סוכריות

13 sukaryot

 

נוער שומרון חגג יובל של התיישבות בתיעוד ההווי היישובי בסיפורים קצרים* קבלו את הסיפור הזוכה בתחרות, שכתב ישראל עמנואל, שישיסט מפדואל* סוכריה של סיפור

כבכל שבת, נכנס אני לבית הכנסת ולבוש אני לבן. כבכל שבת, השכנים למושב מברכים ב"שבת שלום!" מחויך וקולני, ואז נפנים לרכל על ענייני השבוע שחלף. כבכל שבת, התחושה הזו, הרוח הזו, מסחררת את כיפתי הקטנה והלבנה, משלהבת את הרגשתי, ובמפגש רוח זו עם רוחי שלי, מתמלא אני בשלווה ובשמחה.

וכבכל שבת, כשמתיישב אני במקומי, מבחין אני באריה, ישוב בקצהו הימני של בית הכנסת. השקית הצבעונית נסתרת מעיניי, אבל טור הילדים שעומדים על ידו כבר גלוי ורועש. וכבכל שבת, אני סוקר את אריה במעין ערגה מהולה בעצב. ראשו דל השערות, כיפתו הגדולה, חולצתו הלבנה וכרסו הקטנה סימלו דבר שלעולם לא אהיה.

עוד מגיל צעיר התבוננתי בפליאה באיש הזקן הזה, כיצד הוא שולף כקוסם סוכריה צבעונית וטעימה ממקומו, ומוסר דרישת שלום בעיניים חמימות. עוד כשהייתי תינוק, בקושי בעל שיח, ידעתי שבצדו הימני של אולם בית הכנסת, יש אוצר כמוס, לבוש דמות איש מזקין ומקריח.

וכשהייתי קטן תיארתי לי באילו מעשי פלאות הוא משיג את הסוכריות, ובאיזו נדיבות הוא מחלק אותן, כמלך חכם המעמיד את אוצרו לכל המבקש.

ושם למדתי איך אומרים "תודה" ו"בבקשה". ושם למדתי איך לגשת, לחייך, ולסגת במהירות. ושם למדתי לחלום. לחלום בפעם הראשונה, חלום שיש לו משמעות בעולם שלנו, עולם ללא דרקונים ונסיכות, מכשפים ואבירים. למדתי לחלום להיות מחלק סוכריות. יום אחד.

ובמשך שנים שכב החלום בארונית דחוקה במוחי, כתכנית קרב היפותטית שלא תיושם לעולם. ובמשך שנים השקעתי את כוחי ואוני בחברים וחברות, בעבודה, בלימודים, בתחביבים.

וכבר לא ניגשתי אל מחלק הסוכריות. התביישתי. ראיתי את השמחה בפני הילדים שלהם נתן את הסוכריות, ראיתי את תודתם הכנה, ראיתי את נדיבותו, את שמחתו של מחלק הסוכריות. קינאתי. והחלום התעורר אט-אט, מזדחל, כאורגת הרוקמת יריעה חושפת-כול.

ובשלב מסוים התחלתי לחפש בתי כנסת שחסרים בהם מחלקי סוכריות. עברתי בכל הארץ. ואף בכמה בתי כנסת בפראג. ובכל מקום ששאלתי ענה הגבאי בפנים נבוכות מעט: "סליחה, אבל יש לנו כבר אחד".

מצאתי מחלקי סוכריות שונים ומשונים, והבנתי שלא כולם שמחים בעבודתם. שחלקם עושים זאת כי נתפסו לרעיון, אך מצאו שהוא אינו משיח עם רוחם כפי שרצו. חלקם נעשו עייפים, וכבר לא עלזו בשמחת הילדים כמו פעם. ואני צפיתי בכל אלה, וכמו שָׁקַט החלום שבתוכי, ונזדחל חזרה לארונית הדחוקה בה שכן שנים רבות. ונתכנס לתוכה. ונדם.

ועתה גר אני בבית משלי, בביתי שלי, ולעתים מגיע לבית הוריי, ומתפלל בבית הכנסת שבו התפללתי בילדותי, ומבחין באריה, מחלק הסוכריות, שמקסים אותי בכל פעם מחדש.

והשבת, כבכל שבת, התיישבתי במקומי הקבוע בבית הכנסת של ילדותי, ליד אבי, וסקרתי מרחוק את אריה. איך הוא קצת מהוסס כשהילד הראשון ניגש, כמו שהאדמה בוחנת טיפה ראשונה של מטר מבורך. ואז בילד השני פניו נצבעות בחיוך רחב, והאדמה מתמסרת למים, והאש שמסתתרת בלבו של אריה נחשפת לעיני כול. או לפחות לעיניי.

ורוחי עדיין לא מעזה לגשת להשיח עם רוחו.

ובתוך הערבית המוחשת של מוצאי השבת, הנדחפת על ידי שוכני בית הכנסת, התפילה שבמהלכה אני נפרד מהרוח הזו שתסתחרר מעלה, ושאותה אפגוש רק בשבוע הבא, מגיעה הבשורה המרה לבית הכנסת. וקול קינה גדול עולה. ואני כמו חירש, מתנועע לכאן ולכאן, ולא מבין. ואבי עומד דומם ומביט נוכחו. אריה מת. מחלק הסוכריות מת. קיבל נשיקה אחרונה מהרוח, נשיקה נואשת ואחרונה.

בהלוויה הרגשתי כנטע זר. היו שם כמה מבני הקהילה, שבאו לחלוק כבוד אחרון לאריה. בני משפחתו, ילדיו, נכדיו, עמיתיו לעבודה. אך לא היה שם אחד מהילדים שלהם חילק אריה סוכריות. אחד, מלבדי.

לא הייתי מודע לצד הזה שלו. בשבילי הוא היה אריה מחלק הסוכריות. אך בשבילם הוא היה אריה האבא. אריה החבר. אריה הקרוב.

מעניין מה הייתי אני בשבילו. בוודאי לא כלום. ילד נוסף שניגש פעם וביקש סוכריות, התבגר ונסחף עם החיים.

לא.

הוא מכיר אותי. הוא זוכר אותי. הוא מוכרח.

רצה המקום, ובשבת שלאחר מכן שהיתי שוב אצל הוריי, בבית הכנסת של ילדותי. וכבכל שבת, הרוח המסחררת הזו ממלאה נפשי שלווה ושמחה. וכבכל שבת, אני מתיישב במקומי הקבוע, ותר את צדו הימני של בית הכנסת. ההבנה הכתה בי ללא רחם. אין אריה.

תחושת מחנק מוזרה עולה בי. ואני רוצה לשאול את כולם: "איפה הוא? איפה הוא?"

אחד הילדים הקטנים שמאחורי שואל את אביו היכן מחלק הסוכריות. האב נבוך, ומנסה להסביר שאריה לא ישוב יותר. שמחלק הסוכריות הלך.

כמו אינני שולט בגופי, קמתי, והתחלתי לצעוד בהחלטיות לכיוון היציאה. "חכה!" הספיק לקרוא לי אבי. המשכתי לצעוד, מוחץ את סוליות נעליי בכוח על מרצפות השיש. הגברתי את הקצב, לא שם לב בכלל למה שקורה. כמו דיבוק השתלט עליי, כמו הרוח המסחררת הזו השתלטה עליי.

ועכשיו אני כבר רץ. הלמות צעדיי מרעישות את הרחוב. אני רץ בכל כוחי, פונה ימינה ושמאלה, בהתאם לנדרש. חולצתי הלבנה נרטבת מעט מהמטר היורד עליה, מטר שלא הרגישה מעולם. מטר מלוח וחם, כהבל פיו של אדון המים. והבוץ הדבק בנעליי, כבניין מושב המלכות של התהום.

ואני נכנס בסערה לבית הוריי, פורץ למטבח כסופה, לוקח במהירות את השקית, בלי להביט בעיניהם של יושבי הבית. בלי לשעות לתמיהותיהם.

ואני רץ שוב, הפעם חוזר. מרגיש בהילות לא מובנת, כמתחרה עם מעין זיכרון, מעין שכחה, מעין דבר שעוד רגע, עוד מעט, ייעלם מן העולם.

שיירי אדום נותרים באופק. השמש כבר מזמן פגעה בים. היום הולך ומאפיל, ועוד רגע יידלקו מנורות הרחוב.

"הרגע האפל ביותר הוא הרגע לפני שנדלקות המנורות", אומר קול רחוק בראשי.

אני חייב להגיע בזמן.

אני מגיע לבית הכנסת, פונה ימינה לאורך האולם, מתיישב בבהילות שם. היכן שיושב מחלק הסוכריות.

כשהילד הראשון ניגש, הייתי קצת מהוסס. "מותר לי?" תהיתי לעצמי. "ככה, לקחת את זכרונו בכוח, להנחיתו בחזקה בחזרה לתוך בית הכנסת הזה, לתוך הילד הזה?"

הסוכרייה כמו הושטה מאליה, והילד בחן אותי בביישנות. "אתה המחליף של אריה?" שאל.

"כן", עניתי. "אני מחלק הסוכריות", אמרתי, נדהם מהעצמה שבקולי.

הילד הנהן, ונסוג אל אביו.

הילד השני הגיע, ופניי נצבעו בחיוך רחב. האדמה שבנעליי התמסרה למים שבלחיי, והאש שבתוכי התפוצצה, מבעירה את הארונית הדחוקה שבה נאסר החלום. והוא שוחרר, מתפרץ כזיקוק די-נור.

והרגשתי, בפעם הראשונה, איך רוחי והרוח המסחררת משיחות עם רוחו של אריה.

ומבעד לחלון, אור מנורה ראשונה נדלק.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היועץ התורני של החוק

    עידו רכניץ על משפט...

המאבק במסתננים זקוק לכם

   שפי פז ממשיכה להיאבק...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם