בנט היה רק הראשון

 4 bennet
הטלטלה קצת מבלבלת, אבל הבית היהודי שאחרי בנט יישאר אותו בית יהודי – במהותה זו מפלגה שכבר מזמן לא חושבת מגזרית אלא לאומית, ובנט היה הראשון שהצליח להביא את זה לידי ביטוי * בנט לעומת זאת לא יוכל להיות אותו בנט שהיה עם הבית היהודי

מערכת

הניסיון להוציא את נפתלי בנט ואיילת שקד תחמנים שרכבו על הבית היהודי ועל הציונות הדתית כדי לממש את שאיפותיהם האישיות הוא מיותר וגם קצת קורבני. קודם כול, כי בפוליטיקה סבירה, לא זכה כשלג אבל בסדר מינוס – שאיפות אישיות לא עומדות לבד. פוליטיקה היא שאיפות אישיות שמחוברות באופן פשוט לתודעת שליחות. וזה נכון לרוב המובהק של אנשי הציבור, גם הלא אהודים ביניהם. שאיפות אישיות יש בכל תפקיד ולגיטימי שיהיו גם בפוליטיקה. יש אחוז קטן מאוד של פוליטיקאים שמגיעים בשביל אינטרסים אישיים גרידא, ומהצד השני יש מעט מאוד שמגיעים נקיים מזרזי כבוד. בנט ושקד הם ללא ספק פוליטיקאים שנמצאים באגף האידאולוגי. וכשנפתלי בנט רוצה להיות ראש הממשלה, ברור שהוא עושה זאת על גבי הציבוריות ובעזרתה. ואם הוא אכן היה מגיע למקום הזה "על גבה של הציונות הדתית" – אשריה ומה טוב חלקה.

אפילו הפגיעה מכך שהמהלך המטלטל הזה קורה ערב בחירות לא מאוד רלוונטית. אם אכן היה מדובר במהלך שהוא טוב לימין ולישראל, אז יש מקום לקבל שבמרחב פוליטי עושים דברים גם כשיש ממנו מפסידים. שלא יובן לא נכון – זה מעצבן. מקומם אפילו. כי אפשר היה וצריך היה לעשות את זה לפחות חודשיים קודם. אבל לקחת את השאלות האלה, כולל הוויכוח על הכספים והחובות שחשוב מאוד שיתנהל, ולשים אותן כרגע במרכז זה להסיט את הדיון מהשאלות העיקריות.

ויש כאן לכאורה שלוש כאלה. הראשונה: האם הפיצול הזה אכן ייטיב עם מה שמכונה גוש הימין? השנייה: האם הבית היהודי ללא נפתלי ואיילת הוא עדיין מפלגה שרואה עצמה ככזו שבונה אלטרנטיבה מנהיגותית? והשאלה השלישית, שבסוף כל אחד אחד יצטרך להכריע בה, תהיה למי מהמפלגות הוא ייתן את קולו.

על השאלה הראשונה – אפשר לתת רק סברות כי זה באמת לא מדע מדויק. אז הנה הסברה שלנו: בסוף בסוף נפתלי בנט יילחם בעיקר על שני קהלים – על אנשי הציונות הדתית שבבית היהודי ועל מצביעי הליכוד. זה אומר שההתגוששות על הקולות תישאר בתוך הגוש. אם מצרפים לכך את העובדה שאיש עוד לא ממש הצליח לערער את הנחת העבודה המסורתית שככל שגוש מפוצל יותר הוא חלש וקטן יותר, אז לכאורה אין ממש בספקולציה שהגוש אכן יגדל. הלוואי, מה שנקרא.

וזה אומר עוד דבר מצער – המאבק יהיה אולי מעונב ומנומס, אבל אם עד עכשיו רק הליכוד והבית היהודי ירו בתוך הנגמ"ש, עכשיו יהיה שחקן נוסף בזירת הדו"צים. כולם ייאבקו על קולות הימין וקולות הציונות הדתית. הם בונים עליהם כבר עכשיו. שוב, יהיו בטח אנשים חכמים שיעשו ספירות וירטואוזיות של גושים וקולות מורכבים ומעניינים יותר מהאופן הפשטני הזה, אבל אנחנו לא הצלחנו למצוא סיבה טובה מספיק לקבל את הגרסאות המתוחכמות מלבד מעין תוספת בתחושת צדקת הדרך.

הבית היהודי היה פלטפורמה של מפלגת יסוד, שנתנה המון המון בחזרה לבנט ולשקד והפכה אותם למי שהם. בלעדיה הם לא יכלו לעשות כלום. בנט שינן לציבור שנתניהו ללא בנט מימין היה נתניהו אחר לגמרי. מה שבנט לא מספיק מבין הוא עד כמה דעותיו ועמדותיו גם כלפי הציבור וגם מול נתניהו היו כאלה בזכות הקווים האדומים שקיימים בבית היהודי, שאותם – בחלק מהמקרים לצערו – לא יכול היה לחצות
כן, מגיעים לנו תקציבים

וכעת לשאלה האם הבית היהודי היא במהותה מפלגה מגזרית או מפלגה שבוחריה מעוניינים שהיא תשאף להנהגה לאומית. הרי אין חולק על העובדה שבנט ושקד התקבלו לציונות הדתית בגלל שותפות בהנחה שהחברה הישראלית הולכת ומבינה שלתפיסה האמונית יש מה לומר בהנהגה הישראלית. הציבור הישראלי יודע לעשות הבחנה בין הימניות הפרקטית של נתניהו עם חיבה מסויגת למסורת, לבין גישה ימנית שמגיעה מעולם אמוני. הציבור מבין היטב שזו משנה שיש לה מה לומר בביטחון ושיש לה תפיסות חברתיות מובנות ואפילו משנה כלכלית.

את כל זה נפתלי בנט לא המציא, אלא היה זה שהצליח לראשונה להביא לידי ביטוי. האמון שנתן לו הציבור הציוני-דתי נבע מהחיפוש של אדם שייתן לדבר הזה ביטוי פוליטי. משום כך, גם כשבנט הולך, הבית היהודי נותר מחובר למקום הזה באופן גנטי. יש לו תשתיות הגותיות גם בבתי המדרש וגם באקדמיה והן מפתחות את הכיוון הזה הרבה לפני שבנט נכנס לפוליטיקה. בנט רק היה התגשמות של רעיון שנולד הרבה לפניו, ולכן גם יהיו לו עוד התגשמויות רבות.

גם הניסיון לצייר את העובדה שהבית היהודי היא מפלגה מגזרית משום שהיא דואגת למוסדותיה ולהתיישבות ולכן לא מאפשרת לעומדים בראשה להיות "משוחררים מהנודניקים שבשטח" ולעסוק בהנהגה של כלל הציבור כביכול, הוא מניפולטיבי. כאילו הליכוד לא מתעסק עם אין-ספור עסקנים ובעלי אינטרסים שכובלים את ידי ההנהגה. וברוב המקרים זה בנושאים פחות חשובים מלדאוג לתקציבים לישיבות הסדר, להתיישבות ולמוסדות חינוך – מפעלים שהם כלל ישראליים ברמה הכי עמוקה שיש. אז אל תרגישו לא נעים עם דרישת תקציבים ונדנוד לנבחרי הציבור.

לחץ בלתי אפשרי

לנפתלי בנט היו שני דו"צים מאוד לא נעימים עם הממסד והציבור הדתי-לאומי – הראשון במערכת הבחירות הקודמת, והשני טרי-טרי. מבחינתו, שני הדברים הללו הם הוכחה שמקומו לא בבית היהודי – וכמעט אפשר להרגיש את חיצי האשמה על בשרו של המגזר.

הראשון היה כשרצה לעשות מעשה נועז (וחשוב) והביא את אלי אוחנה כדי לסמן לכולם שבירה של תקרת זכוכית. הדתיים-הלאומיים קיבלו שוק, והצליחו לצאת ממנו רק כשהיה כבר מאוחר ובנט ירד מזה. לא עבר חודש וגם רבנים שהתנגדו נחרצות למהלך עיכלו וקיבלו אותו במבט לאחור.

אבל הכישלון הזה אינו רשום רק על הציבור. הוא רשום לא פחות מכך גם על העובדה שבנט המוכשר והכריזמטי התקפל. הפעם – בפני הרבנים והציבור.

ואז הגיעה ההתקפלות הנוספת שלו מול הרבנים והציבור והיא ששברה את גב הגמל והביאה לפילוג – כשבנט רצה לפרק ממשלה על תפקיד שר הביטחון, והציבור הדתי-לאומי, שמאוד קשה לו לעמוד איתן מול האיומים המניפולטיביים של ראש הממשלה – זעק והפציר בו לרדת מהעץ. עיתונאים, רבנים, אנשי ציבור – כולם לחצו עליו לחץ נוראי. והוא ויתר בניגוד לרצונו.

אז נכון, אלו רגעים שמאוד מפתה ונראה גם מוצדק לכעוס על "חבורת הנמושות" הזו והפחדים הממלכתיים המשתקים שלה; אבל בסוף, בנט כמנהיג לא עמד מול הציבור שלו. אז מה, מנהיג לא צריך לשים על רבנים וציבור? ודאי שכן. יש קווים אדומים שרובו המכריע של ציבור מצביעי הבית היהודי לא יוכל להתעקם איתם – ארץ ישראל, ערכי משפחה ודת ומדינה. ומאידך גיסא יש מקומות שמנהיג צריך להגיד לציבור שלו – חברים, אני יודע מה אני עושה. תנו לי זמן.

אז מתי להתקפל ומתי לא? מסובך. אבל אפשר והיה צריך ללמוד לנהל את הסיבוך הזה. אלו סיבוכים שכל מנהיג של מפלגה עם קהל משויך מתמודד איתם – בטח בליכוד, ואפילו במפלגת העבודה המתפרקת. נכון, זה לא קורה במפלגות כמו יש עתיד וגם לא יקרה אצל כחלון. זה כנראה לא יקרה גם ב"ימין החדש". וזה מה שמבדיל בין מפלגה עם בסיס חזק ללא קשר למספר המנדטים הנקודתי שהיא מצליחה להשיג, לבין מפלגת אופנה – גדולה ככל שתהיה. היחסים המורכבים בין קהל הבית לבין הטוויסטים שמנהיג מביא איתו.

שהסמוטריצ'ים יוציאו את הערמונים

נפתלי בנט ואיילת שקד היו נכס אדיר למפלגת הבית היהודי. הם מינפו את כוחה והפיחו בה רוח חדשה. הציבור הציוני-דתי הוא לא ציבור קל להנהגה. גם זה נכון. אבל בנוסף לשתי האמירות האלה, יש עובדה חשובה שחשוב לזכור ועוד יותר מהקודמות: הבית היהודי היה פלטפורמה של מפלגת יסוד, שנתנה המון המון בחזרה לבנט ולשקד והפכה אותם למי שהם. בלעדיה הם לא יכלו לעשות כלום.

זה לא נאמר בשביל מאזן הפגיעוּת ההדדית, ההפך. מדובר בנקודה מהותית, שיש סיכוי לא רע שבהערכות שבנט עשה לפני המהלך הזה הוא לא לקח בחשבון. בנט שינן לציבור שנתניהו ללא בנט מימין היה נתניהו אחר לגמרי. מה שבנט לא מספיק מבין הוא עד כמה דעותיו ועמדותיו גם כלפי הציבור וגם מול נתניהו היו כאלה בזכות הקווים האדומים שקיימים בבית היהודי, שאותם – בחלק מהמקרים לצערו – לא יכול היה לחצות. ואת זה ידע גם נתניהו.

הנגזרת של הסיפור הזה משמעותית הרבה יותר לעתיד: בנט ללא הבית היהודי יהיה אולי ימין קצת יותר יהודי מהימין הביטחוני של נתניהו. אבל בנט של הימין החדש יהיה ללא ספק משהו אחר – די ברור שעמדותיו בסוגיות כמו נישואין אזרחיים ותחבורה ציבורית ושבת ישתנו, וללא צל ספק הוא מחכה כבר מזמן לעשות מחוות לציבור הלהט"בי. לא תהיה הפתעה לראות בנבחרת שיציג מועמד כזה.

הרי בכל הקשור לנושאי דת ומדינה, בנט בחר באדיקות שלא להתערב כמעט בהיותו בבית היהודי. הוא כמעט לא מסתיר שהוא מעדיף שהחרדים וה"סמוטריצ'ים" ינהלו את המלחמות לבד מול לפיד והשמאל..

אבל לא רק בתחום הזה. אפילו בנושא השמירה על הארץ, התחום שבו בנט באמת משוכנע שלא יזיזו אותו, אין באמת סיבה לחשוב שגם שם לא יהיו שינויים קלים לאור המציאות המתחדשת. הרי המילה אוטונומיה כבר עלתה על פיו בעבר ודי הודחקה. נכון, תרחיש כזה יהיה קצת פחות חמור מתפנית השתי מדינות לשני עמים של נתניהו, אבל הנזק לתודעת הימין יהיה במקרה הזה עמוק אפילו יותר.

בהקשר הזה הבית היהודי עזר לבנט להיבדל מנתניהו גם מבחינה ציבורית. והבידול הזה הוא נדוניה שאיתה בנט יוצא כעת החוצה, וייתכן שהיא אכן תעזור לו לקבל קולות בבחירות הקרובות, אבל כרגע אין סיבה להעריך שנדוניית הבידול הזו תלך ותתפוגג.

כי לכך יצאת

אז מה, עם כל הקווים האדומים האלה, בנט יכול היה לקרוא לציבור הרחב להצביע לו בתוך הבית היהודי? או לשאלה בניסוח היותר רלוונטי שלה – האם תפיסת העולם השמרנית של הבית היהודי אכן יכולה להיות נחלתם של ציבורים רחבים יותר מאנשי הציונות הדתית שכיפה על ראשם? התשובה היא כן. חלק גדול בציבור הישראלי מחפש היום מנהיגות ישרה ואמיתית עוד לפני שהוא נכנס לדקדקנות המדינית והדתית. זה לא פשוט בכלל, אבל לטווח ארוך זה יהיה אפשרי רק מתוך מפלגה עם מוסדות וציבור ועם מסורת הצבעה כפי שיש בבית היהודי. נכון, עכשיו גם דרושים מנהיגים שייקחו את הסיפור הזה קדימה.

האם להצביע לבנט או לבית היהודי? מי שמוכן שקולו ילך עם מחוות לתרבות הלהט"ב (ויש כאלה בציבור הדתי-לאומי) וסוגיות כמו שבת במדינת ישראל פחות מעניינות אותו, בהחלט יכול יהיה לחיות טוב עם הידיעה שהקול שלו יקדם את בנט להנהגת המדינה (או הנהגת הליכוד לפני כן). לא צריך להיות חכם גדול לנחש שהמחוות האלה יהיו כאן לפני הבחירות או אחריהן. בנט עזב בדיוק בשביל שיוכל לעשותן.

את ההחלטות למי להצביע אפשר לקבל גם בלי לזרוק רפש על שני הפוליטיקאים הכל כך טובים וחשובים האלה. הם ישרים וחרוצים ואידאולוגים ואת זה אי אפשר לקחת להם. אבל הם ללא ספק יהיו בנט ושקד אחרים מחוץ לבית היהודי. בשביל זה הם יצאו.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משהו חדש מתחיל בצה"ל

  מאמר מאת איתמר סג"ל,...

ולוויים לשירם ולזמרם

  שירת הלווים המיתולוגית תתחדש...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם