מכה, שורשים

12 sipur
 

אמיר מויאל

הוא מעולם לא נתקל ברוח חזקה כזו.
אדם הידק את המעיל וניסה ללכת בכל הכוח לכיוון הנגדי.
לא היה לו מושג לאן הוא הולך ולמה. המחשבה היחידה שהעסיקה אותו הייתה איך להצליח להישאר יציב כשהרוח הזו רק מתחזקת וכמעט מעיפה אותו.
הוא הסתכל מסביבו, לא היה במה לאחוז. לא עמודים, לא עצים, לא חומת אבן. שום דבר שמחובר לקרקע. כלום. מסביבו התעופפו במחול מטורף עיתונים, שקיות חטיפים ריקות, ענפים וגם חפצים כבדים יותר כמו שלט מתכת שהתנתק וחלף קרוב מאוד אליו. בתוך תוכו הוא ידע שלא מדובר ברוח רגילה וחש חסר אונים מולה.
לפתע הוא הרגיש איך בבת אחת הרוח מתחזקת, וקול חריקה מפחיד נשמע לצדו. עץ ענק שהוא יכול היה להישבע שלא היה שם קודם התחיל להתכופף לכיוונו בבת אחת. הוא סוכך בידיו על ראשו – והתעורר.
לקח לו כמה רגעים להבין איפה הוא נמצא. הידיים שלו היו עדיין בתנוחה האחרונה – מגוננות על פניו, אבל הוא הוא היה במיטה, מכוסה בשמיכת חורף לא עבה במיוחד. בית החזה שלו עלה וירד במהירות והגרון שלו היה יבש.
בחוץ ירד גשם וריח של אבק רטוב הציף את החדר ועשה לו בחילה.
הוא התרומם מהמיטה בקושי רב והלך לשתות. מתקשה להירגע מהחלום. הוא חזר והתיישב על המיטה, ראשו לפות בין שתי ידיו שעיסו את הרקות בעדינות. זו הייתה הפעם השנייה שהחלום הזה הופיע והפעם השנייה שהוא מתעורר בבהלה כזו. באופן כללי, הוא לא ממש מאמין בחלומות ושטויות כאלה, הוא הרי מתמטיקאי, אבל החלום הזה הטריד אותו. בתוך תוכו הוא הרגיש שזה לא סתם סיוט, אלא משהו פנימי שמקבל ביטוי דרך החלום.

אדם ניסה לחזור לישון, ללא הצלחה. הוא שכב במיטה וחשב על החיים שלו.

הוא היה בן 24, רווק, והתגורר בהמבורג באחד הבניינים החדשים שבנו במרכז העיר. אל לימודי המתמטיקה הוא הגיע אחרי שחבר של אביו יעץ לו פעם להתמקד בתחום כי יש למקצוע הזה ביקוש לא רע שם, אבל זה לא הביא לו אושר. כלומר, הוא היה די טוב בזה, אבל משהו בפנים הרגיש לו ריק. מנותק. אפילו רקוב.

בשלב מסוים, השעון המעורר קטע את רצף המחשבות שלו והוא הסיט את המבט מהתקרה בניסיון להציץ החוצה ולראות פיסת שמים בין הבניינים שהסתירו לו את הנוף מהחלון. העציץ שקנה לפני שבועיים היה שם, קמל. כנראה לא מקבל מספיק שמש.

השמים היו אפורים ולא מזמינים, ובלבו גמלה החלטה לא לנסוע לעבודה. במקום זה, הוא חשב לנסוע לאביו שגר במרחק של חצי שעת נסיעה מהבית שלו. לא מזמן היה להם ריב והם לא פתרו אותו, ועלה בדעתו שאולי זה מה שמשפיע עליו וגורם למצב הרוח הרע שהוא שרוי בו.

הוא לא נולד בגרמניה, אבל בילה שם את הרוב המוחלט של שנותיו. אמא שלו נפטרה כשהיה צעיר מאוד והוא הכיר אותה בעיקר מהתמונות. היו להם אותן עיניים. אבא שלו לא הרבה לדבר עליה, וכשזה קרה, אדם תמיד הבחין בדוק של עצב על פני אביו ונמנע מלחטט בפצע הכואב הזה.

בדרך לאבא שלו, הוא ניסה להיזכר על מה הם רבו בכלל. הוא זכר שהוא שיתף את אבא שלו במחשבות לשנות מקצוע, לצאת מהעיר, אולי לשנות אווירה. הוא חשב שאבא שלו יתמוך ויבין, אבל הוא בעיקר הוציא לו את הרוח מהמפרשים. אותה רוח שנשבה אצלי בחלום, הוא חשב וחיוך אירוני נמתח לו בזווית של הפה.

תחושת המועקה שלו גברה ככל שהתקרב לבית של אביו. הגשם ירד, אבל במקום תחושה של נקיות שהגשם אמור להביא הוא השרה עליו עצב בלתי מוסבר. הוא קיווה שאולי המפגש עם אבא שלו ישפר את מצב רוחו.

הוא דפק בדלת, ומיד נשמע רעש גרירת הרגליים המוכר של אביו. "זה אני", הוא הקדים להגיד לפני שאביו הספיק לשאול. אבא שלו פתח את הדלת ונד בראשו כמסמן לו להיכנס. אדם לא נעלב שהוא לא מקבל אותו בחיוך, זה תמיד היה כך. הוא ידע שבפנים הוא כן שמח בבואו.

אדם התיישב בסלון ואביו הלך למטבח להרתיח מים. אדם ליווה אותו במבט.
העיניים שלו עברו על פני המטבח הישן, כשלפתע הוא הבחין על השיש בנר דולק. הוא חשב שאולי זה קשור להפסקות החשמל התכופות, אבל משהו במבנה של הנר היה שונה. הוא היה גוץ, וקופסת מתכת תכולה עטפה אותו. הוא זכר שראה פעם בילדותו נר דומה.

"אבא", הוא שאל באגביות, "מה זה הנר הזה?"

אבא שלו מזג את המים והפטיר: "היום יום הפטירה של אמא שלך".
אדם הביט מבולבל. הוא הוציא את המכשיר הסלולרי מהכיס כדי לראות את התאריך. שניים בפברואר. יום הפטירה של אמא שלו יחול רק בעוד שלושה ימים. אבא שלו שם לב לבלבול והוסיף: "יום הפטירה העברי שלה".

אדם הביט מופתע. "העברי? מה הכוונה?"
אבא שלו לא ענה. הוא לקח את שני ספלי התה שהכין, הניח אותם על השולחן בזהירות. הוא התיישב ליד בנו ונשם עמוק. "נולדתי בארץ ישראל", הוא אמר לבסוף. "בצפון. קיבוץ ליד דגניה". העיניים שלו לא היו ממוקדות. "פגשתי את אמא שלך בשדה. עיבדנו את אותה חלקת אדמה. היינו מאושרים. התחתנו ואז אתה נולדת", הוא הריץ במשפט אחד חלק חיים שבוודאי נמשך שנים. הוא עצר והביט באדם, לגם מהתה באטיות והמשיך. אדם הסתכל בעיניים משתאות. הוא מעולם לא סיפר לו על התקופה הזו.

"כשהיית בן שלוש בערך הודיעו לאמא שהיא חולה. מהר מאוד המחלה התפשטה". הכאב ניכר בכל מילה שהוא הוציא מהפה. "כמה חודשים לפני שחגגת יום הולדת רביעי המחלה הכריעה אותה. לא יכולתי לשאת את הצער והגעגועים. כל דבר הזכיר לי אותה. כל גשם. ריח של שדה. אניצי קש בבגד. הכול. רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר". אדם התבונן באביו, ודמעות הציפו את עיניו. "הלכתי לקצה השני. רחוק מהמשפחה שלי ושלה, רחוק מהחברים, רחוק מהאדמה. חיפשתי מבוך בטון. מכר שלי גר באותה תקופה פה בגרמניה וטסתי אליו יחד אתך. הוא עזר לי להתאקלם ומאז אנחנו כאן. התנתקתי מהכול. מהמשפחה, מהחברים. מהיהדות שלי. מהא-לוהים שכעסתי עליו על שלקח את אשתי. לא הייתי אדם דתי, אבל הייתי חקלאי מאמין, שבלי שאף אחד יראה הביט לשמים וביקש גשם".

הגשם התחיל לדפוק על החלון, כאילו הוא שומע את השיחה ומגיע להקשיב. אדם התבונן באביו השפוף שלפת את ספל התה וחימם את כפות ידיו. "הבוקר התעוררתי מדפיקות של גשם על החלון, פתחתי אותו ונשמתי עמוק. רציתי פתאום להריח שוב שדה רטוב, אדמה ספוגה במים, לנשום אוויר קר ונקי. אבל כלום. זה הציף אותי בגעגוע, למשפחה שלי, לארץ שלי, לאמא שלך. אז הדלקתי לה נר זיכרון".

אדם ישב שם מהופנט. כל כך הרבה דברים הוא הבין פתאום. איך זה שאין להם קרובי משפחה, למה אבא מעולם לא הזכיר את המדינה שבה הוא נולד, ואולי גם את התחושה הפנימית הזו שאדם הרגיש תמיד. חוסר השייכות. נטע זר. מתמטיקאי בלי שורש. היה לו ברור מה צריך לקרות הלאה.

שבועיים לאחר מכן, הם כבר היו בשדה התעופה.
אדם לא ידע עברית וקצת חשש, אבל בתוך תוכו הרגיש שזה המעשה הנכון.
כשהם עלו למטוס "אל על" והתיישבו, הוא ראה קצה של חיוך אצל אבא שלו.
אחרי טיסה קצרה יחסית הם נחתו בישראל, אספו את המזוודות ולקחו מונית מנמל התעופה צפונה. אדם גמע את הנופים במבטיו כמו ילד קטן. הוא הרגיש איך תחושת המועקה שישבה עליו החלה מתפוגגת מאז ההחלטה לחזור לארץ, ומשהו אחר מילא אותו מבפנים. ככל שהצפינו הנופים הפכו ירוקים יותר ואדם הסתכל על אביו בחיוך שנענה לראשונה בחיוך מלא, שחשף קמטים בזוויות העיניים ובשולי הפה. זה היה החיוך הכי יפה שאדם ראה.

המונית עצרה להם בתחנת אוטובוס בשער הקיבוץ והגשם הכה בעוז.
זה לא עניין אותם. אביו של אדם יצא ושאף מלוא ריאותיו את האוויר שהיה לארץ ישראל להציע. אדם לא ידע אם הוא דומע, או שזה הגשם ששוטף לו את הפנים.
הוא הוציא את המזוודות מתא המטען והביט ימינה ושמאלה.
שדה ענק התפרש מימינו. הוא לא זכר מתי אי פעם ראה מחזה יפה כל כך.

הם שילמו לנהג והוא הניח את המזוודות בתחנת האוטובוס כדי שלא יירטבו.
רגליו נשאו אותו אל השדה שהיו ספוג במים. הוא התיישב על הברכיים, הג'ינס התלכלכו והתמלאו בוץ, אבל ראשו היה במקום אחר. הוא הרים רגבי אדמה, מולל אותם באצבעותיו, הסתכל לשמים והרגיש איך הוא מתחיל להצמיח שורשים.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אל"ף-בי"ת בספורט

  מילון מושגי הספורט המלא...

כדור קיבלוה

  יאיר יעקבי בטור ספורט...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם