תיקונים

 m 6 story

עוז סימינובסקי

פתאום היא בכתה.
אמרתי לעצמי, זו פעם ראשונה שאני רואה אותה בוכה. וגם, מה עושים עכשיו. היא הסתכלה עליי ומעיניה זלגו דמעות. אחי הגדול משה אמר לי, עם האישה, תלך אחרי האינסטינקטים שלך עד שתגיע לצומת, משם תשאל אנשים. מצאתי את עצמי מתיישב לידה. פחות מחודש מאז שנישאנו, ובתקופת הפגישות והאירוסין לא בכתה לידי אף פעם. אולי התביישה.
היא מתייפחת בשקט וזולגת, ואני שותק. זו שבת ראשונה אצל ההורים שלי, היא בודדה, לפנינו לילה ארוך. יש לה סיבות רבות לבכות. הושטתי לה את ידי והיא אחזה בה חזק, כמו רפלקס של תינוק. אמרתי לעצמי, אולי היא מפחדת.

בסוף ירדנו למטה לקידוש. היא לא אמרה למה בכתה ולא הטרדתי בשאלות. שטפה את הפנים והייתה שוב יפה ומעודדת. בזמן הנכון היא החמיאה לאימא על האוכל.

אוכלים, ואבא משתף אותי בלימוד שלו, הלכות מלאכת גוי בשבת. סימנים קשים מאוד בבית יוסף, גרסאות שונות בגמרא בין הרמב"ם והתוספות. אימא אומרת לעטרת, תראי איך עשיתי את הסלט הזה, שמתי בו גבינה צפתית, ובוטנים.

עולה בי כעס. עכשיו עטרת אשתי, ואנחנו באנו יחד לאכול יחד אצל אבא ואימא, לפני שנמשיך לישיבה. לעטרת עדיין אין פה חברות ואין לה מלבדי. אני מסב את השיחה לענייני חינוך. עטרת לומדת חינוך. אני תוהה איזה בתי ספר יש כאן בסביבות הישיבה, לכשיהיו לנו ילדים. אבא מתאכזב מביטול התורה, אבל כולנו מדברים שיחה אחת. וכל דבר שאני אומר אני מסתכל בפני עטרת. היא שקטה ומחייכת קצת וכתמיד מתביישת. ביישנית כמוני. אבל אני חושב שהחיוך שלה לוחש לי תודה.

אחת-עשרה בלילה ואני כבר בבית המדרש בישיבה. אני לומד בחברותא עם יואל רוזנר שאיתו אני לומד מתחילת ימי הישיבה. חברותא ותיק. אצלנו מקובל לא ללמוד הלכות החג או דברים קלים. להמשיך את לימוד הסוגיה של הבוקר, כל ליל שבועות כמעט, עד השיעור שבסוף. עוסקים בקניין מסירה בשיטת רבנו יונה, פותחים את הספרים לאט, משהו אינו מניח לי.
המבט בעיני עטרת כשנפרדתי ממנה ליד דלת השכנים, שם השיעור של הרבנית.

היה בפניה איזה עצב חדש, עצב שהזכיר לי את הבכי שקדם לקידוש.

קמתי וסגרתי את הספר. אמרתי ליואל, אני מבקש סליחה. אני חייב לרוץ לאשתי, השיעור מסתיים. הוא תמה, מה אתה דואג, וחייך ואמר, כל ההתחלות קשות. אבל אני לא ויתרתי.

עיניה של עטרת היו מופתעות מאוד כשחיכיתי לה בפתח. בדאגה שאלה אותי למה באת, ומה לענות לא ידעתי.

כשהכרתי את עטרת, ובעצם כשסיפרו לי עליה, וגם כשהתארסנו, ואפילו מתחת לחופה, אמרו לי כולם ואמרה לי עטרת עצמה – תלמד בשקט, תמיד. אני כאן בשבילך. מתחת לחופה אמרה לי, הלימוד שלך הוא התורה של שנינו.
ועכשיו ביטול התורה שלי והספר הסגור ויואל שלא יחכה עוד ויתקדם בלעדיי בבירור שיטת השולחן ערוך אם כרבנו יונה הוא אם כרמב"ם או כשניהם, כל אלה מדאיגים אותה, מדאיגים אותי ועומדים בין שנינו.

אמרתי לה, אני רוצה ללמוד איתך.

שתיים בלילה תחת אור המנורה של סלון בית הוריי, זמזום המקרר ושקט. עטרת רצתה שנלמד מה שאני לומד. אני מתנועע על הכיסא ולא נוח לי. אני הצעתי שנלמד משהו אחר, אולי מדברי החג, הלכות של הרב נבנצל. אולי דברים יפים של הרב קוק או שפת אמת, אבל היא התעקשה. שלא אבטל תורה, ושלא יתקדם יואל בלימוד וישאיר אותי מאחור.
קניין משיכה הוא ביטוי של בעלות, אני אומר לה, הוא קניין שכתוב בתורה, בעצם לא ממש כתוב בתורה, זה עומד במחלוקת ראשונים, וגם אמוראים. אני מגמגם, ועטרת מתבלבלת ונבוכה.

איך היא הסכימה ללמוד איתי, ואיך דרשה דווקא את הסוגיה בעיון, ואיך היא מתאמצת להיות כמו יואל ולהבין מיד, מה לכל אלה ולה. רציתי לחבב עליה את הסוגיה, אמרתי לה, תראי איזה יופי. לפי רבנו תם קניין משיכה נלמד מהמגילה שלנו. מקניין שקנה בעז את השדה ואת רות. שלף איש נעלו.

הרהרתי רגע ברות. ושבתי והסתכלתי בעטרת, שהייתה פתאום יפה כל כך באור המנורה, בעיניים המלאות הקשבה וריכוז וניסיון להבין וללמוד. פתאום חשבתי, אני יודע למה בכתה. אמרתי לה, גם את. והיא בבלבול שאלה, אני מה. עניתי לה, את לא רוצה, לא רוצה להיות זרה. והיא שתקה, ואני נשבעתי בליבי להיות לה לגואל.

בארבע לפנות בוקר נפתחו השמיים. עטרת ניתחה בבהירות, בנועם, את שיטת רבנו תם ושיטת ר"י בעל התוספות, ושיטת הרשב"א הממצעת ביניהם ושיטת רבנו יונה, והסבירה איך אפשר לומר שהשולחן ערוך התכוון כשיטה זו, ואפשר שכזו, ואני הקשיתי והיא תירצה ושאלה משלה ואני תירצתי, ועמוד השחר טיפס ועלה ועטרת אחזה חזק בספל הקפה הריק ועיניה היו ברקים ואש ושנינו חזינו את הא-לוהים וראינו את הקולות כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר. פתאום מתוך רתיחות הסברה אחזתי בשתי כתפיה ואמרתי לה, הנה עטרת, זה פתרון דברי השולחן ערוך, ופתאום נבוכונו שנינו כל כך כי ביחד גילינו, שיש לה לאשתי כתפיים. לא כתפיים של יואל רוזנר. כתפי אישה.

בואי נלך לשחרית, אמרתי לה וקמנו. האור עדיין היה על פניה. שמעתי אותה ממלמלת, באשר תלכי אלך.

בדרך חזרתי באוזניה על השיעור שאנחנו שומעים בכל ליל שבועות בישיבה, בסוף הלילה לפני התפילה. כשעלה משה למרום. אמרתי לה מה שאומר תמיד הרב שמעון, המלאכים הקניטו את משה, מה לילוד אישה בינינו. ילוד אישה הוא כינוי גנאי כאן. הרי האישה משולה לארץ, מידת המלכות. האישה יולדת ומיניקה ומטפלת בתינוק, והתינוק מה הוא, אדם אנוכי וטיפש.

ובזמן שאמרו המלאכים למשה כך, למטה, בארץ, רקדו בני ישראל לעגל הזהב. מי הלך אחריו, אחרי העגל? הגברים. רק הגברים.

ומשה עונה למלאכים, מה לתורה ולכם. כתוב, אנוכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וכי למצרים ירדתם? מצרים, המשולה לרחם אישה,

את ההמשך לא הספקתי לומר לה, על מידת המלכות של דוד והלידה מחדש, היא התשובה, ששייכת במידה הזאת, ולא הספקתי לספר לה מדברי הרב קוק על שכינה ורות ודוד המלך ועל הגרים ומשיח, רק נפרדתי ממנה לשלום. נכנסנו אל בית המדרש לתפילה. פניה נעלמו מאחורי המחיצה.

אבל כשסיימנו את קריאת המגילה העפתי מבט קטן אל עזרת הנשים ודימיתי לחשוב שעטרת מחייכת אליי משם. ושוב הזזתי את מבטי אל החלון, ומאחורי בניין הישיבה עלתה השמש אדומה אדומה אל השמיים במזרח, וההרים נראו בוערים, בוערים באש.


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הלחם והשמלה של היתום

  הטור של סיון רהב...

האריה שאהב תות

  הטור האישי של אשר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם