חלון ליל קיץ

m 13 tignov
רֵעות גורן

לֹא תִגְנֹב

אני גנב. לא, גנב זה קצת מוגזם. הייתי אומר שאני סחבן.
לא שזה המקצוע המושלם בעיניי, אבל אחרי שהרסתי את הגב בישיבה ימים שלמים מאחורי ההגה, ולא הייתי רואה את הילדים שלי אף פעם ערים, החלטתי לעשות מה שנקרא הסבה מקצועית.
זה אולי לא מקצוע מכובד, אבל הוא רווחי ודי נוח. בימים אני מבלה עם הילדים, ובלילות יוצא פה ושם לגיחות, לפי הצורך.
וזה מה שמיוחד בי: אני ממש לא מגזים בעסק הזה. אני לוקח רק מה שאני צריך, ורק בצורה שלא תפגע יותר מדי במה שאני קורא ה"לקוחות" שלי.
למשל, כשגיסתי התחתנה, ואשתי הייתה צריכה שמלה חגיגית, נכנסתי לחנות בגדים, העברתי לאשתי בווטסאפ כמה דוגמאות, ולקחתי שמלה אחת בדיוק. מבינים? אין לי עיניים גדולות. או למשל, כשהבת עלתה לכיתה א' והייתה צריכה ילקוט, לא רוקנתי את החנות – לקחתי רק אחד ורוד בשבילה, ועוד אחד כחול לדרור – בשנה הבאה גם הוא עולה לא'. גם מבתים פרטיים אני לא לוקח הרבה. עניין של אנושיות, וגם של כדאיות: כשבן אדם כמעט לא מרגיש שלקחתי לו משהו מהבית, זה ודאי טוב לי. ובינינו, כשאני לוקח מכל אחד רק "טעימה" ממה שאפילו אולי קצת מיותר לו, אני באמת חושב שהכול בסדר – זה נהנה וזה כמעט לא חסר.
אני גם בוחר בקפידה את הלקוחות. טוב, אני לא רובין-הוד – הוא היה גונב בשביל העניים, ואני עושה את זה לפרנסתי האישית, אבל כמוהו אני בהחלט מקפיד לקחת רק מאנשים "מסודרים" ומעלה. וזה מוסיף לי לא מעט כאב ראש, כי דווקא לאנשים האלה יש בדרך כלל פלדלת וכל מיני מערכות הגנה. אבל אצלי עיקרון זה עיקרון: לא רוצה לפגוע בחלשים.

הוא חייך פתאום: "למעשה, אני מרגיש שה' קורא לי אישית ברגע זה". ופתאום הוא נעמד וקרא במין ניגון אִטי וחזק: "ל-א תגנוב!"
אתם מבינים? אני כן אדם שיש לו ערכים, אני אפילו טיפה מסורתי, אבל את הקטע הזה של פרנסה אני משתדל לקחת בקלות. מה גם, שכאמור, אני מקפיד שאף אחד מהלקוחות שלי לא יסבול ממני יותר מדי.
זה קרה אתמול. היה שתיים וחצי בלילה, ואני הייתי אחרי שלושת רבעי שעה של היאבקות בחלון מעצבן אחד. לילה קיצי שלא גורם לך לרעד בידיים, אני עם כל האמצעים והניסיון שלי, ובכל זאת עמדתי להתייאש. באותו רגע שמשהו התחיל לזוז סוף סוף, והתחיל להיווצר סדק קטן, נדהמתי לשמוע את הדלת הראשית של הבית נפתחת. עכשיו?! מי מסתובב בשעות כאלה? עברתי לנשימות שטוחות, והתבוננתי פנימה. יש משהו מתסכל בזה שאתה מוציא את הנשמה כדי לפרוץ חלון, ומולך אתה רואים אנשים נכנסים בנחת בדלת הראשית... האנשים הדליקו אור ואני הייתי בחושך בחוץ, כך שיכולתי לצפות בהם בלי סיכון. לא התכוונתי לוותר על הפריצה הזו. עד שעבדתי כל כך הרבה. התכוננתי לחכות עד שילכו לישון, לתת עוד טווח ביטחון של חצי שעה, שיישנו עמוק, ולהיכנס. החלון הרי כבר התחיל לזוז.
הנכנסים היו שני אנשים מזוקנים. מסוג האנשים שמציעים לך ברחוב להניח תפילין.
מיד היה אפשר לראות שאחד הוא בעל הבית והשני אורח או חבר. הסלון היה מחובר למטבח, כך שיכולתי לראות ולשמוע בקלות גם כשבעל הבית ניגש להרתיח מים (קיוויתי שלא ישתו קפה. חסר לי שהם רוצים להישאר ערים עכשיו).
כשהם כבר ישבו לשתות (תה, ברוך ה'), בעל הבית חזר לנושא שהם כנראה היו באמצע לדון בו קודם.
"בקיצור, דניאל", הוא אמר, "אני כן מתכוון לדווח לאורי שעשינו סיבוב דרך צפת. הוא לא צריך לשלם על הדלק הנוסף כי לנו התחשק טבילה לילית במקווה האר"י".
"שטויות!" התעצבן השני. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך: לא בודקים בנסיעות האלה איך ניצלת כל ליטר. הוא שכר את הרכב בשביל העבודה, וזה מה שעשינו אתו כל היום. בלילה הוספנו סיבובון קצר לנשמה. למה לעשות עניין מכמה פרוטות?"
על מה הם מתווכחים? אולי התכופפתי קצת יותר מדי קדימה, אבל בכל מקרה הם היו שקועים מאוד בשיחה, ולא העלו בדעתם שיש להם עוד מאזין.
"למה?" בעל הבית הגביה את קולו ללחישה רמה – כנראה נזכר תוך כדי מה השעה – "כי לא שווה לי לחזור בשביל הכמה פרוטות גזל האלה בגלגול הבא!" הוא לגם קצת מהתה שלו. "תאמין לי, יש לי מספיק דברים להסתדר אתם אחרי מאה ועשרים. לא חסר לי לרדת לכאן שוב כי חייבתי את הבוס בהוצאות שלא שייכות לעבודה".
החלון היה מלא באדים מהפה שלי. גזל, גלגולים. הוא עושה קצת יותר מדי עסק מהכמה ליטרים האלה, לא?
גם השני, דניאל, חשב כמוני. "אל תגזים", הוא אמר. "תראה לי עובד אחד שהיה מדווח על זה. זה לא גזל ולא גנבה. זה... זה ניצול מקסימלי של האפשרויות".
"דין פרוטה כדין מאה", פסק בעל הבית. "אתי אתה מתווכח? אתה יודע שהפרשה שלי היא 'ואתחנן'? הר סיני, עשרת הדיברות. אני יודע אותן בעל פה בטעם עליון ובטעם תחתון... ומה כתוב בהן? לכאורה", הטון שלו הפך פתאום לטון של בחור ישיבה, והוא הניף את האגודל במין תנועה עגולה, "מה ההיגיון לשים בעשרת הדיברות ציווי כל כך מובן מאליו? הלא כל אדם פשוט מבין שאסור לקחת מה ששייך לאחר". האוזניים שלי התחילו לבעור והרוק פתאום לא נבלע לי. כל אדם פשוט?
"אלא מאי? ה' כנראה רצה להדגיש לנו במיוחד כמה צריך להיזהר בגזל. לא לעגל פינות. גם במקרים שזה לא נראה כל כך ברור". הוא חייך פתאום: "למעשה, אני מרגיש שה' קורא לי אישית ברגע זה". ופתאום הוא נעמד וקרא במין ניגון אִטי וחזק: "ל-א תגנוב!"
היה ליל קיץ חם, ובכל זאת רעדו לי הידיים כשאספתי מהר את הכלים שלי. לא יודע מה ענה לו דניאל ומה הם החליטו בסוף. לא היה לי פנאי: ה' קרא לי אישית.

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם