחרי החגים.

 

בתחילת השבוע ציינו גם שבעים ושמונה שנים להירצחו בשואה של הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה. הנה כמה משפטים של המחנך הדגול הזה, בעבור כל הלומדים והמלמדים שמתחילים שנה:

  • ראשית, האדם הוא המחנך של עצמו, והוא האחראי העיקרי למצבו. וכך כתב: "לא די ללמד את הנער רק שחובה עליו לשמוע לקול המחנך. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו שיידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך... חוק ברוח האדם: כשיש לו על מי לסמוך, מתרשל הוא עצמו וסומך על זולתו".
  • ואיך מחנכים את עצמנו? האם די רק לרצות? ממש לא, זה לא רצון אמיתי אם אנחנו לא עושים משהו בנידון: "הרצון הבלתי-אמיתי תמיד יכול להיות גדול הרבה מאוד. לא כן הוא הרצון האמיתי, הרצון אשר עם עבודה".
  • ומה תפקיד ההורים והמורים? להזכיר לתלמיד את המעלות שלו, ובכך לחזק אותו לכיוון חיובי: "צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מידה טובה שיש בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו... למשל, שבזה שמשבחים אותו לנדבן – פיתו את כוח נפשו לצאת ולהתגבר על מידת הקמצנות שלו".

3. בשבת שעברה מלאו שמונה שנים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. בדיעבד אני קצת מתביישת. ככתבת צעירה הגעתי לכנסים הגדולים איתו ברחבי הארץ. אני זוכרת את המסוק נוחת, את האלפים מריעים, ואותי – מחפשת כותרת. אנחנו הכתבים היינו מקשיבים לדרשות הארוכות, מנסים למצוא בהן רמז על מי יעמוד בראשות ש"ס או עקיצה כלפי הממשלה, ורצים לשדר.

שמונה שנים חלפו, והיום דעותיו של הרב על אולמרט או שרון באמת לא מעניינות כל כך. הסיבה שבגללה האלפים הגיעו אז היא אחרת לגמרי. הסיבה שבגללה ההלוויה שלו הייתה האירוע הציבורי הגדול בתולדות מדינת ישראל, עם יותר מחצי מיליון איש, שונה לחלוטין. הסיבה היא זהות, משמעות, מסורת. הרצון להמשיך בגאווה ובשמחה את המורשת המפוארת של יהדות ספרד. היה אפשר לראות זאת כל הזמן, בכל הרגעים שלא שודרו. אני עוד נוצרת אותם בזיכרוני:

בוקר אחד עמדנו בפתח ביתו בעיצומו של משבר קואליציוני. משפחה מהדרום הגיעה לערוך שם ברית מילה, המיקרופונים דלקו כי אולי הרב יגיד משהו, אבל הוא רק ביקש לדבר בשקט בצד עם היולדת. שאלתי אותה אחר כך מה אמר, והיא סיפרה: הוא ביקש שניתן לילד חינוך טוב, שלא ישכח מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים.

פעם בעצרת ענק בעיר אלעד, בשיא החום, אני זוכרת שצעק "יש ילדים יהודים שלא יודעים לומר שמע ישראל", והתחיל לבכות. קולו נשנק מרוב צער על העובדה הזו.

ובמוצאי שבתות, מעזרת הנשים בבית הכנסת של היזדים, הייתה לי זווית מיוחדת. ראיתי רק את הכובע והגלימה, מלמעלה. לפעמים כתבים עשו תורנויות. מישהו אחד הקשיב לדרשה ובדק אם יש כותרת. זה היה תורי. הרב סיים דרשה נרגשת על שהדור הצעיר שוכח את זהותו, וצריך להחזיר עטרה ליושנה, ואיך כל מצווה וכל מעשה טוב שאנחנו עושים משנים את המציאות לנצח. "אין כותרת", סימסתי לקולגה שלי. בדיעבד, זו הייתה כותרת חייו.

4. אלפי תלמידים, בוגרים ובני משפחה הגיעו בשבוע שעבר לבנייני האומה להצדיע לרב ברוך צ'ייט, ראש ישיבת מערבא, על עשרות שנות ניהול וחינוך.

שני דברים שאמר הרב צ'ייט בנאום המרכזי תפסו אותי: "אדם אחד לא יכול לעשות הכול לבד. הסתכלתי הערב על הבמה, על המנצח של התזמורת, יובל סטופל. הוא המנצח, אבל הוא צריך תזמורת. בלעדיהם הוא סתם איש מוזר שמנופף במקל. כך גם אני, בלי התלמידים וההורים והצוות החינוכי הייתי איש מוזר שמנופף במקל".

ולפני שהחל להודות לכל השותפים הסביר מה העיקרון העמוק שמאחורי אמירת תודה בחיים: "קראנו בפרשת בראשית שהחטא של האדם הראשון אינו רק האכילה מהעץ אלא גם חוסר אמירת תודה. כשא-לוהים שואל את האדם מדוע אכל, הוא עונה: 'הָאִישָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל'. רש"י כותב: כאן כפר בטובה. כלומר, הוא מאשים גם את האישה וגם את א-לוהים במקום להגיד להם תודה. בעיה כזאת במידות היא חיסרון גדול. כשיודעים להוקיר תודה, להכיר טובה, מתקנים את החטא הזה".

5. האם יש לנו אומץ לשחות נגד הזרם וגם נגד זרם הלייקים? להיות במיעוט? פרשת השבוע, פרשת לך לך, מציגה לפנינו את אבי האומה, אברהם אבינו, שמתחיל לסלול דרך חדשה ומלמד אותנו שלא להתרגש מכך שאנחנו לא מאמצים את כל התרבות הסובבת. כך מסביר הרב שמשון רפאל הירש את הדי-אן-איי היהודי שהוריש לנו אברהם לדורות: "הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. הערכים שלו סתרו את הערכים המקובלים. אין איש רשאי לומר: 'אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה'. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'. בזמננו אומרים: 'יהדות על פי רוח הזמן'. המחאה החריפה ביותר כלפי כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: 'לך לך!'. האם הופעתו הראשונה של אברהם בהיסטוריה התאימה ל'רוח הדור' בתוך בבל, אשור, צידון, מצרים? מאברהם, ומאיתנו כיום, נדרשים אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היהודי הראשון

  הטור של סיון רהב...

כל מנצח צריך תזמורת

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עדן 050-903-1533

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם