מסכות

 m 6 mask

מרים הלוי

את אסטרטגיית המסכות התחלתי לפתח כבר בגיל חמש.

זה היה כשאימא התווכחה עם אבא על איזה עניין בטון גבוה ובפנים אדומות, ואז דפקה בדלת השכנה ושאלה אם הבנות שלה יוכלו להיות אצלנו חצי שעה. הסתכלתי באימא ונדהמתי: לאן נעלם הכעס שלה? חיוך עלה על פניה, היא נענתה לבקשה בחיוב ואפילו פנתה לאבא בקול רגיל ושאלה אותו אם יוכל להוריד מלמעלה משחק בשביל האורחות שהגיעו אלינו. ואם חשבתי שהילדות של השכנה הסיחו את דעתה, הרי שהופתעתי שוב בלכתן. הדלת רק נסגרה, ואימא פנתה לאבא בפנים קשות והזכירה לו שעליהם לסיים את הדיון.

הייתי אז קטנה וחסרת עכבות, וגם אם היה לי איזה ספק קטן אם לשאול, ההפתעה שלי סילקה אותו הצידה. "חשבתי שאת כבר לא כועסת", אמרתי לאימא בסימן שאלה. אימא שלחה בי מבט מופתע, ואז חצי חייכה באי-נוחות חצי נזפה: "זו הייתה מסכה", אמרה לי, "לא כל העולם צריך לדעת שאני כועסת".

ואו. זה הפך למשפט מפתח בחיי: לא כל העולם צריך לדעת שאני כועסת. או עצובה. או מקנאה. או פוחדת. או אפילו שמחה ונרגשת. הרגשות שלי הם לא לפרסום.

אחר כך פיתחתי את השיטה עוד יותר: לא רק השכנה אינה צריכה לדעת – אף אחד אינו צריך לדעת. הרי כשאני כועסת החברות מתרחקות ממני, אז עדיף שלא ידעו, וכשאני מקנאה הוריי גוערים בי, אז לא אגלה להם, וכשאני מתרגשת אחיי צוחקים עליי, אז פשוט אסתיר את התרגשותי.

כשגדלתי נוספו לי סיבות מוסריות לטמון רגשות לא יפים: קנאה היא חוסר אמונה, עצב נוגד את עבודת ה' הנכונה, פחד הוא חוסר ביטחון, מחשבות רעות על הזולת הן הפך דין לכף זכות, וכעס הוא בכלל עבודה זרה.

הפכתי מומחית בהסתרה. נראה לי שאף הקרובים אליי ביותר לא חשדו שמעבר לפניי המחייכות שוכנים לפעמים רגשות סוערים מכל מיני סוגים. פיתחתי שם של אחת רגועה כזו, שתמיד מחייכת ותמיד סבלנית, בעלת שיחה קשובה ונעימה, בעלת מידות מתוקנות. בהמשך טמנתי כל כך עמוק את כל מה שנראה לי מכוער, עד שהרגשתי שהשם הזה שיצא לי בהחלט נכון. ב"ה, אני לא מהכעסניות ולא מהממהרות לתקוף, אני עונה תמיד בנעימות ובהבלגה, וגם כשעולים בי קנאה בחברה או כעס על אחות אני גודעת אותם באיבם. בקיצור, בחורה טובה שיודעת לגמרי לשלוט בעצמה.

או לפחות ככה חשבתי עד שהכרתי את ירון.

בפגישות עם ירון היינו מדברים על נושאים שברומו של עולם. על עבודת ה' ועבודת המידות, על תיקון עולם ועל שאיפות קודש. כמובן, היינו גם מספרים על חוויות שחווינו, על ספרים שקראנו, אפילו על רגשות שהרגשנו.

אבל יום אחד ירון אמר שהוא חושב שהגיע הזמן שהוא יתחיל להכיר אותי סוף-סוף.

?!

"את נחמדה ויקרה", הוא היה גלוי מאוד, "אבל כל הזמן אני מרגיש שזו לא ממש את". באמת לא הבנתי לְמה הוא מתכוון. "את אף פעם לא כועסת", הוא ניסה להסביר, "תמיד מבינה את כולם". "אסור לכעוס!" לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה. מה, הוא מעדיף בחורה שלא עובדת על המידות שלה? בלעתי הרבה מאוד רוק בחיי כדי להצליח להיות בחורה לא כעסנית.

היה לו לא נעים, אבל הוא לא ויתר. "פעם אמרת לי שאת במתח, זוכרת? אבל אני לא ראיתי שאת במתח. אם לא היית אומרת, לא הייתי יודע". "איך רואים שמישהו במתח?" שאלתי כאילו רגועה, אבל בפנים התחלתי להילחץ. "תגידי את", הוא החזיר לי, "את הרי אלופה בלקרוא אנשים".

בראשי התחילו לדנדן פעמוני אזהרה. לְמה הוא מתכוון? מה לא טוב באיך שאני מתנהגת? למה בכלל הוא חושב שיש אצלי עוד שכבה? ו...זה יגרום לו לא לרצות אותי?

בלב הולם חייכתי חיוך עליז. "אני אכן אלופה", אמרתי, "וכעת אני קוראת עליך שֶקָר לך. רוצה להיכנס לבית קפה?"

זה לא עבד; הוא התעקש: "לא, אני רוצה שתגלי לי אותך. כמה שאת מיוחדת ככה, אני מעדיף לפגוש אותך האמיתית".

"אני צריכה לחשוב על זה", ביקשתי בשקט. "אתה אומר פה דברים חדשים לי". איך הוא יגיב אם ידע שגם אצלי, סמל הרוגע והנעימות, מסתובבות לפעמים בראש מחשבות לא יפות? כמובן, אני מייד מדכאת אותן, אבל בכל זאת.

לא יודעת מה עבר עליו, הוא לא הסכים להרפות. "מצוין, תחשבי על זה. אבל לפני זה תגידי לי איך את מרגישה עכשיו. מה עובר לך בראש. בלב".

הרמתי אליו מבט שמנסה לא להיראות מפוחד. מולי גיליתי עיניים חודרות ועיקשות, אבל טובות ורוצות להבין. "מה את מרגישה? תגידי באמת. אני לא אבהל, אני אפגש".

ואז, לא יודעת איך זה קרה, הסרתי את המסכה.

"אני מבולבלת", התחלתי לקלף בזהירות, "ומפוחדת. מאוד מפוחדת". המבט שלו נתן לי אומץ להמשיך. "לא מבינה בדיוק מה אתה אומר ולאן אתה חותר, אבל זה מפחיד אותי. מפחיד אותי שאתה לא מאמין לדמות שאתה פוגש. פתאום אני תוהה אם אני עצמי מאמינה. ומפחיד אותי מה יתגלה. ומפחיד אותי איך תגיב". השתתקתי בבהלה כשגיליתי שזולגת לי דמעה.

ירון שאל בשקט: "וזהו? יש עוד משהו?"

איכשהו הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד. מוזר, אבל פתאום גם היה לי נעים לבדוק מה אני מרגישה ולא לדחוס את זה ישר לפינת ה'אסור'. "אני גם כועסת עליך", אמרתי. "את לא נראית כועסת", הוא השיב. "אבל אני כן!" הוא הצליח לחמם אותי. "אני כועסת, כי אתה בא אליי בטענות על התכונות הכי יפות שלי. על האיפוק, על הנחמדות. מה אתה רוצה? שבכל פעם שמישהו יעצבן אותי אני אשפוך עליו כל מה שאני חושבת עליו? שאני אוציא החוצה את כל מה שהתורה אומרת שאסור? שמעת פעם שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה?!"

ירון חייך: "הו! הנה את!" אמר בתרועת ניצחון. "כועסת. ממש כועסת". לא הצלחתי להבין באיזה טון בדיוק הוא אומר את הדברים. הייתי עסוקה בלהרגיש משהו מוזר בתוכי: מין תחושת שחרור לא מוכרת החלה לרקוד בי. כאילו יצאתי מאיזה מסדרון ארוך וחשוך. ישבנו בשקט רגע ארוך מאוד. הייתי מרוכזת כל כך בלנסות להבין את החיות הזו שריקדה בי פתאום, ולא שמתי לב מה הוא עשה באותו זמן. הרגשתי כאילו משהו בתוכי אומר: גם אני פה. תודה שאת מקשיבה לי.

"בכל אופן", שמעתי אותו פתאום, "אני שמח שפגשתי אותך".

הרמתי אליו מבט מבוהל. זהו? הוא החליט שזה לא מתאים לו? הוא נפרד? אבל לצד הבהלה הייתה בי גם השמחה החדשה הזו, התחושה המשכרת שאני מחוץ לאיזה כלא שאפילו לא ידעתי קודם על קיומו.

המבט שלו היה גלוי וידידותי. "אני שמח שאני פוגש אותך", הוא תיקן ללשון הווה. "פעם ראשונה שאני רואה אותך באמת. הכלפי חוץ שלך הרשים אותי מאוד. באמת, הוא מיוחד ויפה. אבל נישואים לא בונים עם בובה מחייכת בחלון ראווה. נישואים הם בין בני אדם..."

אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל בובה בחלון ראווה, אבל כעת הרגשתי כמו בובה שמגלה פתאום שהיא יכולה לזוז בעצמה. וזה היה גילוי מפעמים. אבל רגע, הרי אסור לכעוס... רק בגלל שהוא רוצה לדעת מה יש בי, זה פתאום מותר?

כאילו קרא את מחשבותיי, הוא הוסיף פתאום: "רק שיהיה לך ברור: זה לא שקודם לא כעסת ועכשיו פתאום את חוטאת. גם קודם כעסת, אולי אפילו מאוד, רק בפנים. עכשיו סוף-סוף גילית את זה החוצה. האמת, לא ברור לי מה משני הדברים חטא גדול יותר. הרי כשזה סגור ומסוגר את לא יכולה בכלל להתחיל להתמודד עם זה, זה רק נשאר ונשאר בתוכך, ואפילו גדל. תחשבי על זה, אולי דווקא כשזה יצא זה יוכל פשוט לצאת לגמרי וללכת?" הסתכלתי בו מופתעת לגמרי. כל חיי אני עמלה לכסות, והוא טוען שהגילוי הוא הדרך הנכונה להתמודד? לא ידעתי אם הוא צודק. הכול היה חדש לי, אבל הרגשתי שזה חדש טוב.

"בקיצור", הוא סיכם, "רציתי להכיר אותך, ויש לי הרגשה שהתחלנו בזה היום. רוצה להיפגש שוב – בדגש על 'להיפגש' – בהמשך השבוע?"

לא עניתי לו. בכיתי ואפילו לא ניגבתי את הדמעות. בכיתי בהקלה על שהוא לא זרק אותי אפילו שהוא 'פגש אותי באמת', כלשונו; בכיתי באכזבה על שגיליתי שאני לא מושלמת כמו שחשבתי, ובעיקר בכיתי בשחרור, בתחושה שדווקא הגילוי של חוסר המושלמות הזה עומד להכניס לחיי הרבה חיים, הרבה אמת והרבה עבודת מידות אמיתית.

אחרי שירון נופף לשלום הבכי רצה פתאום להפוך לצחוק ולשיר.

עד לפני רבע שעה הייתי מחייכת חיוך עדין וצוחקת על הילדותיות שלי. אבל מכיוון שהוא כבר הלך, ומכיוון שהרגשתי שאני באיזה מהלך חדש ונכון, שאלתי את עצמי מה הייתי עושה לולי הייתה עליי המסכה של החכמה והשקולה והנימוסית. ואז הסתכלתי ימינה ושמאלה ודילגתי לי קצת על הדשא.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
בגרות באחדות

  איתמר סג"ל במאמר

יש גם דרך אחרת

  האמא שכתבה לנו מאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם