יום הבוחר Featured

 3 maarechet
לא יוצאים ככה

לימוד יקר מהחופשה המשפחתית: יצאנו כל המשפחה לכמה ימים נפלאים של חופשה משותפת. התבוננתי על הטוב הפשוט שזכינו לו ועל הסיבה העיקרית לטוב זה שהראה לי ה' ברחמיו.

הנסיעה תוכננה כבר בתחילת החופש, אך כמה ימים לפני הנסיעה חשתי חוסר רצון לכל העניין הזה. כל ביטול התורה הזה, אוהלים, צפיפות, חוסר צניעות וכו'. זיהיתי פנימה שליבי דוחה את הנסיעה, ועם זה כבר ידעתי שבכל מקרה אסע. כי איך אני יכול לעשות להם את זה, לבטל מה שציפו לו כל כך?

חשתי מהר, בחסדי ה', שלא נכון לצאת לחופשה באנרגייה הזו, שמבוססת בעיקר על רגשות אשמה, "לא נעים מהם", "ציפו לזה הרבה" וכו'. ה' האיר לי שאם זו נקודת הבסיס של היציאה לחופשה, היא תהיה רעה לכולנו, גם ביני לבין עצמי, השמחה והמנוחה הנפשית, וגם כמובן מול משפחתי, האשמה שאשליך עליהם וההרגשה שהם "חייבים לי". התעוררתי בהחלטה נחושה שאני לא יוצא לחופשה כקורבן של המציאות אלא כבוחר, כרוצה. אני יוצא לחופשה שמח בהסכמת הלב, אף אחד לא חייב לי שום דבר, אני לא עושה טובה לאף אחד שאני יוצא לחופשה.

עם לבבי אשיחה

פניתי לליבי הלא מרוצה מהנסיעה, והתחלנו לשוחח. כמו שדוד המלך לימד, "עם לבבי אשיחה". התחלתי לדבר איתו על כל הטוב והאור הפשוט שיכול להיות בנסיעה הזו. זמן איכות ארוך עם אשתי וילדיי, שחסר כל כך, והוספתי לו עוד פרטים ונקודות ביני לבין עצמי על הטוב שיש בנסיעה הזו. עד שהלב הסכים ואמר: "אני איתך, רוצה אני". ואחר כך אפילו החל להתלהב, "איזה כיף, יוצאים לחופשה". כמו ילד שמתלהב שמבטלים יום לימודים ונוסעים לים.

הסכמת הלב היא אולי הנקודה הכי חשובה בסיפור (כפי שתראו בהמשך). אם רק השכל משכנע בדברים חשובים וערכיים, אך הלב כמו ילד בפינת הכיתה חש שלא רואים אותו בכלל, והמורה מסביר לו הסברים על הסברים שלא נוגעים בו, אולי הוא יעשה בסוף מה שהמורה ביקש, אך רצון אמיתי לא יהיה שם.

גם הלב הקדוש שלנו, אי אפשר לשחק איתו, הוא יודע. מזהה מתי מקשיבים לו באמת, מתי רוצים בטובתו באמת, ומתי זה סתם שכנוע שאתה בעצמך לא מאמין לו. והוא שם בפנים, כמו ילד, צריך את הזמן שלו שהדברים יתיישבו, שהדברים יתקבלו, אך אם זו אמת לאמיתה הוא ילך על זה.

והנה אני רואה את המהפך הפנימי ביחס לנסיעה. מעבר מכפייה שכלית וחוסר לב ורצון לשמחה ורצון גדול להיות עם משפחתי, לצאת איתה למסע המתוק.

העבודה הפנימית הזו, בקבלת האחריות לרצון, היא העיקר. זו מחויבות למצוא את המקום הנכון שממנו אני עושה את הדברים, שממנו אני יוצא לחופש (תרתי משמע). מחויבות לדעת שאני לא עושה טובה לאף אחד, לראות איך אני לא יוצא כקדוש מעונה אלא מרצון, והרגשה שזה באמת מה שאני הכי רוצה, שהמחשבה על זה כיפית ונעימה לי, שגם אני כמוהם ממש רוצה את הזמן הזה בשבילנו (לא רק בשבילם). זיהיתי שעשינו שם בחירה אמיתית, לא רק "עשינו טובה" לילדים.

אם יצאתי מכל סיבה המורגשת כאילוץ, ואני עכשיו מוסר את נפשי על המשפחה ועל החופשה, אוי ואבוי, לא כדאי להיות לידי עכשיו. מספיק שהילד רק יבקש ארטיק, מייד הוא "יתכבד" בגערה או בפרצוף חמוץ. למה? כי אני לא כאן. עדיין לא הגעתי לחופש. לא בחרתי. ולכן על כל דבר שמבקשים ממני אני כועס וחושב בליבי: "מסרתי את נפשי לבוא לפה, יצאתי בלי רצון, והם בכלל לא מעריכים את זה, ועוד מבקשים ממני ארטיק ככה בלי למצמץ. לא מספיק הלילה באוהל וזה שלא למדתי את סדר הערב שלי, הוא עוד רוצה ארטיק"

עבודת הבחירה ממוקדת בשני כיוונים שבהם צריך הסכמת הלב: כיוון אחד הוא הסכמה למה שאני הולך לוותר עליו. למשל, אני הולך לוותר על סדר קביעות לימוד התורה הרגיל, על זמני התפילות הרגילים, על השיעורים שאני מעביר בקביעות, על הנוחות של הבית, הכורסה וכו'. הצד השני של הבחירה הוא ההסכמה למה שאני הולך לעשות בחופשה: לישון באוהל, להיות הרבה זמן ברצף עם הילדים, שמש, קיאקים, אולי לא תמיד אראה מראות צנועים ואצטרך להתמודד עם זה, צפיפות וכו'. וכמובן, יש בזה גם כל הטוב שיש שם בשבילי ובשביל משפחתי.

אני פורס בשדה ההכרה את כל התמונה, עד כמה שאני יכול לראות. עכשיו, אחרי המודעות, מתחילים השלבים המכריעים: להשיב את זה אל הלב ולראות שהוא יסכים שם בפנים באמת (יסכים לשני הדברים: גם למה שהוא הולך לוותר עליו וגם למה שיש שם בחופשה). אם עשיתי את העבודה הזו בסבלנות ובכנות, רק אז בחרתי באמת, ואז כדאי להיות איתי ולידי. אף אחד כבר לא חייב לי שום דבר. אני לא עושה טובה לילדים ולאישה שאני איתם, אני לא ממורמר, אני לא עושה פרצופים ורוטן, אני שם באמת, "אנא זמין למהוי" (ליקוטי מוהר"ן ו), מוכן להיות באמת וברצון.

האשליה

נראה שרק העבודה הפנימית הזאת היא הקובעת איך תיראה החופשה, משמחת ומשמעותית או מאבקים והתנגדויות. השקר הגדול שבכוח המדמה שלנו אומר שההצלחה של החופש תלויה במקום הפיזי שנהיה בו: צפון או דרום, צימר או אוהל, ים המלח או כינרת. שקר! הכול תלוי בשאלה אם בחרתי באמת או נגררתי. אם החלטתי וקבעתי בנפשי "אני כאן!" דעו לכם, זו שמחה גדולה. כי אין שמחה כהתרת הספק.

הכעס וחוסר המנוחה הם תוצאות של סתירות נפשיות ואינם קשורים באמת להתרחשות החיצונית. הקושי נובע רק מזה שהאדם לא קיבל באמת אחריות לבחירה. למשל, אם אני יוצא לחופשה "כי כולם יוצאים" או כי האישה עשתה לי מצפון רגשי, ועכשיו לא נעים לי וכו', כל הסיבות האלה הן יציאה מחוסר ברירה, ואז אין לי רצון אמיתי, ומי אחראי לזה?

אם יצאתי מכל סיבה המורגשת כאילוץ, ואני עכשיו מוסר את נפשי על המשפחה ועל החופשה, אוי ואבוי, לא כדאי להיות לידי עכשיו. מספיק שהילד רק יבקש ארטיק, מייד הוא "יתכבד" בגערה או בפרצוף חמוץ. למה? כי אני לא כאן. עדיין לא הגעתי לחופש. לא בחרתי. ולכן על כל דבר שמבקשים ממני אני כועס וחושב בליבי: "מסרתי את נפשי לבוא לפה, יצאתי בלי רצון, והם בכלל לא מעריכים את זה, ועוד מבקשים ממני ארטיק ככה בלי למצמץ. לא מספיק הלילה באוהל וזה שלא למדתי את סדר הערב שלי, הוא עוד רוצה ארטיק".

עד שלא אבחר בחירה אמיתית להיות שם, כל המציאות שלי תהיה בסתירה, כל הזמן ערבוב וספק. ארגיש שהכול הולך "שלא כסדר" (ליקוטי מוהר"ן פב) עד שאבחר באמת להיות. ואז אין שום בעיה עם ילד שמבקש ארטיק, אין שום בעיה עם השינה באוהל, זה אפילו יכול להיות כיף. זה לא מורגש ככיף וטוב רק אם אני לא בהסכמה אמיתית לזמן ולמקום העכשווי.

כשאני עושה בחירה מודעת אני כאן, נוכח במציאות כמו שהיא, ולא כמו שהייתי רוצה שתהיה. "אם אני כאן – הכול כאן" (הלל הזקן). אין פערים, אין סתירות. ואז שוב מתברר שהפערים אינם במציאות אלא במציאות של המוח והלב שלנו. כשאני חש שמשהו "לא כסדר", זה לא כסדר ביחס לעולמות הפנימיים שלי, ואני מדמיין סדר ומצב שאינו קיים עכשיו. פינוי הישות הזאת, שכל הזמן מנסה לאחוז בסדרים מקובעים מוכרים ואינה מוכנה להרפות ולהתבטל לרגע היחיד שיש – עכשיו – דורש הכנעה וענווה.

חופש אמיתי

אין דבר נפלא יותר מלקבל אחריות לרצון. זה השחרור האמיתי, זה החופש האמיתי, וכל מי שסביבי זוכה ומתכבד מהחופש הפנימי שלי. כיף להיות לידי, אני שמח, משתף פעולה, מגלה אהבה וטוב לכול. זה שחרור מכל הסבל.

ברור שהנקודות האלה אינן שייכות דווקא לנושא של חופשת הקיץ אלא לכל מרחב חיינו: ההבנה הפנימית שהסבל שלנו הוא מהכוח המדמה, מהמחשבות שסותרות את המציאות, ולא מהמציאות בעצמה. בואו נקבל אחריות לפנימיות שלנו, למחשבות, לרגשות, ובעיקר לרצונות שלנו. לדעת שהם שלנו. אף אחד לא יכול באמת לגרום לי מחשבה רעה, אף אחד לא יכול באמת לסגור את ליבי, הם שלי, הם באחריותי. עליי ללמוד איך לשמור עליהם. כנראה זו פנימיות המצווה "ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". שנזכה, אמן.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם